בבית החרושת רחב הידיים של "בית היוצר" בפתח תקווה, בשנות ה־60 וה־70 הייתה סימפוניה של מכונות. נקישות הכלים וצחוק הפועלים והפועלות מילאו את האוויר. אל קצהו של פס הייצור במפעל הגיעו בזה אחר זה מאות כלי קרמיקה, גדולים, קטנים, צבעוניים ומבריקים, ומשם הם עשו דרכם לאלפי בתים בישראל. אז לא ידעו מייסדי ופועלי המפעל כי 40 שנה מאוחר יותר יהפכו הכלים שהם מייצרים לאייקוני עיצוב בתרבות הישראלית ולפריטי אספנות, כאלו שמככבים בספר חדש ובתערוכה חדשה.
מ־1963 עד 1984 היה "בית היוצר" אחד ממפעלי הקרמיקה המובילים והעסוקים בישראל וחלק מתעשייה תוססת ויצירתית של עיצוב מקומי. בספר חדש שיראה אור בשבועות הקרובים מספרת ד"ר רביד רובנר, היסטוריונית של עיצוב ונכדתו של אורי אובנר, אחד ממייסדי המפעל, את סיפורו של "בית היוצר", ודרכו גם את הסיפור של העיצוב הישראלי. "מה זה בית היוצר? המפעל הכי שמח שהיה בארץ", אומרת ד"ר רובנר בריאיון ל־ynet. "בעבודה על הספר פגשתי עשרות עובדים. כולם סיפרו שהמפעל הרגיש כמו משפחה. האנרגיה הזאת נמצאת גם בכלים, יחד עם אווירה של נסיינות, יצירתיות והמון וריאציות".
במקביל להשקת הספר בסוף החודש תיפתח ב־19.9 התערוכה "בית היוצר: סיפורו של מפעל קרמיקה ישראלי" בבית בנימיני בתל־אביב (באוצרותה של רובנר). במסגרתה מוזמן הקהל הרחב להיכנס למכונת הזמן, לחוות את העושר הצבעוני, הצורני והמעוטר של הכלים שיצאו מהמפעל ולקבל מנה בריאה של נוסטלגיה. התערוכה תוצג עד 2.11.
11 צפייה בגלריה
ירדנה אייל (אשתו של מייסד המפעל, משה) ובנותיה ענת ואורית בחנות המפעל בפתח תקווה. שנות ה-70
(צילום: הארכיון לתולדות פתח תקווה ע"ש עודד ירקוני. התמונה עברה עיבוד צבעוני ב-AI)
"גדלתי על המפעל כסיפור הצלחה, אבל על סבי לא ידעתי כלום"
ד"ר רובנר היא חוקרת, מרצה בבצלאל ובשנקר ופעילה בשדה העיצוב המקומי. אולם העניין שלה ב"בית היוצר" התחיל הרבה לפני לימודי העיצוב. "חייתי עם הכלים האלה בבית, זה היה חלק בלתי נפרד מהיומיום שלי. יכול להיות שזו אפילו אחת הסיבות שבכלל הלכתי ללמוד עיצוב", היא מספרת. אך העניין לא הגיע רק מהכלים עצמם, אלא קודם כול מדמותו של אורי רובנר, סבה שנפטר לפני שנולדה והפך לדמות מיתית במשפחה.
"גדלתי על 'בית היוצר' כסיפור הצלחה מתמשך, אבל על סבי לא ידעתי כמעט כלום. בבית המשפחה תלוי פורטרט גדול שלו על רקע המפעל, בעיניים כחולות ובשיער מסורק לאחור הוא מסתכל אל האופק ונראה בטוח בעצמו. כששאלתי עליו קיבלתי תמיד אותה תשובה: 'היה לו מפעל קרמיקה מצליח והוא נפטר בגיל 48 כי עישן יותר מדי'", כותבת רובנר בספרה.
את המחקר לספר התחילה עם אחד העובדים הוותיקים במפעל: אבא שלה. אביה של רובנר היה בן שש כשנפתח המפעל ועבד בו לאורך 20 שנותיו, הכיר את כל עמדות הייצור ואת העובדים. מבין הכלים בבית הוריה, ראיונות עם עובדי המפעל הוותיקים והתייעצות עם אספנים, הרכיבה רובנר את הפאזל העיצובי הזה. דרכו, היא מספרת גם סיפור על החברה הישראלית בכלל.
"סבא שלי ובן הדוד שלו, משה אייל, היו מלטשי יהלומים. הם היו חסרי מושג בקרמיקה, אבל החליטו לפתוח מפעל", מספרת רובנר, "הם פנו לצבי בן אמיתי, פסל בוגר מכון אבני, וביקשו ממנו להצטרף ליוזמה. לאף אחד מהם לא היה ניסיון, אבל אני חושבת שהם פשוט היו מאוד מאוד אמיצים.
