קיימות סיבות רבות להצלחה ההיסטרית של הלהיט הנטפליקסי "משחק הדיונון", והעיצוב המטורף והאייקוני של הסדרה הוא כנראה חלק לא מבוטל ממנה. הצד הוויזואלי הוא אחד מהאלמנטים הדומיננטיים בסדרה הקוראינית – יש לה מראה ספציפי שקל לזהות, קל לחקות בשביל בדיחה או פארודיה ועוד יותר קל להפוך לתחפושת. העיצוב לא רק נראה טוב ומושך את העין, הוא גם מהווה דרך להסביר הרבה במעט זמן ולהכניס את הצופים לאווירה המסויטת של המשחקים. איך הם עשו את זה? עם הרבה צבע וסטים ענקיים ומושקעים.
32 צפייה בגלריה
האימג' האייקוני ביותר מהלהיט הקוריאני הוא בכלל דימוי של אמן הולנדי
(צילום: באדיבות נטפליקס)
הארט דיירקטור של הסדרה, צ'אה קיונג-סאן, סיפרה בראיון כמה מרגשת הייתה עבורה העבודה עליה: "סוף סוף יכולתי להשתמש בצבע כמו שרציתי. אמרתי לבמאי שאני רוצה צבעים בהירים, כאלה שרואים באגדות או בזיכרונות הילדות של הממשתפים. עבדתי על כל מיני ז'אנרים של סדרות קודם, כמו דרמות היסטוריות, אבל ב'משחק הדיונון' השתמשתי בדמיון שלי בצורה המלאה ביותר. לא הייתי צריכה לדאוג לגבי עלויות הפקה, אז יכולתי לנסות רעיונות עיצוביים חדשים".
"משחק הדיונון" מתארת סדרה של משחקים קטלניים, שבהם מאות המשתתפים מתחרים ביניהם על סכום כסף עצום. המתחרים, כולם תושבי דרום קוריאה, מוחזקים במתקן גדול על אי מבודד ומשחקים בגרסאות קיצוניות של משחקי ילדות מוכרים במדינה. כל מתחרה שנפסל מחוסל ומותו מוסיף כסף לקופת הפרס. המשתתפים הם אנשים עניים הנואשים לזכות בפרס הגדול, לא מתוך תאוות בצע אלא מחוסר ברירה – כדי לכסות חובות או לדאוג למשפחה שלהם. כל זה מצולם ומשודר ללקוחות משלמים מרחבי העולם, שלקראת סוף העונה מגיעים לצפות בעצמם בתחרויות.
32 צפייה בגלריה
מאחורי הקלעים ב-"משחק הדיונון": "צבעים של אגדות או זיכרונות ילדים"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
הסדרה מערבבת בין אלמנטים תמימים ומתוקים של ילדות עם אלימות ומוות, והרעיון הזה הוא גם הבסיס לשפה העיצובית. צבעי פסטל שמזכירים גלידה, צורות גיאומטריות ופרטים ילדותיים ונוסטלגיים, מרככים עבורנו – ועבור הצופים העשירים שבתוך הסדרה – את החלקים האפלים יותר של המשחק. בו זמנית הם גם מדגישים את האלימות והופכים אותה למטרידה במיוחד, הרי הדם בולט עוד יותר על רקע השמיים המאוירים בעננים חמודים.
קולוסיאום בחדר השינה
כל פרק בעונה הראשונה עלה כ-2.4 מיליון דולר, שהסתכמו ב-21.3 מיליון דולר לעונה כולה. התקציב הזה נוצל בין היתר כדי להקים סטים עצומי ממדים, מרחבים אמיתיים שנבנו כדי לאפשר לשחקני הסדרה להישאב כמה שיותר לעולם החלומי-מסויט של הסדרה. מובן שהייתה גם עזרה מסוימת של אפקטים מיוחדים ורקעים ממוחשבים, אבל הרבה ממה שאנו רואים על המסך חיכה לשחקנים על סט הצילומים. בראיונות הקידום לסדרה, רבים מהם תיארו את ההתרגשות שליוותה את ההגעה לסט משחק חדש, או את הסלפיז שהם צילמו בלוקיישנים הצבעוניים.
