"כרגע אין עבודה, אבל יכול להיות שמחר יבוא מישהו", אמר האדריכל ברוך משולם בגיל 95 בסרט התיעודי "תסתכל, עוד מעט לא תראה כלום", שיוקרן לראשונה ב־24 במאי במסגרת פסטיבל דוקאביב לקולנוע דוקומנטרי. הסרט עוקב אחרי שגרת יומו של האדריכל שהלך לעולמו לפני כשנתיים, אך המשיך להגיע למשרד שהקים עד גיל 96, אף על פי שעבודות התכנון והבנייה שלו פסקו מזמן.
זהו סרט הביכורים של נכדו של משולם, הבמאי מתן אברמוביץ'. "הגיל המבוגר ומחלת הדמנציה שעמה התמודד משולם יצרו תחושה של לקראת הסוף", מספר אברמוביץ'. "כל פעולה ואירוע היו עשויים להיות האחרונים – אולי זו הפעם האחרונה שאלך איתו למשרד, אולי זו הפעם האחרונה שיזהה אותי או את סבתא שלי (גילה, בת זוגו ושותפתו למשרד התכנון, טל"ר). ככל שראיתי את התדרדרות מצבו של סבי, כך הבנתי שאני צריך לעשות את הסרט".
העבודה על הסרט החלה יחד עם "למה הפקות" ב־2018, אותה שנה שבה נפתח הסרט ומלווה את משולם דרך המצלמה, עד שנפטר ביולי 2022. "תיעוד המצבים, שברובם היו מביכים, עזרו לי לקבל מעט שליטה על מצב שאינו בשליטתי", מסביר אברמוביץ' את הבחירה בנושא. "גם אם אין לי יכולת לשנות את המצב, אני יכול לשתף את התחושות שעוד רבים כמוני חווים. למעשה, דרך הסרט התמודדתי עם הפחד שישכח אותי".
9 צפייה בגלריה
האדריכל ברוך משולם עם גילה רעייתו ושותפתו. מתוך הסרט "תסתכל, עוד מעט לא תראה כלום"
(צילום: מתן אברמוביץ')
טריילר לסרט "תסתכל, עוד מעט לא תראה כלום"
(צילום: מתן אברמוביץ')
יחד עם זאת, חוסר יכולתו של משולם להסכים לצילום הסרט היה הקונפליקט הגדול ביותר של אברמוביץ'. "רוב זמן צילום הסרט, אני לא בטוח שהוא הבין שאני הנכד שלו", הוא מתאר. "גם סבתא שלי חששה מתהליך יצירת הסרט אבל הסכימה וכל סצנה בסרט אושרה מולה. בסופו של דבר, התהליך הגדיל את האמון בינינו – גם בין נכד לסבתא שלו וגם בין במאי לגיבורי הסרט הדוקומנטרי".
סרטו של אברמוביץ' יוקרן במסגרת פסטיבל דוקאביב, שיתקיים בתאריכים 23 במאי עד 1 ביוני. במהלכו יוקרנו סרטים נוספים הנוגעים לתחום האדריכלות, ובהם "E.1027 איליין גריי והבית על הים" שיצרו ביאטריס מינגר וכריסטוף שאוב; "אנסלם" של וים ונדרס; וסרט קצר בשם "בטון" שביימה תאי ענבר העוסק בשכונת עיר ימים בנתניה.
ממצפה הכוכבים בגבעתיים ועד הבניין בלונדון מיניסטור
משולם למד אדריכלות בעיר סופיה שבבולגריה ועבד במשך שנתיים כאדריכל בעירייה. בשנת 1950 עלה לישראל והתיישב בתל־אביב. לאחר חמש שנים, שבהן תכנן מבנים חלק משירותו הצבאי ובמשרדי אדריכלים שונים, הוא פתח את משרדו העצמאי ברחוב השופטים. ברוך וגילה משולם הכירו בפגישת מחזור של אגף ההנדסה בצבא, ובשנת 1964, לאחר סיום לימודי האדריכלות בטכניון וצבירת ניסיון בכמה משרדי תכנון, הצטרפה גילה כשותפה.
