בחודשים הראשונים של המלחמה, אנשים מכל רחבי הארץ – מהצפון, הדרום והמרכז, מפונים, משפחות שכולות, הורים לנרצחים ממסיבת הנובה, חיילים ומילואימניקים – התאספו בסטודיו לאמנות במודיעין של איריס פלס־אזולאי ויצרו יחד פרפרי פסיפס מרהיבים להנצחת הנרצחים והנופלים. "אחרי 7 באוקטובר, פתחתי מחדש את סדנת האמנות שלי והקמתי את הפרויקט – 'לאסוף את השברים'. הזמנתי את כל מי שרוצה להגיע וליצור פרפרים מפסיפס כמספר הנרצחים, לטובת קיר הנצחה שכולו עשוי מפרפרים, המסמלים חופש", אומרת פלס־אזולאי, בת 55, נשואה ואם לארבעה ממודיעין, מעצבת פנים במקצועה. "המוני אנשים הצטרפו למיזם וביחד צללנו לתוך היצירה. אספנו את כל החתיכות השבורות והאבנים ויצרנו משהו חדש, שלם ואופטימי. התוצאה היא יותר מ־1,600 פרפרים יפים וצבעוניים, כשכל אחד מהם יחיד ומיוחד ואין פרפר אחד שדומה לשני. כל אחד מהפרפרים מספר סיפור על האנשים היקרים שכבר אינם איתנו".
כעת, אחרי שסדנאות פרפרי הפסיפס כבר הסתיימו, מחפשת פלס־אזולאי בית לפרפרי הפסיפס הנמצאים כעת בסטודיו. היא מבקשת למצוא קיר ציבורי מכבד ובולט – עדיף בעוטף עזה - שעליו אפשר להדביק את היצירות הצבעוניות וליצור מעין אנדרטה מרגשת ומלאת תקווה.
איך חשבת על הרעיון של יצירת הפרפרים?
"אני עוסקת כמעצבת פנים ללקוחות פרטיים ועסקיים, אבל עד לפני חמש שנים היה לי סטודיו למוזאיקה שנקרא 'בית הפסיפס' שבו לימדתי את המלאכה. במשך השנים התעמקתי יותר בתחום עיצוב הפנים בעוד שתחום הפסיפס בחיי הלך ודעך. עד שהגיע 7 באוקטובר. בעלי היה מנהל הכספים של קיבוץ בארי והיה מחובר מאוד לתושבים. בעקבות מה שקרה בקיבוץ, אי־אפשר היה לקבור את הנרצחים בבארי, אז קברו אותם בבתי עלמין ברחבי הארץ. אני ובעלי היינו בהלוויה של אחד מבני הקיבוץ בבית העלמין במודיעין, ואחרי ההלוויה ביקרתי גם את הקבר של סבתא שלי ז"ל שנפטרה לפני שמונה שנים והייתי קשורה אליה מאוד. המצבה שלה מקושטת בפרפרים וחרוטות בה מילות השיר 'לו יכולתי - הייתי פרפר מרחף לו בינות השיחים' של חוה אלברשטיין (השיר נקרא "החולם הקטן", את המילים כתבה זמירה חן ואת הלחן נורית הירש, מ"ב).
"ואז עלה לי בראש רעיון ליצור פרפרים שאפשר יהיה לתלות אותם על המצבות של הנרצחים. חשבתי לפתוח מחדש את הסטודיו שלי ולהזמין את התלמידים ליצור איתי את הפרפרים ולקרוא למיזם – 'לאסוף את השברים'. הלכתי הביתה עם הרעיון אבל לא הצלחתי להרים את עצמי במשך עשרה ימים. פשוט שכבתי על הספה מול החדשות והייתי בהלם ממה שקרה. אחרי עשרה ימים קמתי ואמרתי לעצמי שאני חייבת לעשות משהו. זה היה מין צורך פנימי. אז פתחתי את הסטודיו, קניתי חומרים, סידרתי שולחנות וכיסאות ופתחתי בהתנדבות סדנאות ליצירת פרפרים מפסיפס. הזמנתי אנשים להגיע ללא תשלום וליצור פרפרים בסדנה. המטרה הייתה לאסוף את כל הפרפרים ולהכין מיצב גדול ועוצמתי להנצחת הנרצחים והנופלים. פרסמתי מודעה בפייסבוק ותוך כמה שעות בודדות כבר הייתה לי רשימת המתנה לסדנאות".
איך היה תהליך היצירה?
