את הכתיבה על התערוכה החדשה של המעצב, האמן, הקומיקסאי והעיתונאי תמיר שפר, מוכרחים להתחיל ממבנה הגלריה שבו היא מוצבת. בצומת ראשי מרובה נתיבים במרכז תעשייה אפרורי בחולון, שוכנת חווה לימודית אקולוגית שמשמשת בתי ספר מהסביבה, ובה בניין ערבי עתיק בגודל של כ-100 מטר מרובע, שנבנה בתחילת המאה ה-20. במקום קיים גם אתר ארכיאולוגי צנוע מהתקופה ההלניסטית, כל כך צנוע שעליו למדנו רק כשנכנסנו לאתר של עיריית חולון. זה מצחיק, זה מוזר, זה קיומי – ועבור שפר, זהו מיקום מושלם ומחמיא לעבודותיו – שמפשטות את הדברים ואז מניחות אותן שכבה-על-שכבה-על-שכבה, עד שהפשטות הופכת מורכבת בעל כורחה.
את שפר פגשנו רגע לפני פתיחת התערוכה, שנקראת "הזעות יום", (שממשיכה בשמה את תערוכת היחיד הקודמת שלו, "הזעות לילה"), בעיצומן של ההקמות. הוא מקבל אותנו בנועם ובצחקוקים אל תוך החלל, מדי פעם מכריז בחגיגיות על מה נתבונן כעת. בימים אלה מתפקעת הגלריה מיצירותיו, שדחוסות לכל רוחבה ואורכה: על הקירות, על התקרות, על לוחות עץ, על קרטונים, על קנבסים, על ספסלים ומתוך מקרנים. נראה שאם תעמדו במקום כמה דקות טובות, שפר יעבור לשרבט גם עליכם.
את פני הנכנסים לחלל המרכזי מקבל גודש חזותי מרצפה עד תקרה, כל כולו זועק את הסגנון המוכר של שפר. העומס והשמחה המעושה, המגוחכת, מזכירים את שותפיו המוקדמים לדרך, זאב אנלגמאייר ודודו גבע. "ידידנו דודו גבע היה אומר שהיתרון היחידי שלנו הוא שאנחנו יכולים לשמור על אינפנטיליות. רק ככה נשרוד פה", נזכר שפר ומצטחק.
חוץ מהחדר המרכזי, בגלריה שלושה חללים זהים בגודלם, שכל אחד מוקדש ליסוד אחר: אוויר, אש ומים. בכולם ניכר הקו הייחודי, המוכר והאהוב של שפר. בארבעת החללים יצירות של שפר מהשנים האחרונות ומתקופות שונות בהן, מהקורונה, דרך פציעה שעבר באחת מרכיבות האופניים היומיות שלו שריתקה אותו למיטה למשך כחצי שנה, וכלה במבצע "שומר החומות" ששיבש את החיים של כולנו, ושאת אותותיו עוד מרגישים פה.
"20 השנים האחרונות וכל מה שעשיתי בהן מתחברים יחד לדבר הזה", הוא מספר. "אני מתעסק ביצירות שנעות על הקו הדק שבין עיצוב לבין אמנות, והתערוכה הזאת היא כמו יומן תלת ממדי. אני מנסה לשחק עם איזה גבול דק שבין יומן אישי לבין סיטואציה של אחד יכול להזדהות איתה. אני לוקח אלמנטים נורא איקוניים, משחק איתם ומנסה לתת לצופה איזשהו חופש להרכיב עולם משלו בתוך זה, ולהרגיש את אותה האינטימיות שאני הרגשתי ביצירת היומן הזה, סוג של ארכיטיפ של יומן שכל הזמן מתרחב, מתוך עצמו, וכל זה דרך טמטום מצחיק, כי זו הדרך הטובה - לחייך דרך כל הדבר הזה".
משחת שיניים שתפגע בבטן
שפר, יליד 1963, נולד בסן פרנסיסקו וגדל בחיפה, שבה התחיל את דרכו כמאייר וקומיקסאי במקומון 'כלבו חיפה' כשהיה בן 15 בלבד. בהמשך למד בבצלאל, דווקא במחלקה לעיצוב תעשייתי, ועבד בעיתון "מעריב", "עיתון העיר" ובעיתון "חדשות", שהיה אז האח הצעיר והחצוף של קבוצת "הארץ". "אני בא מקומיקס, מאיורים. היה לנו קומיקס אלטרנטיבי בשם 'הבועה' עם זאב אנגלמאיר, דודו גבע, רותו מודן ועוד. שנים אחר כך הקמנו את חבורת 'החור', אנגלמאיר, גבע ואני. חבורת קומיקס אלטרנטיבית".
