הסרט "10 חודשים" שיוצא לאקרנים היום (5.9) נולד מתוך היריון אמיתי של השחקנית הראשית ומתוך זיכרון ילדות נשכח של הבמאי עידן הובל, חברם של בני הזוג שירי גדני ודוד סטרז'מייסטר – שחקנית וצלם קולנוע. הובל מספר כי דודתו התמודדה עם היריון מדומה ושכמיהתה לתינוק הייתה כה עזה, עד שגופה פיתח את כל תסמיני ההיריון ואף התחיל לייצר חלב. "שיתפתי את שירי וזה הצית אצלה רעיון לדמות ורצון עז לגלם אותה, וכך נולד הסרט", אומר הובל. "כיוון שרצינו להשתמש בהיריון האמיתי של שירי, כתבתי סצנה אחר סצנה, וצילמנו מהר ככל שאפשר, והפעם התפאורה – כמו ההיריון האמיתי – הייתה ביתם של שירי ודוד".
גדני מופיעה בסרט בצורה חשופה ונטולת איפור, באופן שמזכיר קצת את הבית, ששימש לו כסט. "מדהים איך הוא השתלב והפך לחלק מהקסם של הסרט", אומרת גדני. "התחושה הייתה שהבית 'נרתם' למשימה ותמך היטב בכל הסצנות". לצידה של גדני מככבים, בין היתר, עידית טפרסון ותום חגי.
14 צפייה בגלריה
השחקנית שירי גדני בבית שלה ביפו, שהפך לכמה חודשים לסט של סרט בכיכובה
(צילום: אביגיל עוזי)
הילד נולד על הספה בסלון
זהו הבית הראשון שבחרו בני הזוג להתגורר בו יחד, כבני זוג, לפני 12 שנה. "אנחנו מאוד אוהבים את יפו, את העיר העתיקה, ואת הבתים הערביים הישנים עם התקרות הגבוהות", מציינת גדני. הבית, בן כ־150 שנה, ממוקם בשכונה היסטורית ורב־תרבותית, ומשקף את הפסיפס העשיר של עג'מי, עם מבנים שמשלבים אדריכלות ערבית מסורתית וסגנונות מודרניסטיים ואקלקטיים, שכמו מייצגים את השינויים החברתיים והתרבותיים שעברו על השכונה במהלך השנים.
"אמנם בננו הבכור רפאל נולד בלידת מים בביתה של המיילדת, היישר לידיים שלי, אך הבן הצעיר, יונה־נמר, שגדל בבטן שלי במקביל לצילומי הסרט, נולד על הספה בסלון", מספרת גדני בחיוך.
למרות אהבתם למראה אותנטי, נאלצו השניים לצבוע את דלת הכניסה לבית בירוק מרצון להיטמע בשכונה, לאחר שהושלך לעברה בקבוק תבערה במהלך אירועי "שומר החומות". יתר חללי הבית עוצבו ברוח היצירתיות של השניים, תוך שהם חוקרים את הפינות השונות, משלבים מציאות וינטג' שמצאו ברחוב ואפילו חושפים את הקירות מכוסי הטיח, לגילוי גוני הבית המקוריים.
14 צפייה בגלריה
לדלת הושלך בקבוק תבערה במבצע "שומר חומות" והיא נצבעה בירוק כדי להיטמע בסביבה היפואית
(צילום: אביגיל עוזי)
"הבית הזה ענק בגודלו, ועד היום לא הצלחנו לפצח אותו", מודה גדני. "זה גודל שמאפשר גמישות רבה, דבר שמצוין כסט לסרט. מבחינתנו הוא ממשיך להתפתח, כמו היריון שנמשך ונמשך. ואני לא בטוחה שאי פעם נגיע לעיצוב מושלם של הסלון".
גדני מספרת שקיבלו סיוע בעיצוב מחברתם אלין לזרוב, בת זוגו של השחקן יחזקאל לזרוב, אך הם חשים שמשימת העיצוב מונחת על כתפיהם, ונעשית תוך כדי תנועה. "חלק גדול מאוד מהחוויה שלנו, כזוג וכמשפחה, היא לגלות עוד טפח ועוד פינה בבית, ולעצב אותם בהתאם לצרכים ולהתנהלות שלנו. יש לנו אפילו ספה במטבח, שעברה מהסלון, שאותו לא הצלחתי לעצב באופן מסורתי, עם כל הרצון הטוב, והיא משמשת אותנו בצורה הרבה יותר טובה ונוחה, כשבאים חברים וכולנו מתרכזים שם. מבחינתי הבית הוא הרבה מעבר לארבעה כתלים, ואני תמיד חושבת איך הוא יכול לשרת אותנו בצורה הכי טובה, בלי להיות מקובעים ותחומים".
