פינת האוכל היא המלכה של הבית. הסיבות הרבות להכתרתה ככזאת הן הפעולות החשובות ביותר שמספק ומסמל המרחב הביתי – הזנה ומפגשים אנושיים מגוונים. פינת האוכל מחברת בין כל החללים, השימושים והאנשים שבבית, צופה על כולם ונצפית מכל הזוויות. היא ממוקמת לרוב בלבו של הבית, ומסביבה הסלון, המטבח, חדר העבודה, פינת המשחקים והכניסה.
במקרה של דירתנו השכורה שבעתלית, שנבנתה בשנות ה-80, בחירת מיקום השימושים השונים בחלל הייתה נתונה להחלטתנו. כך, מה שנבנה במקור כ"פינת משפחה" הפך לפינת משחקים מוגדרת לילדים בתוך החלל המרכזי; מרפסת סגורה הפכה לחדר עבודה בעזרת תוספת וילונות ומזגן; ובפינת האוכל תפקד השולחן כמקום ללמידה, עבודה ומשחק.
כך חידשנו את לב הבית בעזרת פחית צבע
(צילום ועריכה: רינת טל)
לפני שנתיים בדיוק, בסגר הראשון בפסח 2020, החלטנו לחדש את לב הבית בעזרת מה שכבר יש ובתוספת פחית צבע כחול (את תיעוד התהליך תוכלו למצוא בסרטון מטה). עבר הזמן ועימו גם הגיעה העת לשינוי. צבע הוא תמיד הדרך הקלה ביותר לרענן את החלל, ומטרתו במקרה הזה הייתה להוריד עומס ויזואלי, לשנות את האווירה ולהחזיר יותר אור עבור דיירי הבית. השינוי הנוסף שהוחלט לנקוט בו היה לקרב את פינת האוכל, את לב הבית, מטה - אל הרצפה.
תקשורת, גמישות, איטיות
כשאנו צעירים, ישיבה בגובה הרצפה היא דבר מה טבעי עבורנו, אך עם השנים פעולות הישיבה והקימה נעשות קשות יותר. זו בדיוק הסיבה שבגללה נפלה ההחלטה בביתנו להוסיף את מנח הישיבה הזה לשגרת היומיום. בגופנו מאות שרירים שנועדו לשרת אותנו במגוון פעולות, אך אורח החיים המודרני "חוסך" לנו פעולות רבות, ובכללן גם הפעלת שרירים רבים. מנח הישיבה על הרצפה, פעולת ההתיישבות והקימה, ועצם השימוש במגוון תנוחות ישיבה - מפעילים שרירים שונים בגוף, ולאורך זמן מגמישים מפרקים ומחזקים את היציבה.
אמת היא שמיד אחרי המעבר לישיבה הנמוכה שמנו לב שאנחנו "מעגלים פינות" ומנסים "לחסוך" קימה והתיישבות ולעתים אף נמנעים מהן, אך תוך מספר חודשים הפעולה הזו חזרה להיות טבעית וקלילה. תקוותינו היא שגם בגילאים מבוגרים יותר נוכל לשמור על הגמישות הזו, כפי שקשישים החיים בבתים מסורתיים ביפן מתיישבים על הרצפה בגילים מופלגים.
כיום אנחנו מבלים את מרב זמננו בישיבה בפינה הנמוכה והנוחה. אנחנו אוכלים בה, אבל גם משתרעים לנוח אחרי האוכל, יושבים לקרוא, לשחק וללמוד. גם עבודה מהבית הופכת לדבר מה שנעשה בצוותא כאשר הילדים בבית. כל אחד עוסק בענייניו אך עושה זאת לצד בני הבית האחרים, רואה ומתקשר איתם, בהתאם לערכי עיצוב הבית האיטי. בנוסף, צורת הישיבה הזו מעודדת השתרעות, התרככות של הגוף וקירבה זה לזו – קירבה שלא נוצרת כאשר יושבים על כסאות.
ההשראה היא כמובן, יפן. עד המאה ה-20 הייתה נפוצה ביפן ישיבה שכזו, ולמעשה רוב הפעולות נעשו על רצפת ה-"טטאמי", שהיא מעין מחצלת מלאה בקש או בשבבי עץ, שהפכה לסמל תרבותי בעל משמעות. כיום רצפת טטאמי מצויה בבתים רבים ביפן מחוץ לערים הגדולות, וגם בחלק מהבתים בערים. בתים עכשוויים לעיתים כוללים חדר טטאמי אחד למען המסורת. ישנם ברים ומסעדות המרוצפים בטטאמי, אך תחת השולחן מסתתר "חור" ברצפה, המאפשר לסועדים לשבת בישיבה רגילה עם רגליהם למטה. כך או כך, אין לעלות על הטטאמי עם נעליים, כך שאם אתם מגיעים ליפן (או לביתנו) הקפידו תמיד על לבישת גרביים אסתטיות, לכל מקרה שבו תתבקשו להסיר נעליים.