הסט הראשון שנתקלים בו בסדרה הוא חדר השינה של המתחרים, חדר לבן ופשוט שהריהוט היחיד בו הן מיטות ברזל. בשונה מחדרי שינה משותפים המוכרים לצופה מפנימיות, מקלטים ציבוריים או בסיסים צבאיים, בחדר הזה כל המיטות צמודות לקירות ונערמות זו על זו, כמו מגדל קוביות או פתרון אחסון מאיקאה.
ההפקה הסבירה כי מגדלי המיטות נועדו להבהיר לנו מיד שהמשחק לא רואה את השחקנים כבני אדם אלא כמו חפצים שדורשים ארגון בסוף היום. הסדר הזה משאיר המון מקום במרכז החדר ויוצר תחושה של זירה או מעין קולוסיאום, מה שבא לידי ביטוי כשהמתחרים פונים אלה נגד אלה בקטטה המונית ומדממת. כשהשחקנים מתמעטים ועימם גם המיטות, נחשפים ציורי קיר פשוטים בסגנון שלטים ותמרורים, המתארים את המשחקים השונים לאורך התחרות.
הסט המזוהה ביותר עם הסדרה הוא כנראה המבוך שמוביל את המתחרים בין החלקים השונים של המתחם. המסדרונות המופתלים נחתכים על ידי גרמי מדרגות וגשרים, הכל בצבעים עזים וילדותיים שמזכירים משחקי לוח או שעשועונים בטלוויזיה – תחשבו "וויפ אאוט" או "אתגר הנינג'ה".
32 צפייה בגלריה
ההשראה למבוך של "משחק הדיונון": היצירה "יחסיות" של אמ. סי. אשר, 1953
(צילום: ויקיפדיה האנגלית)
מקור ההשראה העיקרי למבוך הוא האמן אמ.סי אשר, שברבות מיצירותיו יצר מבנים בלתי אפשריים הסותרים את חוקי הפיזיקה, תוך שימוש באשליות אופטיות. המוכרת שביצירותיו, וזו שהכי מזכירה את המבוך שבסדרה, היא ההדפס "יחסיות" שבו גרמי המדרגות משבשים את נקודת המבט ולא ברור איפה והאם יש בכלל רצפה. המבוכים האשריים נתנו השראה גם לסרטים כמו "המבוך", "התחלה", "המטריקס" וכמובן לעיצוב המשתנה תדיר של טירת הוגוורטס בסרטי "הארי פוטר".
32 צפייה בגלריה
בית הקיר האדום בקלאפ. הצבעוניות הפסטלית מזכירה את זו שנבחרה ב"משחק הדיונון"
(צילום: Joanbanjo, ויקיפדיה האנגלית)
הרבה לפני שהיצירה של אמ.סי אשר השפיעה על יצירות קולנוע, היא הגיעה לעולם האדריכלות וקרמה עור וגידים במבנה "הקיר האדום" (La Muralla Roja) של האדריכל הספרדי-יהודי ריקארדו בופיל לוי. חלל הפנים של המבנה הפוסט מודרניסטי שתכנן בופיל לוי, ושבנייתו הושלמה בשנת 1973, מתאפיין לא רק בגרמי המדרגות "השבורים" והמתעתעים, כי אם בצבעוניות הפסטלית שנבחרה בסט.
גם חדרי המשחקים מנסים לשחזר את נקודת המבט הילדית המזוהים עם כל משחק. חדר ה"דג מלוח" כולל, כמובן, את הרובוטית הענקית עם חיישני תנועה בעיניה, שעוצבה בהשראת איור מספרי לימוד קוראניים ישנים. חוץ מזה, העיצוב שלו מזכיר מגרש משחקים מאולתר עבור ילדי השכונה, עם שמיים כחולים, עצים ובתים סביב.
