בתמונה ישנה שצולמה בשחור־לבן רואים בחור צעיר בעל מראה חלוצי: כובע הטמבל שלראשו נוטה הצידה והוא לבוש בגדים פשוטים. עיניו מצומצמות לאור השמש הדרומית החזקה. ברקע ניצב יישוב בתחילת דרכו. למעשה, לא סתם יישוב, אלא קיבוץ. במקרה הזה מדובר בקיבוץ שדה בוקר בראשית דרכו, הנראה דומה לכל קיבוץ אחר בדרום: אדמה מדברית נחושה, שמש לוהטת ושורות צריפים נטולי זהות הניצבים בצפיפות מאחורי גבו של החלוץ, מסמנים את תחילתה של התיישבות חדשה.
שמו של האיש המצולם בתמונה הוא ויטוריו קורינלדי בן ה־93. קורינלדי נחשב אנונימי יחסית בקרב הציבור הרחב, אך מדובר באחד האדריכלים המשפיעים ביותר באדריכלות הישראלית ובפרט בנדבך הייחודי ביותר שלה – האדריכלות הקיבוצית. קורינלדי, שהיה קיבוצניק בעצמו בברור חיל שבעוטף עזה, אחראי לתכנון עשרות קיבוצים ברחבי הארץ.
ספרו החדש "אדריכל בקיבוץ" בעריכת האדריכל מיכאל יעקובסון (אסיה הוצאה לאור, מ-98 שקל), מביא את סיפורו האישי והמקצועי - סיפור שהחל באיטליה, המשיך בברזיל והשתרש בקיבוצים בדרום. הספר משקף, דרך פעילותו רבת השנים במחלקה לתכנון של התנועה הקיבוצית, את סיפורה של אדריכלות הקיבוצים כולה, משנות הפריחה והשגשוג ועד לשקיעתה מבחינה מעמדית ואידיאולוגית בחברה הישראלית.
אדריכלות בניחוח ברזילאי
קורינלדי נולד ב־1931 במילאנו וכשהיה בן שבע היגרה משפחתו לברזיל לאחר חקיקת חוקים אנטישמיים באיטליה, והשתקעה בסאו פאולו, ברזיל. למה ברזיל? כי שם הצליחה המשפחה להשיג ויזה בקלות כדי לברוח מהתופת המתקרבת באירופה. הבחירה הכביכול שרירותית השפיעה עמוקות על המשך חייו, ואת לימודי האדריכלות שלו עשה בסאו פאולו, מה שעיצב את הפילוסופיה והסגנון האדריכליים שלו לאורך כל הקריירה. "במהלך הלימודים הכרתי כמה מהאדריכלים הידועים בברזיל. כמה מהם היו גם מורים שלי", הוא מספר לנו בריאיון. "לקראת סוף מלחמת העולם השנייה וגילויי זוועות השואה וגם תקומת ישראל, נוצר איזה גל של התלהבות בקרב הצעירים בברזיל. הייתי חבר בתנועת הנוער 'דרור' ודרכה עליתי לארץ ב־1956".
יעקובסון מספר: "הרקע הברזילאי של ויטוריו הוא אחד הדברים שהכי מייחדים אותו. רוב האדריכלים שפעלו בארץ למדו בגרמניה או בטכניון. לא בברזיל ובטח שלא בסאו פאולו". בתקופת לימודיו של קורינלדי החלה תסיסה תרבותית אדירה בברזיל. נוסד מוזיאון האמנות של סאו פאולו (1947) וגם הביאנלה לאמנות (1951). הקולנוע הברזילאי התחיל לקבל תשומת לב עולמית והחלה תנופה אדריכלית אדירה שעיצבה את התרבות המקומית. "באותה התקופה היו למעשה שתי אסכולות בברזיל, אסכולת סאו פאולו ואסכולת ריו", נזכר קורינלדי, "מהאסכולה של ריו כולם מכירים את אוסקר נימאייר כמובן, שהשפיע מאוד על האדריכלות בברזיל. נימאייר התגלה אז כהתפרצות גאונית כזאת והכול התגבש סביבו. אסכולת סאו פאולו הייתה קצת יותר דעתנית".
האדריכלים בעיר פזלו באותה התקופה חזק לעבר המודרניזם. "הגישה הייתה יותר חמורה, יותר מודרניסטית. כולם פעלו בתוך הזרם של הברוטליזם", הוא מוסיף. על גבי הרוח הזו עלה קורינלדי כאדריכל צעיר לארץ, ללב ההתיישבות הקיבוצית. הוא כמובן לא היה הברוטליסט היחיד בישראל, שכבר בשנות ה־50 החלו להופיע בה מבנים בסגנון בכל פינה. אבל הזרם הברוטליסטי של סאו פאולו הביא ניחוח שונה לנוף הישראלי. "כשאנחנו מדברים על ברוטליזם בארץ יש בראש רק בטון חשוף. בסאו פאולו זה לא היה המיקוד, אלא השאיפה להשתמש בכל חומר במצבו הטבעי, בלי לצחצח דברים", מסביר קורינלדי.