"אולי זה באמת גם סיפור על אומץ ותעוזה. היום זה משהו שמאוד מחשיבים אותו בישראל, הנועזות של ההייטק, לבוא, לגייס כספים ולהקים חברת הזנק. זה מה שהם עשו שם", היא מוסיפה. "הם לא חששו לרגע, הגדילו את המפעל, הביאו עוד עובדים, קנו עוד מכונות והגדילו אותו עוד פעם".
בין עתיקות ארץ ישראל לפסיכדליה
המפעל פעל בסך הכול שני עשורים ובכל זאת, בזמן יחסית קצר הצליח להוציא תחת ידיו מאות סוגי כלים, חלקם הפכו לאייקוניים ממש בתולדות העיצוב הישראלי. החזון של הסב, שהיה גם הארט־דירקטור של המפעל, היה לחתור למגוון עיצובי גבוה האפשר. "מה שהנחה אותו היה שיהיה מקום לכולם, לכל טעם", אומרת ד"ר רובנר. כל כלי, כל עיצוב וכל גלזורה נוסו בעשרות וריאציות שונות. במחקר שלה היא הצליחה לתרגם את העושר העיצובי הזה לחמש שפות עיצוביות מובחנות שאפיינו את המפעל - כל אחת מהן משקפת גם את אירועי התקופה בעולם העיצוב אך גם בחברה הישראלית בכלל.
"בגלל שהעושר של המפעל גדול כל כך, רציתי לעשות סדר והיגיון", היא מסבירה. "מעבר לכלים שלקחתי מהבית, הגעתי לקבוצה בפייסבוק של אספני 'בית היוצר', קבוצה מדהימה של אנשים שעזרה לי מאוד במחקר. הם העלו שם באותה תקופה בערך 800 תמונות של כלים. הורדתי את כולן והתחלתי לסדר את זה לפי היגיון מסוים. ההיגיון ההתחלתי היה התבוננות, קשרים ויזואליים, ובמקביל התחלתי לעשות את הראיונות ובמהלכם להבין מה קרה במפעל, מי האנשים שעבדו שם, מה היו המיומנויות שלהם, מה הייתה האידיאולוגיה הפוליטית. כל הדברים האלה לאט־לאט התחברו".
השפות העיצוביות שזיהתה רובנר מגוונות להפליא ומצליחות לאפיין את הכוחות השונים שהשפיעו על עולם העיצוב הישראלי באותם עשורים מעצבים בתולדות המדינה. בשפה הפיסולית למשל, השפה הראשונה במפעל מבחינה כרונולוגית, מצביעה ד"ר רובנר על השפעתה של התנועה האמנותית "אופקים חדשים" על בן אמיתי, שעיצב את מרבית הכלים שיצאו מ"בית היוצר". הכלים מאותה התקופה הם גולמיים וכבדים, והפונקציונליות שלהם משנית. הם קודם כול פסלים.
11 צפייה בגלריה
כוס בשפה הפיסולית. עיצוב: צבי בן־אמיתי. המחצית השנייה של שנות ה-60. אוסף ויקי גומלפרב
(צילום: רביד רובנר)
השפה השנייה, שאותה מכנה ד"ר רובנר השפה הארץ־ישראלית, הושפעה מכלי חרס עתיקים מהמרחב המשלבים בין צורות עתיקות לצבעים מודרניים יחסית. זו השפה המשמעותית ביותר במפעל מבחינת היקף הכלים, עם צבעוניות ארץ־ישראלית מובחנת: ירוק עצים, כחול מים, חום של אדמה ודבש.
11 צפייה בגלריה
כד עם טבעות נחושת בשפה הארץ-ישראלית. עיצוב: צבי בן־אמיתי, שנות ה-70. אוסף אבי ליבוביץ
(צילום: רביד רובנר)
11 צפייה בגלריה
מערכת לקפה בשפה הארץ-ישראלית. הפנים חום. עיצוב: צבי בן־אמיתי, 1967. אוסף חיה ואלי גולדמן
(צילום: רביד רובנר)
11 צפייה בגלריה
השפה המודרניסטית. אגרטל צהוב בעיצוב יעקב שריר, אוסף טל שריר וולפה ואהוד וולפה. אגרטל סגול בעיצוב צבי בן־אמיתי, אוסף איתן הורוביץ
(צילום: רביד רובנר)
השפה המודרניסטית שהגיעה לאחר מכן היא ההפך הגמור: צורות גיאומטריות, צבעים עזים ופלסטיקיים, עם קריצה לאירופה.