32 צפייה בגלריה
ספר לימוד קוריאני שמציג את "אידיאל" הילדות בדרום קוריאה
(Photographic Center Northwest)
דוגמה נוספת היא חדר "אתגר חלת הדבש" - גן שעשועים מטורלל עם מתקנים שהוגדלו, כך שייראו לאדם מבוגר כמו שמתקנים רגילים נראים לילד.
לבסוף, החדר המפורט והמושקע ביותר הוא זה של משחק הגולות. מדובר בשחזור של הרחובות והסמטאות של עיירה קוריאנית טיפוסית בשעת שקיעה. על פי עדויות השחקנים, הסט כלל המון פרטים קטנים שאינם נראים בבירור בעדשת המצלמה, למשל העשבים שצומחים בין לבני האבן של הקירות.
32 צפייה בגלריה
שחזור הרחובות והסמטאות של עיירה קוריאנית טיפוסית: "משחק הגולות"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
משחקים מסוכנים
המשתתפים במשחקים לבושים בחליפות טרנינג בצבע טורקיז שמזכירות את לבושם של תלמידי בתי ספר בטיולים וימי שדה בקוריאה של שנות ה-70. התמימות שוב מקבלת צד אפל בזכות המספרים הגדולים על דש הג'קט, שמזכירים שהמקום הזה הוא לא פנימייה אלא מעין בית כלא. הסוהרים הם אנשי הצוות הלבושים באוברולים בצבע ורוד-חזק, צבע מנוגד לטורקיז של השחקנים, כך ששתי הקבוצות נראות כמו נבחרות או צבאות מתחרים לפני קרב. בתהליך ההפקה נשקלה האפשרות שהצוות ילבש מדי צופים, אך היה צורך בחליפה שתכסה את כל הגוף ולכן נבחר אוברול דומה לזה שלובשים עובדים במפעלים.
אנשי הצוות מכסים גם את פניהם, אפילו כשהשחקנים לא נמצאים בסביבה. המסכות שלהם עוצבו כשילוב של מסכות קוריאניות מסורתיות עם מסכות סיף, ובמקום עיצוב המזכיר פנים אנושיות, מופיעה עליהן צורה גיאומטרית – עיגול, משולש או ריבוע. הצורות מייצגות את מעמדו של הלובש (הבכירים יותר הם הריבועים), אבל גם חוזרות לתמת המשחקיות. היא מזכירה את הכפתורים על שלטי הפלייסטיישן, את הצורות הפשוטות המאפיינות משחקים וצעצועים לילדים – אבל בעיקר את הלוח של משחק הדיונון הקוריאני, המשחק האחרון בסדרה. איש הצוות הבכיר ביותר חובש מסכה אף הוא, אך היא שונה מהאחרות בכך שהיא מדמה פנים אנושיות ועיצובה מזכיר את המסכה של דארת' ווידר מ"מלחמת הכוכבים".
32 צפייה בגלריה
הרשע האולטימטיבי: דימוי המסכה של דראת' וויידר
(צילום: נטפליקס, צילום מסך מהסרט The Empire Strikes Back)
החלקים הריאליסטיים יותר של הסיפור, המתרחשים מחוץ לאי המשחקים, מציגים רחובות מלוכלכים ועמוסים ודירות קטנות מלאות בחפצים. הצבעים העמומים והעומס הם ניגוד מובהק לחללי הענק הצבעוניים והריקים של המשחק. בתוך מתחם המשחק, חדריהם הקטנים והאפורים של אנשי הצוות מראים כיצד כל חלק שאיננו מצולם נהנה מעיצוב לא מזמין ופרקטי לחלוטין.
וישנו גם אספקט עיצובי נוסף – זה הקשור ליוקרה ולעושר. קחו לדוגמה את קופת החזיר השקופה שמזכירה את עגל הזהב התנ"כי, או את הקברים שבהם מונחות גופות. הן שחורות, אלגנטיות, מקושטות בסרט ורוד גדול. המעצבת טענה כי אריזת המתנה הייתה אמורה לגרום לשחקנים להרגיש שהמשחק מכבד אותם גם במותם. יש בה גם חמידות שמתחברת עם התמה הילדותית, אבל היא דומה יותר לקופסאות המתנה החגיגיות של חנויות כמו טיפאניס או ויקטורה סיקרט.