"הקיבוץ היה מחנה של צריפים אומללים, היה מדכא"
הוא הגיע עם אשתו יפה ללב השממה - קיבוץ ברור חיל, שהיה קיבוץ של תנועת הנוער הברזילאית ועד היום מוכר כבעל אופי ברזילאי. הוא גם היה הקיבוץ הראשון שנוסד לאחר הכרזת עצמאות ישראל ב־1948 ושמונה שנים אחר כך היה עדיין מורכב צריפים־צריפים מוקפים בחול. "כשהגעתי לברור חיל כמעט ולא היה פה שום דבר", כותב קורינלדי בספרו, "היה מחנה אומלל של צריפים וכמה מבנים ראשונים של שיכונים לחברים. לא היו מדרכות והבוץ בחורף היה בלתי נסבל, חסרו שירותים ולא היו עצים. היה מדכא".
מיד עם הגיעו לקיבוץ שלחו אותו מטעם התנועה לטפל בענייני בנייה. הסוכנות היהודית הייתה הגוף שטיפל אז בקיבוצים חדשים, והיא גם זו שמימנה את הבנייה וחייבה את המתכננים לקבל את התוכניות של המחלקה הטכנית שלה.
12 צפייה בגלריה
הומה אדם בשעתו: חדר האוכל בקיבוץ ברור חיל שתכנן וגם יושב לאכול בו
(צילום באדיבות ויטוריו קורינלדי)
היה מקום בכלל לאדריכלות בשלב הזה?
"הסוכנות שלטה בכל הבנייה. האדריכלים שתכננו בשבילה היו ממוצא אירופי, מהדור הקודם, ולא הכירו את הקיבוץ כלל. הם לא חיו בקיבוץ ולא העריכו את הקיבוץ", אומר קורינלדי, "חשוב להגיד שבסוכנות בתקופה הזו עדיין לא האמינו שהקיבוץ יצליח להתבסס. הם חשבו שזה לא יחזיק מעמד. הם רצו למשוך יותר לכיוון של הכפר הקונבנציונלי".
אולם העולים החדשים, בני הזוג קורינלדי, היו חדורי אמונה ברעיון הקיבוצי. "התוכניות של הסוכנות לקיבוצים לתפיסתי היו גרועות. תכנון בלי חן. ניסיתי לעשות שינויים. האמנתי בקיבוץ וחייתי בו", הוא אומר. כך למשל, התוכנית הראשונה שהצליח לשנות הייתה של גן ילדים, שאליה הכניס כמה רעיונות עדכניים – כמו התאמת קנה המידה כך שיהיה ידידותי לילדים ופתיחת החלל שיהיה זורם ומודרני יותר.
חדר האוכל הראשון של הקיבוץ היה צריף עץ רעוע, שמהר מאוד לא ענה על הצרכים. את התקציב להקמת חדר אוכל חדש וגדול קיבל הקיבוץ ב־1958 ושנה לאחר מכן הוא נחנך. בגלל שהסוכנות לא תכננה חדרי אוכל, פנה קורינלדי למחלקת התכנון של איחוד הקבוצות והקיבוצים ועבר לעבוד תחת מחלקת התכנון, לצד אדריכלים רבים שעיצבו את הנוף הארכיטקטוני של הקיבוצים בישראל עד היום, ובהם ארנונה אקסלרוד, מנחם באר, נעמי יודקובסקי, שלמה גלעד, לאופולד קרקואר, זאב רכטר, משה לופנפלד וגיורא גמרמן.
ברור חיל נחשב קיבוץ גדול באופן יוצא מהכלל לתקופה, מה שאיפשר לו לקבל אישור להגדלה של חדר האוכל. "גם לי וגם למחלקת התכנון לא היה הרבה ניסיון עם חדרי אוכל. לא ידעתי כמעט שום דבר על איך פועל חדר אוכל קיבוצי", הוא נזכר. אך לבסוף הבניין שתכנן הביא רוח רעננה מהכיוון הברזילאי: הגוון הלבן של המבנה.
למרות הניסיון החדשני, הוא לא מתייחס עד היום לפרויקט הגדול הראשון שלו בקיבוץ כהצלחה גדולה. "המטבח היה קטן מדי ביחס לאולם הסועדים, הציוד לא התאים להיקף הנדרש. המצוקה והצמצום בשטח הורגשו בתכנון, אבל גם חוסר הניסיון שלי. עם השנים הצלחתי לשפר אותו", הוא אומר.