יחד הם תכננו פרויקטים במגוון היקפים של קנה מידה ובכל רחבי הארץ. בין המבנים שתכננו השניים אפשר למנות את בנק הלוואה וחיסכון ברמלה משנת 1956; את המלון הראשון לחוף ים המלח שנקרא "גלי זוהר" משנת 1969; מבנים רבים בשכונת תל גנים בגבעתיים; את מצפה הכוכבים בגבעתיים ואת מגדל נאות אביב (מגדל המגורים שמעל קומת המסד המכונה גם "לונדון מיניסטור"), שהוקם במרכז תל־אביב בשנת 1972.
9 צפייה בגלריה
לונדון מיניסטור - פרויקט מגורים נאות אביב שתכננו בני הזוג ובו רכשו את דירתם
(איור: ברוך וגילה משולם)
בשנות ה־70, תכננו האדריכלים גם תוספות למכללת דוד ילין בירושלים משנת 1913. ההרחבה כללה אגפים נוספים של כיתות לימוד ומבנה אודיטוריום. "אגפי הכיתות תוכננו ברוח המבנה הקיים, כיוון שאף פעם לא חשבנו שאנחנו צריכים לבלוט בשטח", מסבירה משולם. "כשבניין עשוי כדי להיראות הוא יכול להיתפס כתכשיט, אבל לאחרים הוא עלול גם להיחשב כיבלת. הכוונה שלנו הייתה להתמזג ולהיות חלק מהשטח". לאחר מכן, הם תכננו גם את מבנה האודיטוריום הצמוד.
אפשר לומר כי הפרויקט מעיד על העקרונות שהובילו אותם לאורך עבודתם, אם כי משולם מדגישה את ייחודיותו של כל פרויקט כתוצר של הצרכים שהובילו להקמתו והסביבה שבה הוא נוצר. "כל בניין הוא תוצר לגופו. הוא תלוי באנשים, בלקוח, בדרישה ובמגרש שעליו צריכים לבנות. אי־אפשר להגיד שיש קו שכל הבניינים שתכננו מתיישרים לפיו", היא מסבירה.
פרויקט נוסף שמציינת משולם הוא פנימייה קהילתית לילדים בעיר לוד שתכננו בעקבות זכייתם בתחרות: שלושה מבנים אורכיים עם הסטה של הכניסה פנימה, כדי ליצור הפרדה בין הכניסות ולהבדיל בין הבתים. "בכל בית גרים עד 30 ילדים וגם החדרים הופרדו אחד מהשני באמצעות מפלסים של חצאי קומות שהעניקו פרטיות, לעומת סידור החדרים לאורכו של מסדרון", מפרטת משולם.
כחלק מתכנון מגדל המגורים שמעל המרכז המסחרי לונדון מיניסטור ו־60 הדירות שהוא כולל, תכננו האדריכלים בקומה העליונה גם את הדירה שבה התגוררו בני המשפחה. "יש הרבה בעיות בבניין שעומד כבר מעל 40 שנים, אך מבחינת התכנון הוא עומד במבחן הזמן. מבואת הכניסה הרחבה, המרחק בין הדירות ותכנון הדירות המרווחות מוביל לביקוש גבוה של דירות בבניין גם היום", אומרת משולם, "כמו האנשים, גם הבניינים מזדקנים לטוב או לרע".
מאיור בתים לדפי צביעה
במהלך שנות ה־2000, חזרו בני הזוג לתכנן בעיקר מבני מרפאות ומשרדים עבור הצבא, אך עם הזמן העבודה פסקה. אחד ההסברים של משולם טמון בתהליכים שהשפיעו על משרדים רבים אחרים ועל מקצוע האדריכלות בכלל: "אנחנו השתתפנו בהרבה מאוד תחרויות ואהבנו את זה. היום כמעט ואין תחרויות לאדריכלים וזה בעוכרי המקצוע. בנוסף, תכנון בניין כולל עבודת צוות. בעבר האדריכל היה אחראי לגייס את המהנדסים והיועצים, אך עם הזמן, הלקוח או היזם היה מביא את היועצים עד שהביא גם את האדריכל יחד עם שאר המתכננים. אולי זה מוזיל את עלות הפרויקטים, אבל אי־אפשר להסתכל על הכול דרך חור הגרוש".