"היה בזה משהו רוחני ומרפא. אנשים שלא מכירים אחד את השני ישבו יחד ויצרו יצירה משותפת. היצירה אפשרה לכל אחד לפרוק, לשתף במה שעובר עליו ולספר את הסיפור של מי שאיבד. חלק מהמשתתפים הקדישו את הפרפרים לנרצחים ולנופלים שהם הכירו באופן אישי, והיו כאלה שהדביקו בפסיפס את שמות יקיריהם על הפרפר. אחרים הקדישו את הפרפרים לאנשים שלא הכירו וזכו להכיר רק במותם. במהלך הסדנה הבאתי לכל משתתף דוגמה של פרפר, אבני פסיפס ודבק, והמשתתפים מיקמו מחדש את אבני הפסיפס, הדביקו אותן ויצרו משהו חדש, עד שכל האבנים הקטנות יצרו משהו גדול יותר ושלם. הניסיון שלנו לחבר את השברים וליצור מהם צורה שלמה מהווים ריפוי ותיקון. בפרפרים שיצרנו יש עושר של חומרים, מרקמים, צבעים וצורות, בדומה לעושר הצבעים והסוגים של הפרפרים בטבע. הפרפרים מסמלים משהו אופטימי, שלמרות מה שעברנו יש עדיין תקווה. אחרי תהליך היצירה, השברים עדיין נראים על הפרפר, והם מסמלים את העבר והכאב שמשאירים חותם גם הפרפר היפה והשלם והופכים אותו לפרפר מיוחד שיש לו סיפור".
לזכר האב והבן שלחמו במחבלים
אלפי אנשים השתתפו בסדנאות הפרפרים של פלס־אזולאי, ובהם גם בני משפחתו של משה ואליעד חיון ז"ל. בשבת של שמחת תורה משה ושלומית מאופקים אירחו בביתם ילדים חולי סרטן ובעלי מוגבלויות מעמותות שבהן בנם אליעד מתנדב. כשמשה ובנו אליעד שמעו אזעקות הם פרצו את המקלט שהיה נעול לטובת התושבים שלא היו להם ממ"דים ויצאו להילחם במחבלים שחדרו לעיר. הם חיסלו את אחד מהמחבלים שניסה לרצוח בחור צעיר והצילו את חייו. לאחר מכן, הם נקלעו לקרב יריות מול מחבלים נוספים, עד שנרצחו. אליעד היה בן 23 במותו ומשה היה בן 52. הוא הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים.
"באחת הסדנאות הגיעו אליי כל בנות המשפחה של משה ואליעד ז"ל - אם המשפחה, הסבתא, האחיות ובנות הדודות - ויצרו פרפרים לזכרם. המטרה של הפרויקט הייתה כאמור ליצור פרפרים לטובת קיר הנצחה, אבל איפשרתי להן לקחת הביתה את הפרפרים שיצרו. הן בחרו לצרף את הפרפרים שלהן לפרויקט הגדול", מספרת פלס־אזולאי. "הסבתא של אליעד אמרה שהיא מרגישה שעם כל שאר הפרפרים זה יהיה הרבה יותר עוצמתי. אשתו של משה ז"ל אמרה שהיא מרגישה שהאבל שלהם הוא האבל של כל המדינה, ולכן גם הפרפרים צריכים להיות חלק מכולם".
איריס פלס־אזולאיצילום באדיבות המצולמתאיזה תגובות קיבלת מהמשתתפים בסדנאות?
"קיבלתי תגובות מדהימות. ערכתי את הסדנאות כדי לעזור, ובסוף הרגשתי שזה עזר לי והציל אותי. אנשים אמרו שזה עשה להם טוב, נתן להם תקווה וריגש אותם מאוד. אלמנה של לוחם כתבה לי מכתב תודה על הסדנה שאיפשרה לה לעצור לשעתיים, לאסוף את השברים שבפנים וליצור משהו מיוחד לזכרו של בעלה שנפל".
לאחרונה פנתה פלס־אזולאי לקיבוצים שונים ולרשויות, על מנת למצוא מקום לתלות בו את כל 1,600 הפרפרים שנוצרו בסדנאות וליצור קיר הנצחה. "הפרפרים נמצאים בתוך ארגזים, הם ספורים וממוינים ורק מחכים לבית. אני מאמינה שיש לי אוצר ביד ואני מחפשת מקום שבו אנשים יוכלו לעבור, להתרשם מהפרפרים ולהתרגש מהם ומהסיפורים שעומדים מאחוריהם", אומרת פלס־אזולאי על משאלת הלב שלה.