"תמיד ניסיתי להסביר לחברי הקיבוץ שאנחנו לא עוסקים רק בהיבט הפונקציונלי, אנחנו יוצרים תרבות על ידי העשייה שלנו. אני חושב שהצלחתי ליצור דו־שיח מעניין עם הקיבוצים שעבדתי איתם"
ממצוקה להתעצמות: עשרות מבנים ברחבי הארץ
לאורך העשורים הבאים תכנן קורינלדי עשרות מבנים בקיבוצים ברחבי הארץ, בעיקר בדרומה, כחלק מהמחלקה לתכנון, שהתאחדה בהמשך עם הקיבוץ המאוחד. המצוקה החומרית של השנים הראשונות התחלפה בהתעצמות לא קטנה שאיפשרה תנופת בנייה והרחבה של רבים מהקיבוצים. בניגוד לאדריכלים רבים שפעלו באותה התקופה, בעיקר בתקופת הצמיחה והעושר של הקיבוצים ושל האדריכלות הישראלית בכלל, קורינלדי שמר על פילוסופיה אדריכלית צנועה וגישה אידיאולוגית שיש שיגידו שהיא חמורת סבר.
"אני ניגשתי תמיד לפרויקט בגישה לא יומרנית, אוהדת למשתמש במידת האפשר, ובדרך כלל הייתי קשור שנים רבות לפרויקטים מסוימים", הוא מספר, "זה מתבטא בלהיות פתוח, להאזין ללקוח – שזה הקיבוץ – ולהבין מה הוא רוצה. לצד זה תמיד ניסיתי להסביר לחברי הקיבוץ שאנחנו לא עוסקים רק בהיבט הפונקציונלי, אנחנו יוצרים תרבות על ידי העשייה שלנו. אני חושב שהצלחתי ליצור דו־שיח מעניין עם הקיבוצים שעבדתי איתם".
אחת הדוגמאות הבולטות לכך הייתה קיבוץ שדה בוקר, שאיתו עבד שנים רבות על כמה מבנים. "נוצר איתם יחס מאוד מיוחד. כשהייתי מגיע, לא רק מרכז הבנייה היה מגיע לדבר איתי, כל הקיבוץ היה מגיע לדבר איתי. הם היו מאוד מעורבים בתכנון ואני מוריד בפניהם את הכובע על זה", הוא מוסיף.
מה היית אומר שמייחד אותך מבחינה סגנונית?
"כשמסתכלים על כל פרויקט - הם שונים מאוד אחד מהשני, אבל הקו השולט הוא הניסיון קודם כול לברוח ממונומנטליות רטורית. אני במשך שנים רבות, בעיקר בהתחלה כשהאמצעים היו דלים, השתדלתי להיות מאוד צנוע. בכלל, אני חושב שאחד המאפיינים של האדריכל בפעולה שלו הוא להשתמש באמצעים שיש לרשותו באותו רגע ביצירתיות מסוימת. אני יכול להגדיר את האדריכלות שלי כאדריכלות ב־a קטנה. architecture not Architecture".
יעקובסון מוסיף כי "זו אדריכלות מאוד חילונית. למרות שהוא לא הכיר אותם, הוא יצא קצת נגד חדרי האוכל של האדריכלים התל־אביביים כמו רכטר ושרון, נגד המונומנטליות המודרניסטית שהם תכננו, בעיקר בעמק יזרעאל".
אולי מפאת צניעות זו, עבודותיו לא תועדו במשך השנים, לא על ידו ולא על ידי אחרים. על פי רוב לא נותרו תצלומים, תוכניות וסקיצות, וגם לא טקסטים המתייחסים ליצירתו. כיוון שכך, הוא נענה לבקשת יעקובסון וערך מזיכרונו רשימת עבודות שתכנן לאורך השנים, מסיום לימודי האדריכלות בסאו פאולו ועד לפרישתו ב־2012. הוא אף הסכים לרשום ביד חופשית רישום אחד או שניים לכל אחת מעבודותיו. אלה מעידים לא רק על מבנים שתכנן ולא תועדו עד כה, אלא גם על כלי ביטוי עצמי וידני, שבמשך אלפי שנים היה הכלי המרכזי בידיהם של אדריכלים, וכיום הוחלף בתוכנות מחשב ובבינה מלאכותית. כך מרוצף הספר בעשרות רישומים ידניים – את כולם רשם בשנים האחרונות מזיכרונו בלבד – שמתארים ומספרים את עבודות התכנון העשירות שלו.