את חבורת הקומיקס שלו הוא עזב כשעבר בחזרה לסן-פרנסיסקו, ממלכת הקומיקס, לשבע שנים, שם התחיל לעובד בהייטק. "שם התחיל המפגש הזה בין העולם שלי בתור מאייר, איש קומיקס, לבין עולם ההייטק. עבדתי שם 20 שנה ובהמשך גם בארץ, בטלוויזיה. הקו והסגנון שלי מאוד הושפעו מהפלטפורמות האלה, וגם מעצם היותי בסן פרנסיסקו", הוא מספר, ומסביר כי התרבות ממקסיקו הסמוכה הותירה עליו רושם עז, שניתן למצוא בדמויות ובצבעוניות שביצירותיו. "הקרבה למקסיקו מאד השפיעה עלי, ויצרה למעשה הרבה מהדוגמאות והמנטרות האלה. ההשפעה היא בעיקר מאזור אואחאקה (Oaxaca), שם עושים פסלים מיוחדים וצבעוניים שראש השבט שורף פעם בשנה. מאוד אהבתי את הטקס הזה והושפעתי מהאסתטיקה שלו".
כיום הוא גר ביפו, שם גם ממוקם הסטודיו שלו. "מסן פרנסיסקו חזרתי לפה, הייתי בכל מיני תפקידים", הוא אומר, ומקפיד להצטנע. "הייתי סמנכ"ל תוכן בטלוויזיה, עבדתי בכמה קבוצות טלוויזיה והתעסקתי עם המון תכנים אינטראקטיביים ואפליקטיביים, לנוער בעיקר. במקביל לכל זה, כשחזרתי ארצה התחברתי שוב לעולם האקדמיה. לימדתי כמה שנים טובות בבצלאל ונשארתי בעיקר במכון הטכנולוגי בחולון, שם אני פרופסור לעיצוב".
לפני כשנתיים סיים שפר כהונה בת שבע שנים כראש המחלקה לתקשורת חזותית ב-HIT. "אני מאמין בתקשורת, וחושב שהבסיס של עולם העיצוב והאמנות הוא התקשורת. זה מה שמוכר משחת שיניים ובמקביל קונספט רוחני. הכלים הם אותם כלים, והשורה התחתונה היא שזה צריך לפגוע בך בבטן. שתגיד 'וואי, איך אני חייב לצחצח שיניים', או 'וואי, עשה לי טוב התחושה הזאת שעברתי כרגע'".
כוותיק בעולם העיתונות, שפר נתקל גם בתופעה המהלכת אימה במסדרונות של כל כלי התקשורת בארץ: קיצוצים. לפני כחודש, הסתיימה זוגיות עיתונאית ארוכת שנים בינו לבין העיתונאי דרור פויר, איתו חלק טור מיתולגי בעיתון גלובס, ככל הנראה האחרון שמשלב צמד של כותב ומאייר. מדי שבוע היו השניים משוחחים באופן קבוע, ובשונה מיחסים שגרתיים של כותב ומאייר, שמתחילים בטקסט שהדימוי נוצר בעקבותיו – שפר היה מתחיל, ויוצר איור בעקבות אותה שיחה שבועית. השיחה והאיור גם יחד היו משמשים את פויר לצורך כתיבת הטור עצמו.
"היינו 17 שנה יחד. מטיים-אאוט לגלובס. אני מכין איור ואז הוא כותב את הטור. זו מין דינמיקה שונה של הכתבה. זה יותר קשה, דורש הרבה יותר עבודה, אבל זה נבע גם מזה שהיינו חברים", הוא משתף. "עם השנים הפכנו ממש להיות זוג עיתונאים שחושבים באותו ראש. הוא היה אומר ארבעה משפטים וכבר ידעתי על מה הכתבה". היום טורו של פויר, שהביע את כאבו בפלטפורמות כמו טוויטר ובראיונות שנעשו מאז הקיצוץ, ממשיך להתפרסם; אלא שבמקום עולם האיורים הייחודי של שפר, הטור מלווה בצילומים אנמיים מאתרים להורדת תמונות דוגמת שאטרסטוק.
לא יומן על תקופת הקורונה
בתערוכה החדשה נפגשים הדמויות השונות והרקעים העמוסים של שפר. כל אחד מהם פשוט ומופשט, אך כשהם נערמים זה על זה, נוצרת חוויה ויזואלית מורכבת ומרובדת. בהמשך מגלים המבקרים כי מבט מקרוב מעמת את המתבונן עם המון צורות, סמלים וסימנים.
בכניסה פוגש הקהל דמויות גנריות ושמחות לכאורה שתלויות מהקיר. כשמתבוננים בהן מאחור, מתגלות עליהן מטרות ירייה. "כולנו הרגשנו פעם אחר פעם חשופים לפגיעה", מסביר שפר. "אני גר ביפו, ורוכב המון לים, כדי לשחות. אני רואה את האנשים, רואה את העולם, וזה נותן לי איזה מדד של מה קורה היום. בתקופת הקורונה והמלחמה זה היה מדד מטורף. הכוונה בתערוכה היא לעורר את התחושות שכולנו רוצים שיהיו טיפה אחרות. שיהיה קצת יותר נעים, שאנשים יהיו קצת יותר נחמדים אחד לשני".