מדיטציה בשולחן האוכל
אז מה עשינו בעצם? ראשית הגדרנו את הפינה בעזרת אריחי טטאמי שהזמנו מ-"טטאמי ישראל", ספק ישראלי (היחיד למיטב ידיעתי) למזרני טטאמי מסורתיים. לא הסתפקנו בתחליפים כמו מחצלת דמוית טטאמי, שטיח קש, או מזרן דמוי טטאמי. חשובים היו לנו מאפייני הטטאמי, הרך והנעים לכפות הרגליים ולכל אברי הגוף בכל עונות השנה, שמצליח להיות גם קשיח ויציב.
מהפך ב-15 שניות: כך יצרתי פינת אוכל חדשה בבית
(צילום ועריכה: רינת טל)
ביפן, ישיבת הסייזה המסורתית (על הברכיים כאשר הרגליים תחת הגוף) היא ישירות על הטטאמי, או לעיתים על כרית דקה. אבל אנחנו יושבים לרוב בישיבה מזרחית. החלטנו על כריות ישיבה מוגבהת, כאשר הרגליים יכולות לרדת אל הטטאמי וכך מנח הישיבה ואזור הבטן פתוח יותר, כמו בישיבה על כרית מדיטציה. מדדנו והחלטנו על הגובה המדויק לנו, כ-9 ס"מ (וכך באותן מדידות מצאנו גם את הגובה האדיאלי של השולחן).
עבור פאה אחת של השולחן רכשנו כרית אחת מאורכת מצופה בבד פשתן, ברוחב השולחן, המתאימה ל-3-2 יושבים. את הכרית מצאנו בחנות "וושוושי", המעצבת רהיטים מכפות תמרים ומוצרי טקסטיל ממוחזרים, ומייצרת אותם במצרים. מלבדה רצינו כריות עגולות והיה חשוב לנו שיהיו קשיחות ומצופות קש שיתאים למראה הכללי. לצערנו לא מצאנו בארץ כריות כאלו, כך שהזמנו אותן אונליין מחו"ל. בחנויות בארץ אפשר למצוא פופים רכים יותר מצופים קש, הדומים עשויים מקש, או כריות ישיבה עטופות במגוון בדים וצורות.
חלמנו על שולחן עץ אליפטי שלו רגליים ומשטח דקים ואווריריים, שיאפשר ישיבת "שולחן עגול" בגובה מדויק לישיבת הרצפה, אך טרם מצאנו את האחד. בינתיים, כדי לא לרכוש רהיט חדש זמני שלא לצורך, הפכנו את מה שהיה שולחן הסלון הכבד, לשולחן האוכל ו-"השמשנו" שולחן אחר לסלון. כשיגיע הזמן יופיע השולחן הנכון.
עבור הקיר, החלטנו על שינוי צבע ובחרנו גוון באמצעות שירות הדוגמיות של טמבור, שהגיעו אלינו עד הבית. הגוון הבהיר משרה אווירה רגועה יותר, ובמקביל מחזיר יותר אור ולכן מאפשר לגדל בצמוד לו מגוון רחב יותר של צמחים.
המזנון שמאחורי פינת האוכל נמצא בבית כבר כ-6 שנים (ולפני כן ליווה אנשים אחרים במשך כמה עשרות שנים). סידור הצמחים מעליו והדקורציה מתחלפים, וכך נוצר עניין ושינוי ויזואלי תכוף. את הפריטים שאנחנו תולים ומציבים כאן אנחנו בוחרים בקפידה והם תמיד יהיו מזכרות וחפצים בעלי משמעות אישית ומשפחתית שנאספים אל קומפוזיציות חדשות. כדי לרענן את מראה המזנון הוותיק, הוספנו ידיות למגירותיו, שמוסיפות נגיעת צבע. ארבע הידיות שונות, אך הותאמו זו לזו ולצבעי הפינה.
הווילון שנבחר לקשט את החלון הוא וילון קרושה משנות ה-70. הפיסה המתאימה באורך 3 מטר אותרה והוזמנה מחנות וינטג' בלטביה. המוטות שעליהם הוא תלוי הם ענפי במבוק יבשים שנמצאו בצד הדרך, חתכנו ושייפנו אותם. את המתלים שמחזיקים אותם ואת טבעות העץ חיפשנו בקפידה, עד שמצאנו בחנות וילונות ותיקה מתלי עץ טבעי בהיר, שיתאימו למוטות הבמבוק ולמראה הכללי של החלל.
שני הצמחים הוותיקים ביותר גדלו בשנתיים האחרונות כאן בבית ו"טיפסו" בעזרת מסמרים על הקירות. כשהורדנו אותם התגלו במלוא אורכם, על אף שהדבר היה כרוך באיבוד כמה ענפים. תלינו אותם מחדש באופן נשפך, על מתלי הברזל של "פלנטר" – עסק ישראלי של פסל וביתו המעצבים ומייצרים בעצמם מעמדי ברזל לעציצים ורהיטים אחרים. הצמחים יושבים מעל לקערה שקופה, כך שעודפי המים מההשקיה מטפטפים לתוכן.
כנגד החלון הוצבו צמחים הצורכים אור כגון פיקוסים, ובצמוד לקיר הסמוך שבו לא קבוע חלון, הוצבו צמחים המסתפקים בפחות אור כמו הפוטוס ומיני אגלונמות שונות. בין פינת האוכל למטבח מחברים צמחים המונחים על מדף העץ שהוא שער המטבח, ומשתרכים עד לפינת האוכל, בתקווה שעם הזמן יתארכו לתוכה.