12 צפייה בגלריה
חדר האוכל בקיבוץ כפר עזה. לא נותרו צילומים או תוכניות מתקופת התכנון
(צילום: איתי איילון)
"מבחינתי הקיבוץ הלך לאיבוד"
היום עומד חדר האוכל בברור חיל, כמו רבים מהמבנים שתכנן קורינלדי, נטוש. זה לא קרה בגלל התכנון עצמו, אלא בגלל השינויים הרבים שעברו הקיבוצים, ובפרט תהליכי ההפרטה. במסגרת הספר יצאו יעקובסון והצלם איתי אילון לתעד עבודות נבחרות של קורינלדי במצבן הנוכחי; מרבית הבניינים במצב לא טוב, ללא כל קשר למלחמה. "מי שמחפש בספר הזה אלבום של תמונות אדריכלות מבריקות הולך להתאכזב. התמונות לא מצועצעות. כשאיתי הצלם הגיע אמרתי לו לא לגעת בשום דבר בחלל, לא לנקות אותו. הקיבוצים בהתחלה לא עניינו אותי כי האדריכלות לא כזו מרשימה, אך ככל שיותר כתבתי ונכנסתי לדקויות גיליתי את האידיאולוגיה מאחורי האדריכלות שלה, שזה דבר מאוד נדיר בעולם ובעיקר בישראל. לקיבוצים הייתה אידיאולוגיה אוטופית, וזה מתבטא גם בתכנון. היה לי חשוב להביא את הקול של ויטוריו שמספר איך הקימו את התשתית האדירה הזו ודרך התמונות האלה לראות שזה קצת התפרק מצד אחד, אבל מצד שני המקומות האלה נראים עדיין כמו איזה גן עדן".
לא מעט נכתב על הקיבוץ הישראלי. תנועה אידיאולוגית, שנחשבה כמעט לרדיקלית בראשיתה והקימה מודל לחיי קהילה יחיד מסוגו בעולם. המודל ההתיישבותי הזה עבר לא מעט תלאות והצלחות לאורך השנים וכמובן, עכשיו, המכה האחרונה הנוראית שנחתה על ההתיישבות בקיבוצי עוטף עזה לצד עוד עשרות קיבוצים (וכמובן יישובים אחרים) בדרום ובצפון שפונו עד להודעה חדשה, מעלים שוב את השאלה – מה יהיה עתיד הקיבוץ? מצד אחד, קהילות שלמות חוו אובדן וחורבן ומתמודדות עם טראומה קשה ומצד שני, גבורה מעוררת השראה, ערבות הדדית וחוסן קהילתי שאי־אפשר להתעלם ממנו.
"המוסד הראשון שחזר לחיים אחרי 7 באוקטובר הוא חדר האוכל של בארי", אומר יעקובסון, "בנחל עוז אמרו לנו עוד לפני האסון שיש להם מחשבות להפעיל את חדר האוכל באופן קהילתי. יש הרבה אנשים בקיבוצים שרוצים כקונטרה לאסון שקרה להפעיל את חדרי האוכל. לכן אני חושב שבעוטף עזה אנשים יחזרו ברגע שיחתמו להם שיש ביטחון. המקומות האלה יוצרים קהילה, משהו שלא מוצאים לא בכפר וגם לא כל כך בעיר. את היתרונות האלה התושבים יודעים מאוד להעריך ולטפח, ולא משנה מאיזו עדה אתה ומה הדעות הפוליטיות שלך. הם יודעים לעבוד ביחד ולעבוד טוב. לכן אני חושב שיהיו לקיבוצים חיים ארוכים והביקוש יחזור לשם בגדול".
12 צפייה בגלריה
חושבים להפעיל שוב את חדר האוכל כקונטרה לאסון 7 באוקטובר. קיבוץ נחל עוז
(צילום: איתי איילון)
לפני כ־20 שנה עזבו קורינלדי ואשתו את ברור חיל ועברו לתל אביב. בני הזוג - שהיו אידיאולוגים קיבוצניקים עמוקים, עיצבו את אופי הקיבוץ והותירו עליו חותם אדיר - עזבו, כך נדמה, לקיצון השני. "אני לא פנאט אידיאולוגי, אבל לא הייתי שלם עם ההפרטה. מבחינתי היה לקיבוץ ייחוד מסוים שהלך לאיבוד", הוא אומר. למרות החזרה של צעירים רבים לקיבוצים בשנים האחרונות, מבחינת בני הזוג, ללא הרעיון השיתופי כבר לא מדובר בקיבוץ. "חדר האוכל איבד ממהותו, בית הילדים הוא כבר לא בית ילדים, והמגורים הפכו למשהו אחר לגמרי", הוא מסכם.
ביום שישי, 9.2.24, יתקיים אירוע השקת הספר בבית אריאלה, בשעה 10:30. הכניסה חופשית.
