כשנכנסים למוזיאון בת־ים לאמנות בימים אלה, לוקח לעיניים יותר משניות ספורות להתרגל. מהשמש החזקה והמסנוורת שבחוץ המועצמת על ידי מבנה המוזיאון הלבן הבוהק, נכנסים לחלל חשוך כמעט לחלוטין, מואר רק בזכות עבודות הווידיאו של האמן איתן בן משה. בחסות החשכה הופכת תערוכת היחיד של בן משה למיצב שלם הכולל סאונד, וידאו ופיסול, ומכניס את המבקרים למעין מערה עתיקה שבה צריך לנוע לאט ובזהירות.
בן משה הוא אמן רב־תחומי העוסק בפיסול, מיצב, מדיה דיגיטלית ווידיאו, ובתערוכה הזו מהווה עיצוב החלל עצמו חלק בלתי נפרד מהיצירה, אולי אפילו החלק המהותי ביותר. "מבחינתי, העבודות והחלל עצמו הם אחד. לצורך העניין, זו לא תערוכת ציורים", אומר בן משה. "הרבה עבודות בתערוכה הן עבודות וידיאו, אז אור משמעותי בכל מקרה לא היה יכול להיות. אבל אני לקחתי את זה לצעד יחסית קיצוני - להחשיך בצורה כוללת, שזה אומר שהאור היחיד שמאיר את החלל וגם את הפסלים עצמם נובע מההקרנות או מתאורות פנימיות שהן טבעיות לפסל. זו הייתה החלטה לא קלה כמי שפועל עם חומר שיש לו משמעות ושקיפויות ומרקמים. הבנתי שבעצם מי שהולך לראות את הסרטים יראה אותם דרך העיניים ואת הפסלים הוא יראה יותר דרך הגוף, עם הבלחות קטנות של אור".
התערוכה, שאצרה אוצרת המוזיאון הילה כהן שניידרמן, עוסקת בשירי עם, שאותם ליקט בן משה במשך כמה שנים. השירים היוו השראה לעבודות אנימציה, שאותן הוא יצר בתוכנת בלנדר - פלטפורמה שיתופית לאמנים ולמעצבים להפקת אלמנטים ואנימציה בתלת־ממד. בין ההקרנות מונחים פסלי זרעים ענקיים ושחורים כמו גם פסלי שערים, דרכם וביניהם הקהל חולף בתנועתו בחלל. הצלילים הבוקעים מעבודות הווידיאו מתערבבים ויוצרים מרחב מעט קקופוני שמצליח לתרום גם הוא לתחושה שכשנכנסנו לחלל - עברנו למעין עולם אחר.
זה הזמן להכיר את הז'אנר החם ביותר בתחום העיצוב והאמנות – אימרסיביות. אלו תערוכות אינטראקטיביות, או בלעז Immersive Art Exhibitions, המציעות דרך אחרת לחוות אמנות ועיצוב: בלי עוד קירות לבנים ועליהם או ביניהם תמונות ופסלים, אלא חללים חווייתיים שבהם מקרינים דימויים על כל חלקה טובה ועוטפים את הקהל, לרוב בשילוב סאונד. לרוב הם נועדו לספק תחושה של ניתוק או של מציאות אחרת.
האדריכלות הייחודית של מוזיאון בת־ים הופכת את האימרסיביות לעמוקה יותר: המבנה עצמו מחולק לשתי קומות, כשהקומה העליונה שבה מוצגות רוב העבודות היא עגולה לגמרי. ההליכה בין העבודות במבנה שאין בו פינות, אין לו התחלה ואין לו סוף, תורמת לתחושת השיטוט הייחודית בתערוכה. "כשהתחלתי לבנות את האובייקטים הגדולים ידעתי שזה הולך להיות במוזיאון בת־ים, אז הם כבר נבנו בהקשר של המבנה העגול", מספר בן משה. "לפני שנתיים ביקרתי במוזיאון ודמיינתי שכל החלל העגול הזה זז על ציר וכדורים ענקיים שחורים מתגלגלים בתוכו כמו משחק ילדים של מבוך עם כדורית ברזל".
איך הגיב הקהל להיטמעות ביצירות?
"התגובות של הקהל היו מאוד מעניינות. ילדים מאוד הבינו את זה, העזו לגעת בפסלים בלי לשאול יותר מדי שאלות. היו אנשים שהאירו עם פלאפונים וזה היה מצחיק, כמו טיול באיזו מערה מתחת לאדמה. והיו אנשים שזה הפריע להם והיה להם קיצוני מדי, או אפילו מפחיד, וזה בסדר גמור".
