בחוד החנית של תחום העיצוב העולמי מתפתח לו תחום עיסוק חדש המכונה Material Design, או בעברית "עיצוב חומרים". בשנים האחרונות התחום קורם עור וגידים, ובו מעצבים מביטים בחומרים המוכרים שסובבים אותנו בעין חדשה. "זה לא בדיוק הנדסת חומרים, ולא בדיוק עיצוב מוצר", מסבירות האדריכלית ד"ר אריאל בלונדר והמעצבת שירה שובל, שיחד מפתחות את התחום החדש בישראל. "עיצוב חומרים עוסק בפני השטח של החומר, במבנה, בצבע, בהתנהגות, ובניסיון למצות פוטנצניאל של חומר מוכר בצורות חדשות".
בלונדר שוקדת בימים אלה על פוסט-דוקטורט כפול במעבדה לאדריכלות ובמעבדה לפיזיקה, ועמדה בעברה בראש חברה המתמחה בעיבוד ושיווק של חומרים רכים לתעשיות העיצוב. שובל היא מעצבת טקסטיל ומרצה בשנקר, ובעברה ניהלה את ספריית החומרים של מוזיאון העיצוב חולון. בעשור האחרון הן מבצעות ניסויים בחומרים מסורתיים ובודקות מה קורה כשמפנים עורף לשיטות המסורתיות שבהן נהוג לעבוד איתם. הניסויים האלה מאוגדים בפרויקט המתמשך שלהן – "חומרים מתוסכלים" – שזיכה אותן בהכרה בינלאומית ובפרסים, ביניהם גם פרס משרד התרבות.
בימים אלה הן מציגות בבית בנימיני שבתל אביב את התערוכה "טקסטיליזם", תערוכה זוגית ראשונה בקרמיקה מתוסכלת לאחר שהציגו חלקים מהפרויקט בכנסים בארץ ובעולם ובתערוכות קבוצתיות. בתערוכה הנוכחית, שתרוץ עד 5 במרץ, מוצגים תוצרים שונים מן הפרויקט המחקרי של הצמד, ובפרט ניסויים שנעשו על קרמיקה. את הניסויים הללו הן ביצעו במקום שרוב המעצבים לא היו מגיעים אליו – במעבדה, במכון רקח לפיזיקה.
"'חומרים מתוסכלים' הוא מונח מתחום הפיזיקה שלא אנחנו המצאנו, רק אימצנו בחום", הן מספרות, ומסבירות שתסכול חומרים דומה מאוד לתסכול שחווים בני אדם במערכות יחסים. "פסיכולוגים ואנשי טיפול מתלהבים מזה תמיד. רבים מהחומרים מורכבים משתי שכבות, וכל אחת מהן מגיבה אחרת לתנאים החיצוניים שמופעלים עליה, כל אחת מתנהגת קצת אחרת ושואפת לעשות משהו שונה. נגיד בחום, שכבה אחת של חומר תרצה להתכווץ והשנייה לא. כך, כל אחת מהשכבות 'תמשוך' לכיוונה, ובגלל שהן מחוברות נוצר 'תסכול' במערכת. התסכול הזה גורם להן או להיפרד, או להיסדק, או לשנות כיוון – ביחד".
כך, באמצעות מחקר על הכוחות המצויים בתוך החומר, השתיים מייצרות אי-התאמות ותסכולים שונים שיאפשרו לו להשתנות בן רגע לצורות מורכבות. "הרצון שלנו כבני אדם בכלל וכמעצבים בפרט הוא לשלוט בחומר. אנשי מקצוע משקיעים הרבה בשיטות לביטול אותם תסכולים פנימיים כי הם יכולים לגרום לחומרים להיות לא יציבים, רגישים, להתעוות להיסדק. אנחנו עושות את ההיפך", הן מסבירות.