"היה לי קשה מאוד להבין את מה שהתחולל ב־7 באוקטובר"
קשה שלא לערוך הקבלה בין הסרט "10 חודשים" שבו אישה שמנסה במשך שנים להיכנס להיריון חווה היריון מדומה, ובין המציאות הקשה שניחתה עלינו מאז אירועי 7 באוקטובר. אמנם הסרט צולם לפני כארבע שנים ואז כאמור נולד פרי בטן שאינו מדומה, העונה לשם המיוחד יונה־נמר, אבל כשצופים בו בדריכות אי־אפשר שלא לחשוב על כוחו של הגוף בכל הקשור לתמיכה בנפש. אי־אפשר לא לחשוב על מציאות מול אילוזיה, ועל חוזקו של ה"אני", אל מול דעת הכלל, תוך הקשבה לגוף ומתן דרור לתהליך שונה ומפחיד.
"אני חושבת שיותר מכול, הסרט מספר כיצד כמיהה יכולה להיות מסוכנת, מצד אחד, ואיך אפשר לממש משהו שהעולם מתעקש שאינו קיים, למרות שבאמונה שלך הוא קיים", אומרת גדני על התפקיד המיוחד שגילמה. "את 7 באוקטובר חוויתי כמו כולנו. היה לי קשה מאוד להבין את מה שהתחולל, והחיבור הזה למאורעות, שלא ממש הבנתי אותו עד הסוף, בלבל אותי. לא הבנתי איך אני מתעוררת בעידן שמזכיר את מה שקרה בשנות ה־30 וה־40 של המאה הקודמת". לדבריה, הרעיון שבבסיסו של הסרט מסתכם בביטוי שאין לדעת "מה יילד יום". "הסרט הזה הוא ממש לא נשי, וההיריון בו הוא רק דימוי. ומה שמיוחד בעולם האמנות הוא האפשרות להגיע לקשת של תובנות כשבאים עם 'ראש פתוח'", היא מוסיפה. "יש לי חבר טוב שסיפר לי, לאחר שצפה בסרט, שהיה נסער ממש להיזכר בטרגדיה משפחתית שכבר הספיק להדחיק מזמן. הרעיון שאתה לא יודע מאיפה זה יבוא ולאיזו תובנה זה יכול להוליך אותך – זה מה שמדהים בסיפור הזה".
בעקבות הסיפור האישי של הבמאי, החליטו גדני, אז בחודש החמישי להריונה ובן זוגה, לשתף פעולה ועוד להפוך את ביתם לסט צילומים. "עידן הוא חבר של שנינו. דוד והוא עבדו ביחד על שני סרטים קצרים בעבר, ויום אחד הוא בא אלינו עם סצנה מפתיעה ואמר לי: 'את שחקנית, אתה צלם, יש לכם בית יפה', ואנחנו פשוט זרמנו בשמחה", היא אומרת בחיוך. "התחלנו לצלם סצנה ועוד סצנה, ולאט־לאט איגדנו סביבנו אנשים שאנחנו אוהבים. שמחנו שזה קורה בבית שלנו, שהוא מאוד מודולרי והיה מושלם עבור הסרט".
את בנם, כיום בן ארבע וחצי, ילדה במהלך צילומי הסרט בבית ("זה לא נכנס לסרט", היא צוחקת), כך שאת שאר הסצנות המשיכו לצלם עם סדרת תוספות של בטן מזויפת שהתרחבו, ככל שהדמות התקדמה עם הריונה. הבית היפואי העתיק מצטייר בסרט כאותנטי, בעל מראה לא מתאמץ.
בית שהוא תהליך, כמו תסריט
"מדהים איך הבית שלנו השתלב והפך לחלק מהקסם של הסרט", אומרת גדני. אל הבית בעג'מי עברו בני הזוג יחד כשכבר היו בזוגיות ותיקה של כחמש שנים. "את תחילת הזוגיות העברנו בלונג דיסטנס, כשדוד קיבל הצעת עבודה בלוס־אנג'לס, וזה הבית הראשון שבחרנו להתגורר בו ביחד", מספרת גדני.
הפסיפס ההיסטורי המרהיב של שכונת עג'מי ביפו מתבטא, בין השאר, באדריכלות העשירה שמשקפת את התפתחותה לאורך השנים. הטופוגרפיה ומיקומה של השכונה, על גבי גבעה תלולה, הכתיבו את אופייה הייחודי של הבנייה המדורגת, עם בתים שנדמים גבוהים מכפי שהם. בתי המגורים הראשונים בשכונה נבנו מכורכר והיו מוקפים בחצרות פנימיות, אינדיקציה לעושרה של האוכלוסייה המקומית. בשנות ה־30 הפך נפוץ בה הסגנון הבינלאומי, שהשפיע על הבנייה הציבורית כמו גם הפרטית, ואט־אט ניכרו בה השפעות מודרניסטיות ובנייה אקלקטית, עם שילוב בין הסגנון האדריכלי הערבי המסורתי, של קירות עבים וחלונות ודלתות מקושתים, לצד עמודים קלאסיים ועיטורים רומיים. אלה, בבחינת מראה לביטוי המגוון הקהילתי והשינויים החברתיים והכלכליים לאורך הדורות.