השילוב בין החשכה, הסאונד החזרתי ועבודות הווידאו הצבעוניות יוצר חוויה חלומית בחלל, שקל ללכת בה לאיבוד ולאבד בה את תחושת הזמן. ההקשר לשירי העם מנסה להדהד שורשיות עמוקה וכמעט אנתרופולוגית לתערוכה. "אני בונה את העבודות שלי כסוג של תקשור או חלום בהקיץ", אומר האמן. "חקרתי המון שירים והקשבתי להם, שרתי אותם, ניגנתי אותם, דגמתי מהם צלילים ומבחינתי פיסלתי את הסרטים, כולל את המוזיקה שלהם. בעצם אפשר להגיד שכל אחד מהסרטים הוא מעין כוריאוגרפיה או ביצוע שהוא גם ויזואלי וגם צלילי של איזשהו שיר עם. אולי אפשר לחשוב על אמנות בכלל ועל שירי עם בפרט כאיזו חלימה של החברה. אמנות טובה או מעניינת בעיניי היא מקום שהחברה יכולה דרכה לחלום או להזות, אולי לפנטז או להכיר רבדים שביומיום הם מוסתרים, הרבה פעמים על ידי התרבות".
אזורי הדמדומים, מערה בחלל החיצון
המילה "אימרסיבי" הפכה מזמן לבאזוורד בעולם התערוכות בארץ ובעולם. מתערוכות ענק לכל המשפחה המקרינות עבודות של אמנים כמו ואן גוך או גוסטב קלימט, דרך מיצבים צבעוניים שטוענים גם הם לעטוף את המבקרים ולהכניס אותם ל"עולם אחר". כמו טרנדים רבים, כבר קשה להלהיב אותנו או לגרום לנו ללכת באמת לאיבוד, במיוחד כשהכול הפך מזמן לתפאורה עבור האינסטגרם. משהו באפקט החושך, שהוא סולידי הרבה יותר, מצליח לרענן את תחושת האימרסיביות ולאפשר למבקרים ללכת לאיבוד באמת.
התערוכה של בן משה אמנם ייחודית בשימוש שלה בחושך ובאור, אבל לצד זאת, נראה כי תערוכות אמנות מוחשכות הפכו לטרנד בפני עצמו, אולי כתשובה מנוגדת לתערוכות האימרסיביות הצבעוניות של השנים האחרונות. תערוכת היחיד של האמן אורי זמיר בגלריה רו־ארט שבקריית המלאכה בתל־אביב למשל, גם היא באוצרותה של כהן שניידרמן, מציגה מיצב פסלים של האמן בתאורת דמדומים אפלולית למדי. גם כאן, הניסיון הוא להעביר את המבקרים למרחב אחר, דמיוני וסוריאליסטי יותר. גם בתערוכת היחיד של האמנית נורית דוד בגלריה גבעון שבתל־אביב נעשה שימוש בחושך. שם, מתבקשים המבקרים להשתמש בפנסים כדי להסתכל על העבודות מקרוב, כשבקומה עצמה כיבו לגמרי את האור.
התערוכה "אור לגויים" של האמנית יעל ברתנא, שהוצגה לפני כשנה במרכז לאמנות דיגיטלית חולון, עשתה גם היא שימוש רחב בחושך ובאור כדי לספר סיפור ולקחת את המבקרים ליקום מקביל. בדומה לבן משה, התערוכה של ברתנא הציגה עבודות וידיאו ופיסול במרחב חשוך ששיגר את הקהל לחלל, תרתי משמע: סיפור המסגרת של התערוכה דיבר על ספינת חלל שעוזבת את כדור הארץ לאחר אסון גרעיני ואקלימי, שעל סיפונה נמצא העם היהודי. שם הספינה, בהתאמה, הוא "אור לגויים", ומטרתה להביא ל"תיקון עולם": ארגון מחדש של הקהילה האנושית ומתן זמן לעולם (כדור הארץ) להשתקם.
בשונה ממוזיאונים וגלריות רגילים, המרכז לאמנות דיגיטלית חולון נמצא בבית ספר ישן, חלל שלעתים באור יום קשה להציב בו אמנות. באמצעות החושך הצליחה ברתנא להשתמש בחלל הייחודי בצורה סוריאליסטית עמוקה ולהפוך את המבנה למשהו בין חללית מוזרה ובין מפקדה נטושה. על כך הוסיפה אלמנט אימרסיבי נוסף, משקפי VR, שמנתקים את הצופה אפילו יותר מהמקום שבו הוא נמצא. זו לא הייתה תערוכת אובייקטים אלא פרויקט מיצב שלם, שבאמצעות לחיצה מכוונת על החושים הצליחה להפעיל את התת־מודע ולטעון את החלל במטען מיתי, שבן משה עצמו קורא לו פסיכו־מאגי.
