האסוציאציות שעולות לרוב למשמע המילה "מקווה" רחוקות מעולמות העיצוב, וקשורות בצניעות והסתרה. מדובר, אחרי הכל, במבנה דתי שלרוב מאופיין בפשטות עיצובית, ושבנייתו תלויה בהגדרות מורכבות המפורטות בהלכה. בין היתר, על המקווה להיבנות על האדמה, או כחלק מבניין בנוי, והבריכה בו צריכה להכיל לפחות 750 ליטרים של מי גשם או מים ממקור טבעי אחר.
בשנים האחרונות, ובמיוחד בארצות שמעבר לים, ניכרת מגמת שינוי: המקווה הופך להיות מעין ספא יוקרתי, הכולל חדרי המתנה ואזורי התארגנות מרהיבים המצוידים בשלל פינוקים. על אחד מאותם מקוואות-ספא, אמונה מעצבת הפנים מיכל סלע (38), אם לשלוש המתגוררת בגבעתיים. לאחר שעסקה בעיצוב חללי בתים, פנטהאוזים, משרדים ובתי עסק, היא טסה לעצב מקווה מפואר ומהודר באיסלה מוחרס שבמקסיקו, והחליטה שאת מה שעשתה שם - תעשה בכל רחבי ישראל.
"אין פער יותר גדול בעיניי ממה שהטבילה מייצגת, לבין איך שהמקווה נראה בפועל", היא מספרת ל-ynet. בשנתיים האחרונות היא עמלה מסביב לשעון על שיפוץ ועיצוב של 10 מקוואות ברחבי הארץ, שרובם המכריע עתיד להיפתח בקיץ הקרוב. היא מקווה שהרעיון לשינוי יתפוס ויתפשט במהרה.
איך מגיעים לעצב מקווה במקסיקו, מכל המקומות?
"הם הגיעו אליי. נציגי בית חב"ד ראו פרזנטציה באתר שלי, שבה הפרויקט המשמעותי הראשון שלי, של מקווה בגבעתיים, והזמינו אותי לתת להם הצעת מחיר לעיצוב המקווה שלהם. מבחינתי זה היה לגמרי מלמעלה".
היא נפגשה עם נציגי בית חב"ד ועם קבלן הביצוע, קיבלה יד חופשית ותקציב, ויצאה לדרך. את כל הרכישות, קטנות כגדולות, עשתה בעצמה. "פתחו שם מקווה כזה מפואר בשביל 5 או 6 טבילות בשבוע. חזרתי לארץ ולא הבנתי למה שם ולא פה, כשכאן יש 30 בנות בערב. זה לא נתפס. שם המימון אחר, יש יותר תרומות, יותר מודעות לפן האסתטי, וכאן המקוואות הם תחת המועצות הדתיות שמקבלות תקציב זעום ממשרד שירותי הדת והיתר מגיע מתרומות חיצוניות. בהתאם, העיצוב הופך להיות מאולץ, ונראה כמו 'טלאי על טלאי'.
9 צפייה בגלריה
"פתחו כזה מקווה מפואר בשביל 5 או 6 טבילות בשבוע": המקווה באיסלה מוחרס
(צילום: יולי סימן טוב)
"המשרד לשירותי דת לא עוקב אחרי הכסף שהוא נותן, ולצערי התוצאה נראית בהתאם - המקוואות בארץ מוזנחים, לא מתוחזקים כמו שצריך, מצב ההיגיינה ירוד, ובסופו של דבר נשים לא מגיעות לטבילה ולא מקיימות את מצוות הטהרה. חוץ מהפן העיצובי, יש גם את הפן הבטיחותי, נוצר מצב שמקוואות שהוקמו לפני 40 שנה ולא עברו שיפוץ, כבר לא עומדים בתקני הבנייה".
"נשים דתיות הן קהל שבוי, הן יטבלו בכל מצב"
כילידת גבעתיים וכמי שגרה בעיר עד היום, סלע מספרת כי המקווה תמיד היה חלק מחייה, אך מעולם לא הפנתה את תשומת הלב לצורת עיצובו. "אני לא אישה דתייה, אלא אישה יהודייה, עם קשר ישיר לאלוהים, ללא תיווך. וככזו, מאוד התחברתי למצווה הזו של הטבילה. לרעיון שיש רגע מדי חודש מול אלוהים. ראיתי מה זה עשה לי בבית, איך זה עזר לשפר את היחסים והביא לדו-שיח. לרגע לא ראיתי ה'איכסה' שבמקווה, ויותר מזה - לא חשבתי שאפשר לשנות את המצב הקיים. זה לא עלה על דעתי בכלל".