"לא משעמם אצלנו. זרקו לנו בקבוק תבערה על הדלת במהלך אירועי שומר חומות. אנחנו יודעים שלא פשוט לגור בשכונה שלנו. זה מורכב מאוד ופותח את הראש, אבל לא היינו מחליפים את הבית הזה, גם אם לפעמים אנחנו בוחרים לנדוד למחוזות אחרים", אומרת גדני. בשנה שעברה, לפני פרוץ המלחמה, החליטו בני הזוג להתגורר ביישוב מתת ולאחר מכן טסו לאיטליה וליוון, ובזמן זה סבלטו את ביתם. "אני מאמינה שנדודים זה דבר חיובי. זה עוזר להתרחב ולהיפתח. ככה אני לומדת להשתחרר מהנטייה לתחום ולהגדיר, גם מהגדרות אישיות, ומאחלת לעצמי להמשיך ללמוד בלי לפחד", היא אומרת. "דוד, לעומתי, רוצה מאוד להתמקם ו'לתקוע יתד'. אבל אני לוקחת את הבית איתי לכל מקום, ומבחינתי הוא הרבה מעבר לארבעה כתלים".
הם הגיעו אל הבית במקרה, דרך חברים, והתלהבו לגלות את הפנינה היפואית המרהיבה, שחולקה לבית רחב הממדים שאותו הפכו לביתם ולבית קטן יותר, לצידו, כמעין צימר. "הצורה שלו היא של ריבוע מושלם", אומרת גדני. "כשהסלון הוא מרכזי, וסביבו בתים עם חצר מרכזית". ובעוד שבתחילה ביקשה בעלת הבית להשכיר את הצימר בלבד, שכנעו אותה בני הזוג להשכיר להם את ביתה הגדול, ואילו הצימר הצמוד הושכר בפלטפורמת Airbnb.
מציאות מהרחוב: מדלת ועד רמזור
"אני גרה פה זמן רב יותר מכל בית שגרתי בו אי פעם, כולל בילדות. לשמחתנו יש לנו בעלת בית שמאפשרת לנו לחקור אותו ולשמר אותו בדרכנו, תוך שאנחנו מגלים את קסמו. כרגע אני מודעת לכך שהוא עדיין לא של 'גדולים', ועדיין קצת סטודנטיאלי במהות שלו", מציינת גדני.
הכניסה לבית חושפת את חדר המגורים העצום בגודלו, שמסתיים מאחורי מפתחי עמודים וחלונות מקושתים. מאחוריהם ממוקם המטבח ובו ספה ישנה, ולצידו יציאה למרפסת. מימין לכניסה ספריית מתכת מודולרית, עתירה בספרים, משחקים, שלל עציצים ופריטי נוי, ובהמשכה ספת "לואי" זוגית שרופדה מחדש בגוון ירוק זית. היא מתכתבת בטבעיות עם גוני המדרגות שלצידה, שנצבעו בווש צבעוני.
בהמשך, מאחורי דלת, נמצא חדר הילדים, שכולל גם שירותים ומקלחת, ולבסוף חותמת את חדר המגורים פינת האוכל, שבה שולחן אוכל רחב בגוון אגוז. פינת האוכל מוארת בעזרת גוף תאורה רצפתי ומקושת, שמזכיר את המפתחים המקושתים שמובילים אל המטבח. ארונות המטבח נצבעו על ידי הזוג בצבע שחור, דבר שמבליט את מסגרת האריחים שברצפה, סביב חיפויי הטרצו האפורים.
"אלה לא רהיטים שהיית מצפה לראות בבית יפואי מסורתי", מחייכת גדני. "הרבה מהם הגיעו עם הבית, פריטי ריהוט ישנים ומיושנים והמון סטים שהוצאנו החוצה, ואחרים מצאנו ברחוב".
תני דוגמה למציאות כאלה.