11 צפייה בגלריה
ברתנא הוסיפה אלמנט אימרסיבי נוסף, משקפי VR, שמנתקים את הצופה אפילו יותר
(צילום: דניאל שריף)
שקיעתה של הזריחה: תערוכה שהיא חלל זיכרון
הפרשנות הפשוטה והמתבקשת לתערוכות החשוכות היא אולי שאנחנו חיים בזמנים די חשוכים. בכל התערוכות שהוזכרו עד כה שוררת תחושה אפלה משולבת בתכנים מורכבים, דיסטופיים או אפילו מיסטיים. הן לא יכלו להרגיש שונה יותר מהמודל הקלאסי, אפילו סטרילי, של התערוכה בקובייה הלבנה אנמית. התערוכה שנפתחה במוזיאון ישראל בירושלים במרס האחרון כתגובה ל־7 באוקטובר, "שקיעתה של הזריחה", אמנם נמצאת בקובייה האולטימטיבית: קוביית המוזיאון, אך גם שם החליטו האוצרות להשתמש בתאורה, או בהיעדר התאורה ליתר דיוק, כדי לשנות את התחושה בחלל.
חללי התערוכה, באוצרות סוזן לנדאו (כיום גם ממלאת מקום מנהל המוזיאון) ואורלי רבי, עוצבו באופן מוחשך כשמוקדי האור הם העבודות עצמן. התערוכה עוסקת באובדן, אבל וגעגוע: המיצב של אניה גלאצ'יו, שַמֵּר "ביוטי", מורכב מ־2,000 פרחי גרברות אדומות הקמלות מאחורי זכוכית, נרקבות ומתייבשות במהלך חודשי התצוגה. לצידו, העבודה של מליק אוהניאן, "זמנ(ים) מטריד(ים)", מציבה שעון שבו חוג הדקות נע בקצב מהיר מאחורי זכוכית מטושטשת, ומעלה תחושה טורדת מנוחה של הזמן שאוזל. העבודות הדרמטיות לצד התאורה הדרמטית מנסות להגביר את הווליום על הרגש שמוצג בתערוכה. לעתים התוצאה מרגשת, ובמקרים אחרים הופכת לגימיק.
11 צפייה בגלריה
בתגובה לתקופה האפלה שבה אנחנו חיים. תערוכת "שקיעתה של הזריחה" במוזיאון ישראל
(צילום: אלי פוזנר, מוזיאון ישראל, ירושלים)
כך למשל עבודתו של האמן הגרמני הנס־פטר פלדמן, המוצבת על קיר שחור בחלל מוחשך כשרק היא מוארת. בתצלום מ־2006 נראות שתי ילדות שפלדמן הסיר בחיתוך את אחת מהן והפך אותה לחור בצורת צללית. השילוב בין דימוי האובדן המפורש בעבודה ובין התאורה הדרמטית קצת קיטשי, על גבול הסחטנות הרגשית. לעומת זאת, בעבודת הקיר הגדולה של כריסטיאן בולטנסקי, "מונומנט: דימויי זיכרון" (1988-1973), בנה היוצר סדרה של "מזבחות" מוארים בנורות, התאורה הדרמטית כמעט מתבקשת.
"התערוכה מבקשת ליצור מרחב מכיל שנותן לצופה מקום לחוות מבעד לאמנות את ההתמודדות האישית שלו עם תקופת המלחמה והשלכותיה הכואבות", אומרת לנדאו. "היא עוסקת בהשתקפויות של קינה באמנות עכשווית – בביטוי פיוטי של אבל על אובדן אהובים, פרידה מבית, הרס של נוף ובתחושת היעדר של מה שהיה ואיננו". מדובר בתערוכה עמוקה וטעונה בעצב, לא משהו שנהוג לחוות במוזיאונים הממלכתיים. הדרמה של האור והחושך אכן מצליחה להפוך את התערוכה לחלל אימרסיבי שמנותק קצת מחוויית המוזיאון, אך עוצמת הרגש, לצד הקשר התערוכה ל־7 באוקטובר, לעתים קצת מפורש מדי ולא מאפשר לצופה לחוות את רגשותיו לבד, בלי הנחיה.
11 צפייה בגלריה
מהדהדת את הטראומה של המלחמה הנוכחית והטראומה האישית-לאומית. יצירה של יהודית סספורטס
(באדיבות האמנית)
בלב התערוכה מוזמנים המבקרים להיכנס לחלל אפל ובו שש הקרנות של יהודית סספורטס, "GHARDY, קולות מקומיים". כל אחת משרטטת נוף פנימי של אחד מאחיה ואחיותיה דרך רישומי דיו וצילומי נוף מסתוריים. בעבודתה היא מהדהדת את הטראומה של המלחמה הנוכחית כי היא נקשרת לסיפור הקשה של אבי סספורטס, אחיה של יהודית, שנחטף ונרצח בידי מחבלי חמאס ב־1989. עבודתה מצליחה לגלם את כאב האובדן באופן מורכב, עמוק וכמעט מסתורי. עבודה כזו לא צריכה אלמנטים מיוחדים או תוספות כדי לשקף את האובדן ולהעביר את הצופה למקום תודעתי אחר, רחוק מחלל המוזיאון, אך ללא ספק האפלה מכניסה את הקהל עמוק יותר לחוויה.