בוֹרוּת מבורכת
את המחקר התחילו השתיים ביריעות של לטקס שהוצגו כעבודות בתערוכה הזוגית "חומרים מתוסכלים" (2018, אוצרת: שלומית באומן). "שם, התסכול נבע מכך ששתי שכבות של אותו חומר נמתחו לכיוונים מנוגדים, ואז הדבקנו אותן ביחד", מספרת שובל. "מה שקרה במערכת היחסים הזו היא שכל אחד מבני הזוג רצה להימתח לכיוון מסוים, וכשחתכנו אותם בצורות הייתה התפרצות של אנרגיה, שאיתה יצרנו פני-שטח מאוד מורכבים".
12 צפייה בגלריה
תחילת המחקר הייתה בלטקס ובצורות המורכבות שהוא יוצר בעת "תסכול"
( צילום: שי בן אפריים)
המעבר לקרמיקה התרחש כשהצמד הוזמן לשהות-אמן במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל. "הבנו שבשדה הקרמי אנחנו יכולות להשתמש בשיעורי התכווצות שונים כדי לייצר מהלך דומה של תסכול בחומר, ובעזרת התסכול, ליצור צורה מורכבת, ללא שימוש באמצעים המסורתיים כמו תבניות מוכנות מראש, יציקה, עבודת אובניים או טכניקות מוכרות אחרות", מסבירה שובל.
מבצלאל הן המשיכו לשהות-אמן בבית בנימיני לקרמיקה עכשווית, ובמקביל עבדו במעבדה של פרופסור ערן שרון, מהמעבדות המובילות בעולם בתחום שנקרא "פיזיקה לא-ליניארית" שעוסק, כמו בלונדר ושובל, בתגובה של חומר לשינויים קטנטנים, שיכולים להסיט ולשגע את כל התוצאות. "זה מדע שמנסה לחקור תופעות יומיומיות, כמו ילדים סקרנים ותמימים. ערן חקר במעבדה מדוע ואיך נוצרים קפלים כשקורעים שקית, למשל", מתוודה בלונדר בחיוך.
הדיאלוג בין מדען שעובד בנוסחאות ובין מעצבות שחוקרות את החומר בידיים, מסתבר, מפרה את שני הצדדים. "כל תחום היה קיים בפני עצמו, אבל החיבור של עולמות הפיזיקה והקרמיקה הוא החידוש", מספרת בלונדר. "עד היום מדענים עשו את הניסויים במין ג'לי יקרים כאלה, שמדגימים את התיאוריות בגדלים קטנים. העבודה שלנו במעבדה היא להביא את זה לחומרים 'אמיתיים', כמו קרמיקה. חומרים של העולם. זה מביא חידוש גם לעולם הפיזיקה".
שובל ממשיכה אותה: "קרה לא מעט שיצא לנו משהו במחקר המעשי, וכשהחזרנו את זה למעבדה לא ידעו להסביר לנו בדיוק קרה שם או איך אפשר לשחזר את זה. זה כיף כשזה קורה, ולפעמים זה מוביל לגילויים של ממש. בעקבות אחד מהם, למשל, שני חוקרים מהמעבדה פרסמו השנה מאמרים בכתבי מדע מהנחשבים בעולם".
גם העובדה ששתי המעצבות אינן קרמיקאיות בהכשרתן, מסייעת לפתיחות המחשבתית שלהן בנוגע לחומר. "המערכת החומרית של הקרמיקה ידועה כבלתי ניתנת לשליטה, שיש לה 'רצון משלה'", אומרת בלונדר. "כל מומחי הקרמיקה אמרו לנו שכל סטודנט יודע שבסוף צריך להתפלל לאלוהי התנור לפני שהיצירה נשרפת. ובאמת, יש התנהגויות חומריות שלא תמיד אפשר לשלוט בהן: אחוזי לחות שיכולים להשתנות בין עכשיו כשמשהו יתייבש לבין עוד חודש. סטיות בתנור בשריפה. מספר הפעמים שרידדנו משהו. חומר גלם מיצרן תעשייתי שהוא לא בדיוק זהה והרשימה נמשכת ונמשכת. יש לנו בורות מבורכת בדברים מסוימים". שובל מוסיפה: "באותו אופן, יש לנו גם סקרנות - כמו ילדה שמגיעה לאיזה תחום שהיא לא מכירה, ושואלת שאלות: אבל למה לא? ומשיבים לה: כי זה לא מקובל".