בהמשך הגיעו השפה הגרפית והשפה המזרחית, שהציגו וריאציות ופרשנויות עיטוריות ייחודיות לעולם העיצובי של המפעל. אלמנטים גרפיים ייחודיים, מעיטורים המושפעים מאמנות האסלאם ועד פונטים המזכירים את הפסיכדליה ההיפית של שנות ה־70, הפציעו בחלק מהכלים וצבעו אותם באקלקטיות עיצובית.
11 צפייה בגלריה
השפה הגרפית. פסל תרנגול, עיצוב: אליעזר ואריאלה ויסהוף, שנות ה-70. אוסף מאיה וזאב ליברמן
(צילום: רביד רובנר)
11 צפייה בגלריה
השפה המזרחית. קומקום בעיצוב צבי בן־אמיתי בהשראת אלי צרפתי ורחל כדמור, אוסף חיה ואלי גולדמן, שעון בעיצוב צבי בן־אמיתי, אוסף אבי ליבוביץ
(צילום: רביד רובנר)
התמונה על כריכת הספר של רובנר מציגה מעין פמוט כתום מבריק המשלב בין כמה מהשפות. הצורה מצד אחד מזכירה את השפה הארץ־ישראלית, עם מאפיינים של כלים עתיקים. הצבע הכתום הבוהק והגימור המבריק מהדהדים את המודרניזם הפלסטיקי של תחילת שנות ה־70. "המפעל היה מצליח מאוד, אבל לא הייתה אסטרטגיה עסקית מכוונת מאחורי העיצובים", אומרת ד"ר רובנר. "המייסדים, העובדים והמעטרות באמת פעלו מתוך השראה ויצירתיות".
סופו של המפעל, כמו סופם של מפעלים רבים בארץ באותה התקופה, היה מר. שנת המהפך ב־1977, שבה הוסרו חסמי הייבוא בישראל והכניסו סחורה זרה וזולה לשוק המקומי, העמיסו קשיים כלכליים על "בית היוצר". במקביל לכך, אחד מעמודי התווך של המפעל, אורי רובנר, נפטר מסרטן הריאות כשהוא רק בן 48. ההתמודדות עם האבל הכבד לצד התחרות הגואה בשוק המקומי הובילו לבסוף ב־1984 לסגירתו של המפעל היצירתי.
"עיצוב זה דבק חברתי"
40 שנה לאחר שנסגר מורגשת עדנה מחודשת לכלים שיצאו תחתיו, כמו גם לקרמיקה ישראלית מהתקופה בכלל. הכלים שהיו פעם לסמל יומיומי ביותר של חיי הבית בארץ הפכו לנוסטלגיים והם מהדהדים זהות עיצובית ישראלית שכבר לא קיימת. "היום אנחנו חיים בעידן שבו ייצור המוני זה לא מפעלים מקומיים, זה סין. עיצוב הבית הפך בגדול לדי גנרי, או לפחות מנותק מהקשר היסטורי תרבותי", אומרת ד"ר רובנר. "למול זה, יש משהו בכלים האלה שהוא כל כך ישראלי, כל כך מקומי, שעוזר לנו להתרפק על העבר התמים והיפה של ישראל של פעם".
השאלה מהו עיצוב ישראלי היא שאלה עתיקת יומין בסצנה המקומית ולה המון תשובות שונות וסותרות. לפי ד"ר רובנר, בתקופת "בית היוצר" היה עיצוב ישראלי מובהק בארץ, והיא נותנת דוגמה מהמפעל עצמו: הכלים, לא משנה אם קליפתם בצבעי חום אדמה או צהוב תעשייתי, כולם צבועים מבפנים בחום עמוק, שוקולדי. "זה לא משהו שרואים באירופה למשל. למה זה ככה? זה ממש ביטוי של הניגודיות של התאורה הישראלית, אור השמש החזק והצל שהוא מטיל על החלון".
האם יש עדיין עיצוב ישראלי היום?
"לדעתי לא. אני חושבת שגלובליזציה, אינסטגרם וגם שוק קטן מדי יצרו מצב שאין עיצוב מקומי. ממש הייתי רוצה שהספר הזה יגרום לאנשים לקנות קרמיקה ישראלית, להבין את החשיבות של זה מבחינה תרבותית וחברתית.
"אחת הפואנטות שלי בספר היא שעיצוב הוא דבק חברתי. אני מלמדת היסטוריה של עיצוב ואת יכולה לראות איך לאורך ההיסטוריה, כשהיו משברים מאוד גדולים, מעצבים הגיעו ופשוט הצליחו דרך עיצוב, דרך צורה, דרך חומר - ליצור שפה חדשה מלכדת ומגבשת. אני חושבת שזה באמת מה שקרה בארץ. אנשים הגיעו מהמון מקומות, ניסו ליצור פה משהו שהיה נכון לתקופה ושכל אחד היה יכול להכניס הביתה, לא משנה מה הרקע שלו. זה יצר גאווה מקומית וחיבור".
