חדרי שינה לילדות שהם שני חדרי ממ"ד - זה מה שביקשו זוג תושבי שדרות כשבנו את בית החלומות למשפחתם בעיר שדרות לפני שלוש שנים. אז נראתה חדירת מחבלים המונית כמו תרחיש אימה דמיוני על גבול הלא אפשרי.
"הייתה לנו מחשבה גם על ימים שבהם מצב ביטחוני יצריך מאיתנו שהות ארוכה יותר במרתף, ולכן בנינו מרתף גדול עם שירותים, חדר משחקים גדול וגם שני חדרי שינה שהם ממ"ד ובעצם בנויים מתחת לחדרי הממ"ד בקומה העליונה. לא רצינו להיות נעולים בחדר אחד, ולא ידענו עד כמה החשיבה הפרקטית הזו תציל אותנו", אומרת בעלת הבית.
ואז הגיע 7 באוקטובר.
"התעוררנו בבוקר עם האזעקות. בשלב מאוד מוקדם של הבוקר קיבלתי תמונה קשה של גופות נשים מבוגרות סמוך לתחנת אוטובוס בשדרות, והבנתי שהמצב לא טוב בעיר שלנו. מאותו רגע סגרתי את הטלפון והתנתקתי מכל האירועים. ירדתי עם הבנות שלי לממ"ד במרתף ושיחקתי איתן. בעלי, גל, איש יחידה מובחרת לשעבר, פתח את כל מצלמות הבית, הצטייד באקדח והתעדכן דרך האינטרנט כדי להבין מה קורה. קווי הטלפון קרסו. המשפחה שלי כולה חיה בעוטף, אמא שלי בקיבוץ זיקים, אחותי בקיבוץ מפלסים. אף אחת מהן לא ענתה".
איך התנהלת בתוך הסטרס?
"אני למדתי שאיך שאני מגיבה לאזעקת 'צבע אדום', כך גם הבנות שלי יחוו את המצב. היה לי חשוב להתנתק כדי לא לייצר טראומה בבית שלי. ידענו שיש מחבלים בשדרות אבל לא ידעתי מה גודל האירוע. אנחנו גרים ליד תחנת המשטרה, שם הייתה רוב הלחימה, וכל הזמן שמעתי מהמרתף את היריות הבלתי פוסקות. הייתי משוכנעת שהצבא שלנו תופס עמדות ושהאירוע אוטוטו נגמר. בפועל הגיעו לשכונה שלנו חיילים רק לקראת 17:00 וכל הלילה הלחימה המשיכה בתחנת המשטרה. הרעשים היו מטורפים. את מה שקרה הבנו רק אחרי כמה ימים. אני מבחירה לא נחשפתי לסיפורים הקשים. אי־אפשר לחיות בעיר הזו ולהרגיש בטוחים בלי לייצר איזה ניתוק רגשי".
אין ספה לבנה או רהיטים שבירים
הרבה שנים חלמה אם המשפחה על בית פרטי בעיר מגוריה, שדרות. היא לא ידעה להגדיר לעצמה איזה בית זה יהיה. את התוכנית תכננה עבורם האדריכלית ליהיא אמסלם ממשרד רישארד אדריכלות לפי בקשתם - בית צמוד קרקע בשטח בנוי של 300 מ"ר על פני מגרש של חצי דונם ובשתי קומות: קומת מרתף וקומת קרקע לאירוח ולמגורים. בקומת הקרקע ממוקמים הסלון, המטבח, שני חדרי שינה לשלוש ילדות וחדר שינה גדול להורים עם שירותים ומקלחת צמודים.
רגע לפני תחילת הבנייה הוזמנה לשטח מעצבת הפנים סלי צ'פרק במטרה לעצב ולהלביש אותו. "התחלתי לעקוב אחרי סלי באינסטגרם משנת 2015", נזכרת בעלת הבית, "כשהחלטנו לבנות את הבית, ממש חיזרתי אחריה ולא ויתרתי עליה. מאותו רגע שהוזמנו אליה הביתה, זה הפך לסיפור אהבה. הייתי אחרי לידה ונתתי לסלי יד חופשית. היא קלטה אותי בלי יותר מדי מילים והגשימה את כל מה שחלמתי עליו. כל רעיון שאני הצעתי, סלי תפסה והעיפה אותו גבוה. לא היה שום דבר שאני רציתי והיא אמרה שהוא לא בר השגה".
מה היה חשוב לך?
"כיוון שבנינו וילה גדולה, היה לי חשוב שהיא לא תשדר יוקרה או ניכור. רציתי בית חם ושהחום יישאר למרות גודלו, שיהיה פרקטי לתאומות שלנו בנות השבע ולילדה בת השלוש. היה חשוב לי שיהיה קל לנקות, ולכן אין ספה לבנה או רהיטים שבירים. הכול פרקטי ומותאם לגיל של הילדות שלנו.