הרעיון לשינוי, מספרת סלע, התחיל בנשים עצמן, העושות שימוש במקווה. "חברות פנו אליי והציעו שאעצב מחדש את הכניסה למקווה, שם קלטתי שזו הזדמנות לעשות שינוי של ממש, הבנתי שזה בעצם בידיים שלנו, הנשים. פרסמתי פוסט בפייסבוק שבו כתבתי שאני יזמית מקוואות ושאני מתחילה פרויקט מיוחד לשינוי הטבילה בארץ, והזמנתי נשים לשלוח לי תמונות של המקווה שלהן ומה הן היו רוצות לשנות.
"מראש פניתי לנשים ככלל, ופחות לקהל הדתי, כי ברור לי שנשים דתיות יטבלו בכל מצב. הן בעיני סוג של 'קהל שבוי', ולא יוותרו על טבילה גם אם זה המקום הכי מזעזע שיש. זמן קצר אחרי פרסום הפוסט, התחלתי לקבל פניות ולא האמנתי לכמות המטורפת שהגיעה אליי. נשים שלחו לי תמונות של מקוואות מוזנחים וסיפורים על חוויות לא נעימות שגרמו להן לזנוח את המקווה. קיבלתי הרבה פניות נוסח 'הלוואי שתגיעי אלינו', ואפילו נשים שהציעו לממן מכיסן את השדרוג".
כבת למשפחה העוסקת בעבודות עפר ובנייה, וכמנהלת בחברת בנייה בעצמה, היה ברור לסלע שצריכה להתגבש תוכנית עסקית לשם הקמת הפרויקט. "פניתי למועצה הדתית של הערים מהן פנו אליי הנשים, וביקשתי לקבוע פגישה ולהציג את החזון שלי לשינוי. אני מודעת לעובדה שהמימון הוא חלקי, ולכן הצעתי להם להשיג השלמה למימון וגייסתי במקביל תורמים. המון קבלנים הפכו לאורך השנים להיות חברים טובים שלי, וכולם הסכימו לתת יד. בצורה הזאת הצלחתי לסגור כמעט חצי מיליון שקל של חומרי גלם. גם הנשים שכתבו לי עזרו בצורה בלתי רגילה, חלקן מכירות את האנשים הנכונים בעיר ויודעות כיצד להשיג מימון ועם מי לדבר".
"לספק לנשים חוויה ולגרום להן לרצות לחזור"
סלע מאמינה שמקווה צריך להיות מפואר, מהודר, ולהשרות תחושה של ספא יוקרתי ומפנק. "המקווה הוא כוח נשי, והוא ממש לא צריך להיות מוסד גברי-דתי. לא אני המצאתי את המשפט 'בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל'. ואני ממש כמהה להחזיר עטרה ליושנה. אני מאמינה שדרך מקוואות מעוצבים יהיה אפשר להחזיר את היופי של המצווה ולגרום ליותר נשים להגיע. בעיניי מדובר בסוד יפה שלא מבינים אותו מספיק, איך יבינו שזה עושה כל כך טוב לזוגיות ולחיים אם הנשים מגיעות למקום שנראה כמו שהוא נראה כיום?".
מבחינה עיצובית, סלע סבורה שצריך לשמור במקווה על מראה נקי, מרווח ורחב יותר ממה שקיים היום. להרחיב את החדרים ואת בור הטבילה, ולהקפיד שלא ליצור עומס עם אלמנטים שעשויים להימאס במהרה. הדבר היחיד שהיא מדירה מהמקווה הוא הצבע השחור: "יש משהו טהור במצווה הזו, והצבע השחור פשוט מקלקל את התחושה לדעתי. גם מבחינת הקונוטציה שמיוחסת לצבע הזה. צריך לדאוג להאיר את המקום, ולא לכבות, להחזיר את האור למקוואות, לספק לנשים חוויה ולגרום להן לרצות לחזור. המטרה שמול עיניי היא לתכנן את כל החלל כחוויה קסומה מרגע הכניסה ועד היציאה".