אך לא מדובר ביומן על החיים בתקופת הקורונה. ככל שמתקדמים אל תוך התערוכה, מובן באופן שאינו מוטל בספק כי שפר עוסק בקונפליקטים ובתמות שמלווים אותנו בשנים האחרונות לא כדי להביע דעה, אלא כדי לדבר על איך זה מרגיש לחוות אותם. המסרים בתערוכה נעזרים בסמלים רבים, מרחשי טנק ועד לדימוי של יצחק רבין שמופיע במרומז בבובת מריונטה אינטראקטיבית, שתנועתה מופעלת על ידי משיכה בביצים. התערוכה "הזעת יום" עוסקת, יותר מהכל, בחוויה הקיומית, האישית, העלובה לעתים אך המצחיקה ללא ספק, של אדם שמנסה לחיות את חייו בארץ ומגלה שהחיים הם רצף בלתי פוסק של הפרעות.
גם הצופה לא יכול שלא להפריע ולהיות מופרע. כך למשל בחדר האש המואר באדום, ניצב פסל קרטון ענק של תאומים סיאמיים שמרותק למבנה ונקרא "אם לא טוב לך, לך". הפסל כמו מזכיר שאין לאן לברוח מהמציאות, ומסתיר את יתר המוצגים בחלל. בחדר האוויר, כדי לחזות בדברים שממוקמים על התקרה, יאלץ המבקר לשכב, לשבת או לדרוך על פרצוף שמצויר על ספסל.
על פניו - כיף, צבעוניות ו"פנאן" כמו ששפר אומר, אך מקרוב - אי-נוחות והפרעות שנתקלים בהן בלי הפסקה. המעבר בין החללים מאפשר לקהל להביט לאחור כמו בדיעבד, או להסתכל אל העתיד. הקהל חי ומתנהל בתערוכה, מזין אותה, מפעיל אותה, נותן לה את האקורד האחרון שהופך אותה ליצירה השלמה, המתרחבת ומתפרסת של תמיר שפר.
"פה את מגיעה למים", מכריז שפר בחגיגיות עליצה במעבר המבדר מחדר אחד לאחר. "אני נורא אוהב לשחות כל יום, וזמן השחייה הוא זמן לחשוב. זה כאילו מנתק אותי לפלנטה אחרת. מתוך הדבר הזה גם כן יצרתי יומן שהייתי מוריד אליו את המחשבות שהיו לי באותו בוקר". אם חשבתם שכאן הוא ירצין או יעסוק בסוגיות ברומו של עולם, טעיתם. "אני חושב על שצריך לשלם את חשבון החשמל, מה קורה עם מערכת היחסים שלי, מיליארד דברים שעוברים בראש בפלאש".
מחשבות של זמן מקלחת?
"רק טיפה יותר ארוך, כי יש הרבה יותר זמן".
יומן השחייה מוקרן על כל רוחב הקיר, והופך את הקהל למחויב להפוך לחלק מהיצירה - שכן היא לא יכולה שלא להיות מוקרנת גם עליו. "כל אחד יראה בדימויים האלה מה שהוא מכיר. לב, שמחה, חיוך, עצמות, בית או גושים כאלה שנראים כמו מלפפון ים או חרא על הכביש. נשאלות פה הרבה שאלות שמתעסקות בדברים הקצת יותר קשים לעיכול. מי אנחנו, מה אנחנו, איזו מן חברה אנחנו, איזו מן מדינה, איך אנחנו חיים עם השכנים שלנו. אז אני משחק עם זה, עוטף את זה בתוך קופסת סוכריות, ומעמיד את הסמלים האלה במתחים שונים אלה לצד אלה.
"גם הפוליטיקה הישראלית עושה שימוש בסמלים מבלי להבין את המשמעות שלהם. קל לשחק עם הסימבוליקה במזרח התיכון. שיחקו איתה בעשורים האחרונים. להפחיד אנשים, לייצר אצלם חוסר ביטחון, כשכל מה שאנחנו צריכים לעשות זה פשוט לדבר. אנשים לא יכולים לתקשר, ומצד שני מפוחדים ולא יודעים מה יהיה מחר".
לפני שאנחנו נפרדים והוא חוזר להקמת התערוכה, מבקש שפר לנתק את התערוכה מהקורונה. "אל תכתבי שזו עוד תערוכת רטרו על שנתיים של קורונה, ממש לא בא לי על זה. מבחינתי אם היו אירועים אחרים לחלוטין בשנתיים האלה - הייתי מתרגם גם אותם לקומיקס. נכון, היו אירועים מאוד משמעותיים, אבל אלו רק עוד הפרעות ליומיום. ההפרעות האלה היו פה גם לפני הקורונה. אם כבר, התערוכה הזו חושבת אחורה. הקורונה, המלחמה, הן היו רק פלטפורמה שעזרה לנו לשבת ולומר לעצמנו 'אוקיי, רגע, אנחנו לא כל כך מסתדרים פה אחד עם השני'. צריך לחשוב לאן לוקחים את הדברים האלה".
"הזעות יום", עד 2/10/2021, גלריית החווה, רחוב הנחושת 1 פינת רחוב המלאכה, אזור התעשיה חולון