15 צפייה בגלריה
רצו וילה גדולה אבל בלי תחושת ניכור. פינת האוכל, הסלון ויציאה לחצר
(צילום: שני זילברמן)
"היינו היחידים שחזרו לעיר אחרי שבוע"
"המרתף הענק עוצב כחדר המשחקים של הבנות, ושבו גם חדרי שינה שקרובים אחד לשני באופן יחסי, כדי שאם נצטרך לשהות זמן ממושך, הבנות יוכלו להרגיש בנוח גם שם. בנוסף, גם בקומת המגורים תוכננו שני חדרים עבור הבנות שלנו, חדר לתאומות וחדר לבת הקטנה, והכול קרוב לחדר ההורים", אומרת בעלת הבית.
התרחיש אכן התממש כאמור ב־7 באוקטובר. "ירדנו למרתף שמתוכנן לשהייה ממושכת ולא יצאנו ממנו עד ליום למחרת", היא מוסיפה, "יש בו טלוויזיה וספה נוחה, ולא צריך לרוץ מחדר המשחקים לממ"ד, כך שמרגישים הרבה יותר בטוחים. בעצם לכל חדר בקומת המגורים יש העתק גם בממ"דים של המרתף. הם מיועדים לתאומות כשיגדלו. כרגע הם חדרי אורחים לא מאוכלסים, אך בזכותם היה לנו איך להעביר את הזמן עם הילדות".
מה קרה כשאפשר היה לצאת?
"ב־8 באוקטובר התחיל פינוי לבתי מלון, ויצאנו מהבית. האמת היא שאחרי שבוע חזרנו. היינו היחידים בעיר שחזרו, לא בגלל שהבית יפה ונוח, אלא משום שבעלי הוא עובד חיוני והיה חייב לחזור לשדרות ולהפעיל את העסק שלו. הבנות שלנו נסעו למסגרות חינוך בקיבוץ ברור חיל".
על בריכה ויתרתם.
"למרות שהגינה גדולה, לא רציתי בריכה בבית. לא רציתי את התחזוקה שבריכה דורשת בשביל שימוש למשך שלושה חודשים בשנה בפועל. גם לא רציתי שהבריכה תגזול הרבה שטח מהחצר. רציתי כמה שיותר דשא לאירוח ולמשחקים של הבנות ולמטבח חוץ מעוצב שיש בו הרבה אבזור".
ממ"דים כפולים לכל תרחיש
"בני הזוג רצו במפלס העליון של המגורים חדרי ילדות שהם ממ"ד כדי שאם יש אזעקה, לא יאלצו להוציא את הבנות מהחדרים. זה התאפשר מבחינה קונסטרוקטיבית כי כשבנו את הבית ונבנו שני ממ"דים למעלה, היה כבר ביסוס בבנייה במפלס התחתון, כך שמתחת לכל ממ"ד עליון יהיה גם ממ"ד תחתון. זה לא לפי איזו דרישה, אבל זה פשוט הסתדר כך. ההחלטה הזו התגלתה כשימושית מאוד בתקופה האחרונה. כשיש אזעקות, ההורים מגיעים לאחד החדרים וסוגרים דלת".
ברמת העיצוב החליטה צ'פרק עם בני הבית כבר בפגישה הראשונה שכל הבית יהיה מרוצף בפרקט עץ טבעי לא בהיר מדי. "וכל השאר נבחר תוך כדי תנועה, כך שהקו המנחה היה בית בהיר, פרקטי ונטול טרנדים זמניים. בית משפחתי חמים. עיקר התכנון היה עם חשיבה על פרקטיות. זה בית קל מאוד לתחזוקה גם ברמת הגינה. הצמחייה ירוקת עד, לא נשירה, זה ממש חשוב. הושקעה מחשבה בכול. החלונות בבית הם מאלומיניום מיוחד של 'כוכב אלומיניום' שנותנים פתרון לחלונות בגובה לא שגרתי, 4.20 מטרים במקרה הזה", אומרת המעצבת.
מה את הכי אוהבת בבית הזה?
"בכניסה תכננתי ארון התארגנות. המשכתי בעצם את ארון החשמל לארון שבתוכו מכניסים את כל מה שצריך בכניסה לבית - מגירה לדואר, מגירה למפתחות ולארנקים. עיצבתי ספסל ישיבה שבו לכל ילדה יש מגירה לנעליים מתחתיו. בנוסף הצלחתי להחביא בתוך הארון הזה חלק עיקרי ממערכת המיזוג. זה התאפשר כי תקרת הבית מאוד גבוהה".
מה ביקשו הלקוחות?
"הם ביקשו בית נעים ולא דרשו כלום. אמרו לי, 'תעשי מה שאת יודעת לעשות, אנחנו סומכים עלייך'. וכך היה. אגב, הנשים שאני מעצבת להן בתים מקבלות טיפים לגבי סידור ארונות ותחזוקת הבית. זה בנפשי וזה הלייף־סטייל האישי שלי. יש תמיד עוגה על האי וצנצנת של עוגיות ופרחים. זה יוצר בית".
בית בשדרות מעוצב אחרת מבית במרכז הארץ?
"השתדלתי שלא יהיו חלונות גדולים בצד הדרומי שפונה לעזה. משם הגיעו לאורך השנים קסאמים וטילים ולכן הקפדתי לעצב קיר דרומי ללא חלונות לצמצום פגיעה עתידית. גם בבתים אחרים שעיצבתי בעוטף, למשל, שניים במושב נתיב העשרה, הקיר הדרומי הוא ללא חלונות".