אילוף הטבע בידי המערב
בשלב מסוים מצטרפים לסדרה ה-VIP, הצופים העשירים, לבושים בחליפות נאות ובחלוקי משי, פניהם מכוסים במסכות. בשונה מהמסכות הפשוטות של אנשי הצוות, אלה של הצופים מוזהבות ומעוצבות בהידור, כמו מעין כדור דיסקו זהוב. המסכות מעוצבות כמו בעלי חיים מרשימים, והן לא רק מסתירות את זהותם של הצופים אלא גם משמשות כסמל סטטוס שמסמל אינדיבידואליות ומעמד גבוה. אסוציאציה מתבקשת היא התוכנית "הזמר במסכה", שהיא פורמט קוריאני במקור, אף שהמסכות של "משחק הדיונון" דומות הרבה יותר לגרסאות המערביות של התוכנית מאשר למסכות הצבעוניות והשטוחות בגרסה הקוריאנית.
32 צפייה בגלריה
המערב מאלף את הטבע: תמונה של מתיישבים קולוניאליסטים בהודו עם צ'יטה, 1906
(צילום: GettyImages)
כאשר הצופים מגיעים לחזות במו עיניהם במשחק, האתגר שהם רואים הוא דווקא גשר הזכוכית, זה שנהנה מהעיצוב האלגנטי והבוגר ביותר בתחרות. הגשר הענק ממוקם באולם עצום אשר מואר ומעוצב בצורה שמזכירה קרקס או תיאטרון יותר מאשר גן ילדים. העיצוב שלו משתלב טוב עם העיצוב היוקרתי אך מצועצע ועמוס של לאונג' האורחים, שנראה כמו חיקוי ויזואלי של ספארי אפריקאי.
הצופים במסכות החיות יושבים על ספות מנומרות בחדר מלא אלמנטים מהטבע כמו עצים ושיחים, הדפסי חיות וספק בובות ספק נשים מכוסות בהדפסים חייתיים. זה לא בדיוק טבע, זה טבע שאולף ובוית על ידי האדם המערבי העשיר, שעושה בו כרצונו. כאן גם ניתן לקרוא בין השורות את הנושא הכאוב של תיירות המין שעובר לקדמת הבמה כשאחד הלקוחות כופה על איש צוות להצטרף אליו לחדר פרטי, שקירותיו מכוסים לחלוטין באיורים אירוטיים צבעוניים – הפעם לא בצבעוניות הילדותית הרגילה אלא בגוונים חזקים ועוכרי שלווה של אדום, ירוק וכתום.
32 צפייה בגלריה
הציור "שמחת החיים" של הנרי מאטיס, 1905 מזכיר את הטפט הצבעוני בחדר הפרטי
(צילום: ויקיפדיה האנגלית)
גם המשתתפים במשחק זוכים לרגע קצר ליהנות מהיוקרה הזו. שני השחקנים והשחקנית שהגיעו לגמר מחליפים את הטרנינגים הספוגים בדם בטוקסידו אלגנטי, עם מספר על הדש כמובן. הם מוזמנים לארוחה חגיגית בחדר אוכל עם רצפת משבצות ושולחן משולש גדול, שבו הכל מואר בגוון זהוב. שולחן דומה לזה שהופיע בסדרה, ניתן לראות במיצב שיצרה האמנית האמריקאית ג'ודי שיקאגו בשנת 1979. המתחרים מגיעים לארוחה הזו שבורים פיזית ונפשית, מכוסים בחתכים ופציעות, ומזכירים שוב שהאלימות אף פעם לא נעדרת באמת מהמקום הזה, גם אם הקורבנות שלה מקושטים בעניבת פרפר.
32 צפייה בגלריה
עטיפת הספר "מסיבת ארוחת הערב" של האמנית ג'ודי שיקאגו
(צילום: amazon.com, ויקיפדיה האנגלית)