לפני כעשר שנים הם פינו את משרד האדריכלים הגדול שבו עבדו ועברו לחלק קטן מתוכו, שהיה מושכר לאחרים רוב שנות עבודתם. באותו שלב נוצרה מחלוקת בין גילה, שרצתה לפרוש באותה נקודה, ובין ברוך שביקש להמשיך וללכת למשרד. "ההבדל בינינו היה שבשלב כלשהו אמרתי שהספיק לי", היא נזכרת, "אבל אצל ברוך הגיל לא שיחק תפקיד. למרות שלא היה בכושר מלא, הרצון שלו להמשיך לתכנן ולעבוד המשיך לפעם".
כשנגמרה העבודה על הפרויקטים החל משולם למיין ולאגד את החומר הארכיוני שנותר ובמקביל אייר ורשם בניינים ורחובות עירוניים שאוגדו לכדי ספר בשם "תל אביב – רישומים", שיצא בשנת 2015. עם הזמן והתדרדרות יכולותיו הפיזיות והקוגניטיביות של משולם, הוא עבר לצבוע דפי צביעה. "במידה מסוימת הפכה הצביעה לעבודתו ותפסה את המקום של המלאכה שעליה הוא לא יכול היה לוותר", מתאר אברמוביץ'.
"אדריכלות זה מקצוע שיכול להיות נפלא"
הסרט מתמקד במערכת היחסים בין בני הזוג, אבל האדריכלות נוכחת לכל אורכו, אם באופן שבו היא מלווה את שגרתו של ברוך משולם שצועד מדירתם בלונדון מיניסטור אל משרדו ואם דרך תפיסת עולמם. "אדריכלות זה מקצוע שיכול להיות נפלא", אומר משולם בסרט. "נותנים לך איזושהי פרוגרמה (פונקציות ודרישות שבהן הפרויקט צריך לעמוד, טל"ר) ואתה צריך ליצור יש מאין. השלב ההתחלתי הוא הדבר הכי מעניין, מעין חידה שאתה צריך לפתור".
"אני לא אדריכל אבל אני רואה הרבה דמיון בין בימוי ובין אדריכלות, בעיקר בנוגע לניהול וניצוח על פרויקט", אומר אברמוביץ'. "מבחינתי, הסרט הוא גם על המשכיות מקצועית ורצף שלא נקטע אלא ממשיך באותו קו. ועוד יותר מפני שאני היום בגיל שבו סבי פתח את משרדו העצמאי. כחלק מתהליך העבודה על הסרט, הבנתי שהוא לא רק סביב מערכת היחסים בין ברוך וגילה או ההתמודדות של גילה עם הסיטואציה, אלא גם שלי כנכד ולכן אני לא מסתיר את קיומי. המצלמה אף פעם לא על חצובה, אני מחזיק אותה לכל האורך, היא נושמת, רועדת וזזה יחד איתי ומציגה את נקודת המבט שלי.
"למעשה, תהליך היצירה הוא חלק בלתי נפרד מהסרט והעובדה שאני, נכדם, עושה את הסרט היא חלק מהסיפור. זווית הראייה שלי מופיעה דרך השאלות שאני שואל תוך כדי צילום או בסצנה שבה ברוך יורד אל הכביש בפתאומיות. אז המצלמה כבר לא מפוקסת עליו ואני כבר לא צלם אלא נכד מודאג שמוודא שאין מכונית".
לקראת סוף הסרט מוצגת לראשונה אמו, שמספרת גם את נקודת מבטה, בעיקר כלפי הבחירה המקצועית שהיא עשתה לא לעסוק בצילום. דרך הסיפור שלה, נראה שבאים לידי ביטוי הסברים רבים לבחירות שאברמוביץ' עשה בסרט. "שמעתי הרבה מחמאות על בחירת נושא הסרט שיהיה גם מזכרת מסבא וסבתא, אבל מזה פחדתי", מסכם אברמוביץ'. "השאיפה שלי היא שהסרט ייצא מהמסגרת המשפחתית ושאנשים יתרגשו מסיפור שרבים חווים בצורה כזו או אחרת".
משולם מוסיפה כי "מאז שהיה ילד, הרבה מהחופשות שלו בילה מתן במשרד התכנון, כך שהוא ראה ונחשף לתהליכי העבודה. הוא שאל הרבה שאלות וציפה לקבל את התשובות שלי. אבל אני חושבת שיש דברים שלא צריכים לשמוע, אלא להבין ולנסח לבד עם הזמן ולכן אהבתי את רעיון יצירת הסרט. אני מאמינה שהסרט נעשה מתוך חיפוש של דרך נוספת להיפרד מאיתנו".