"חיות בעולם שסובל מעודפות של מוצרים"
"התחום הזה הוא בעצם גישה כללית לכל מה שמעניין אותנו בחיים", מספרת בלונדר. "למרות שעל פניו אני אדריכלית, מתעסקת בתלת-ממד גדול, ושירה היא מעצבת טקסטיל, מה שמחבר בינינו זה הגישה לפוטנציאל שטמון בכל חומר לעשות דברים נהדרים, אם רק יודעים איך לדגדג אותו נכון. ובאופן מאוד מעניין, התפיסה של לעצב מתוך תכונות החומר באדריכלות או עיצוב מוצר, היא חדשה ממש. זה הקאטינג-אדג' של האדריכלות שעוד לא ממש עבר מהמחקר האקדמי לשטח".
למה אתן חושבות שאדריכלים ומעצבי מוצר לא ממהרים לאמץ את הגישה של עיצוב החומרים?
בלונדר: "אולי כי זה מחייב קצת צניעות וכי זה מנוגד למסורת של המקצועות האלה, שהיא גם מאוד גברית. לאדריכלים ולמעצבי מוצר יש צורך אינסופי בקונטרול – הם רואים את תהליך היצירה כמימוש של החזון הגאוני שהיה להם, לבקבוק או לבניין או לגג או לכיסא. קשה להם כשהחומר רוצה לעשות משהו בעצמו ושיש לך פרטנר לדיאלוג, ולא רק עבד שעושה את מה שאתה רוצה בתוך התבנית או הפיגומים שלך. אדריכלים, באופן מסורתי, לא באים מהעולם הזה. זה מצריך יכולת לוותר על שליטה מוחלטת בתוך התהליך, ולהיות באיזה תודעה של מדען או מדענית: של שאלות שמונעות על-ידי סקרנות וחיפוש – לא בהכרח לצורך ישיר של פתרון בעיות".
שובל: "עיצוב חומרים הוא העתיד של העיצוב. אנחנו חיות בעולם שסובל מעודפות של מוצרים – לא באמת צריך שייצרו עוד שולחן או כיסא, ושתינו מעדיפות לעסוק במחקר. בגדול היינו יכולות להפסיק לשאול שאלות – ופשוט לחזור על אותו הדבר, ולעשות מזה מוצר. זה מסחרי, זה קל, אפשר למכור את זה בחנויות עיצוב. כבר היתה לנו פעם עבודה עם טקסטיל, שנסענו בעקבותיה עם אבטיפוס לפריז, היתה התעניינות והכל. אבל חזרנו הביתה ואמרנו אחת לשניה: סירייסלי? זה מה שנעשה עכשיו איזה עשר שנים, את התיקים האלה? אנחנו יודעות שזה אפשרי. רק שזה לא מעניין אותנו. השאיפה הכי גדולה שלנו היא להתארח כל פעם באיזושהי מערכת חומרית חדשה ולחקור את הפוטנציאל שלה. וגם כמובן להקים את המסלול לעיצוב חומרים – שייתן פלטפורמה שתאפשר לנו, ולמעצבים ומדענים נוספים, להמשיך לפתח את הדרך המרתקת הזו".
"טקסטיליזם", שירה שובל ואריאל בלונדר. אוצרת: עינב ברנס אליאסוב. בית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית. רחוב העמל 17, תל אביב. אירוע נעילת התערוכה ושיח גלריה: 4 במרץ 2022 בשעות 11:00 ו-13:00.