"דוד כמובן לא יעיד על עצמו, אבל הוא סוג של אגרן ואוהב מאוד להביא דברים מהרחוב. הוא מצא טלוויזיה של פעם, בגודל של מקרר, והצבנו אותה בסלון. את הפלטה של השולחן שבפינת האוכל הוא הביא מסט של סדרה. את הרגליים הוא בנה והרכיב ביחד עם רפאל בן העשר. כשרק עברנו, היה בחלל המרכזי חדר שינה שהפכנו לחדר ארונות, אחד מהחלומות שלי - כשחקנית וכחובבת בגדים צבעוניים יד שנייה. אז דוד מצא סטנדים כמו בחנויות וסידרנו אותם בצורת האות ח', כשאחד מהם משמש כחוצץ ומאפשר לנו לחלק אותו לחדר עבודה. כצלם, דוד אוהב גופי תאורה והופך הרבה מציאות לקונסטרוקציות של תאורה. אחד הפריטים המגניבים שמצאנו ברחוב ושילבנו בבית היה רמזור. לקחנו וניקינו אותו, והוא אפילו חלק מסצנה שאני מאוד אוהבת, שבה אני מקבלת צירים ורואים את האור האדום דולק לפני שאני יוצאת לבית החולים. באופן כללי אנחנו מעדיפים תאורה מעומעמת ולא חזקה מלמעלה, אז יוצא שהשנדלירים שתלויים מהתקרה הופכים לניצבים בחלל, ואנחנו מרבים להשתמש בכל מיני סוגים של תאורה משנית ונרות בבית".
יש גם דברים שקניתם? שממש הלכתם לחנות ובחרתם ביחד?
"וואו. זה מעניין. לדעתי הדברים היחידים שקנינו ממש הם שלושה ארונות בגדים וגם מסנן מים".
אלו שינויים מהותיים ערכתם בבית?
"כשעברנו אל הבית בהתחלה היינו נטולי ילדים. אז שינינו את המיקום של חדר השינה, שבעלת הבית מיקמה למטה והפכנו אותו בהתחלה לחדר ארונות/ חדר עבודה. לאט־לאט גילינו עוד טפח ועוד פינה, ואני שמחה לומר שגם אחרי שהילדים נולדו אנחנו ממשיכים לעשות את זה. אימצנו את התפיסה שלפיה הילדים מתאימים את עצמם אלינו, ולא להפך, וכך החדרים שלהם הכי לא שגרתיים. בעקבות השכן האמן שמעלינו, שחשף את קירות הבית שלו לגוונים המקוריים, דוד התחיל לגרד את הקירות בחדר השינה שלנו ושל הילדים, וחשף את גוני החמר, האדמה והטורקיז. זה היה מטורף ובעיניי לגמרי חלק מהקסם. לא להפוך את חדר הילדים לצבעוני ומלוקק, אלא לפתוח פתח לראות את ההיסטוריה שלו. את המטבח, לעומת זאת, בחרנו לצבוע מגוון אלון לשחור, בהמלצתה של אלין. אני אוהבת מאוד את השחור הזה, שמכניס דרמטיות לחלל. אגב, לקראת צילומי הסרט דוד התקין בתווך שבין המטבח ובין פינת האוכל גוף תאורה משתלשל, והתפקיד שלי – שאותו לא ביצעתי בהצלחה – היה להחזיק טוב את הסולם שהיה על השולחן, כדי שיצליח להגיע לגובה של חמישה מטרים. זה נגמר בנפילה של דוד ושבר בעצם הבריח".
14 צפייה בגלריה
ההיריון המדומה בסרט היה בעצם היריון אמיתי של השחקנית, והכל צולם בביתה
(צילום: דוד סטרז'מייסטר, באדיבות טרנספקס)
מה החלק שאת הכי אוהבת בבית?
"אני אוהבת מאוד את המדרגות. לא אנחנו צבענו אותן, אבל הן משתלבות נהדר בבית, ומזכירות מאוד את הקירות שחשפנו. בקומת הגלריה שלמעלה, במעלה המדרגות, נמצא חדר השינה שלנו, שגם הוא אהוב עליי מאוד. יש בו קיר שחשפנו בו את הגוונים המקוריים ואפילו מקלחת קטנה מוחבאת, והוא מאוד מסתורי ורומנטי בעיניי".
טוב, אי־אפשר להימנע מלשאול: מה פירוש השם יונה־נמר?
"רפאל הציע את השם נמר כשחזר מהגן יום אחד, בעקבות בחור שעושה ג'אגלינג שבא להעביר פעילות וקראו לו נמר. דוד התלהב, אני קצת פחות. אני רציתי מאוד לקרוא לו יונה, אבל דוד חשב שאחרי המלאך רפאל כדאי לקרוא לילד הבא בשם שאינו נופל מזה, של חיית טרף, אז עשינו פשרה. אגב, עבורי השם לא מתקשר לחיית טרף אלא יותר לאדם חופשי, כמו אחד שחזר מהודו, הלך יחף ברחובות, עשה הרבה סמים וכמובן, ג'אגלינג".