איך בעצם מתחילים לשפץ מקווה?
"הדבר היחיד ששונה במקווה מכל חלל אחר הוא בור הטבילה, שחייב להיעשות לפי הלכות הדת. מעבר לכך, אין בעיניי הבדל מהותי. אפשר לעוף, לתכנן, להמציא. כמו כל חלל. עם זאת, זה לא פשוט. גם אחרי שמשיגים את המימון ואת האישורים הדרושים, צריך לעבוד עם קבלן שיש לו ניסיון לפחות בשלושה מקוואות, כי ככה מחייבים. אלה קבלנים שמרנים מטבעם ופחות נוחים לעבודת צוות. עיצוב מקווה נשים הוא פרויקט שונה לגמרי מכל פרויקט אחר. המורכבות נובעת מקיומן של עשרות ההלכות לבניית המקווה שמתבססים על פסיקות והסכמות של רבנים. בניית מבנה המקווה היא שונה מכיוון שבור הטבילה חייב להיבנות מ-100% חומר טבעי וצריך לקבל מי גשמים. את בור הטבילה צריך לצקת ביציקה ידנית, עם ארבעה יועצים הלכתיים שצריכים להיות נוכחים ביום היציקה ולאשר שהיציקה של הבור תקינה. ואלו רק חלק מהאתגרים שבדרך".
אתגר נוסף שסלע מציינת הוא מספר הנשים שמגיעות מדי ערב למקווה, שלרוב גדול משהחלל הצר והקטן יכול להכיל. "האתגר הגדול שלי הוא בחלוקת החלל, לדאוג שיהיה מקום לכל הנשים. בגבעתיים היה כזה אתגר, אבל למזלי הצלחתי לשכנע את המועצה הדתית להקים ולבנות עוד מקווה. חיברתי שם שני חדרי הכנה והפכתי אותם לאחד, כדי שיהיה מרווח. אין פה פטנטים, צריך רק לדעת איפה לוותר. וכמובן שבכל עיר הצורך שונה, לפי מספר המבקרות. בגבעתיים יש חמישה חדרים ל-20 מבקרות בממוצע. בירושלים יש 20 חדרי הכנה והממוצע הוא של 150 טובלות".
איך את רואה את ההבדל בין מקוואות בחו"ל למקוואות בארץ?
"בעיניי ההבדל המהותי הוא חב"ד. מבחינתם המקווה הוא לפני כל דבר תורה. הם מאמינים שהוא צריך להיות יותר מפואר מהבית שלהם ואפילו מבית הכנסת. אם צריכים להכריע בין בניית בית כנסת או מקווה, תהיי בטוחה שקודם המקווה ייבנה. אחר כך בית הכנסת. בנוסף, יש להם הבנה לגבי עיצוב. הם מכירים ומודעים למה שהולך, מאוד מעריכים ורוצים איכות. במקסיקו בחרו אותי לתפקיד מבין חמש מעצבות, למרות שהצעת המחיר שלי הייתה גבוהה פי 2 מכל השאר. האיכות מאוד חשובה לי ואני מתעקשת עליה. חוץ מזה, רוב המעצבות בתחום הזה הן מעצבות דתיות שיש להן גישה שמרנית, ואני דואגת להיות יצירתית בעיצוב מקווה, כמו בכל פרויקט אחר שלי".
תחזרי לעצב מקוואות בחו"ל?
"לפני הקורונה סגרתי פרויקטים של מקוואות בעולם. אבל המגפה גרמה לי להסתובב כאן במקוואות ולהבין שכאן דרוש שינוי מהותי לפני הכל. החזון האישי שלי הוא להעניק חווית טבילה ראויה למי שטובלת. להחזיר את הנשים שהפסיקו לקיים את המצווה בגלל הנראות ומצבם הרעוע של המקוואות. בדרך כלל אני מגשימה את החלומות שלי. אני חולמת בלילה על רעיונות ובבוקר מוציאה תוכנית לביצוע. אחרי שאסיים לעצב את מקוואות ארצנו, אוכל להתפנות לדבר הבא. עיצוב יאכטות. כולם אומרים לי שהמקוואות הם שליחות חיי, אבל אני אומרת – ממש לא. כרגע אני בשליחות, אבל אחר כך אני הולכת לעצב יאכטות".
