אף שצוות הנגרים של נגריית קמה בשדרות מגויסים לשירות מילואים פעיל בתפקידים משמעותיים – הם היו בין העסקים הראשונים בשדרות שחזרו לפעול. "מהשבוע השני ניסינו לחשוב על פתרונות ולהבין איך אפשר לחזור לעבודה. הכנו אפילו אלטרנטיבה של מקום לייצור בבאר שבע, אבל ההעדפה שלי הייתה לחזור לשדרות. יש מקלט צמוד לנגרייה ואני מעדיף לייצר עם הנשק עליי ובדלתות סגורות, אבל לא לעזוב את העיר", אומר אמרי גניאל שהקים את הנגרייה, "אני מאמין שמבחינה ערכית ומוסרית אנחנו צריכים להיות פה. לאט-לאט הספקים חזרו, אבל נשארנו עם הג'ינגול בין עובדים שנקראים למילואים ובין המסגרות של הילדים שלא חזרו לפעול באופן מלא. השבוע אנחנו חוזרים לעבוד בכל הכוח ומצליחים לעמוד ביעדים מול הלקוחות".
שבע שנים עברו מאז הקים גניאל (בן 45, נשוי ואב לשלושה ילדים) את נגריית קמה. קודם לכן עסק ברפואה אלטרנטיבית, ולאחר 15 שנים בתחום הרגיש מיצוי והחליט ללכת בעקבות עוד אהבה שתמיד הייתה שם – עבודה עם עץ – ובעקבות אביו שהיה נגר. אחרי תקופה כשכיר התחיל לחפש מקום לפתוח בו עסק משלו, וכשהגיע לאזור התעשייה בשדרות – התאהב. "זה פשוט הרגיש נכון", הוא מספר, "הייתה לי שם תחושה טובה עם העיר ועם בעלי העסקים מסביב. הנסיעה לשם מהקיבוץ שלי, בית קמה, עוברת דרך שדות ונוף יפהפה - זו הייתה הגשמת חלום".
כמה מהעבודה שלכם לפני 7 באוקטובר הייתה ביישובי העוטף?
"השוק ביישובי העוטף היה בצמיחה מטורפת בשנתיים-שלוש האחרונות. בכל מקום היו הרחבות ותכנונים, בקיבוצים וגם במושבים. עשינו באזור העוטף לא מעט פרויקטים בעבר, ונשארו לנו על השולחן הרבה הצעות מחיר פתוחות של משפחות שעכשיו פונו, ואנחנו לא יודעים מה יקרה איתן בעתיד".
6 צפייה בגלריה
בשנתיים האחרונות הייתה צמיחה מטורפת של פרויקטים ביישובי העוטף. מזנון משולב, נגריית קמה
(צילום: אילה לשר הראל)
איפה היית בבוקר של אותה שבת?
"הייתי ער בבית כי הבן שלי העיר אותי בשש בבוקר כהרגלו. בשש וחצי התחלנו לשמוע בומים, אבל לא התייחסתי לזה במיוחד, אנחנו כבר רגילים מסבבים קודמים, בטח כשהעסק נמצא בשדרות. בערך בשבע וחצי אמרה נועה, בת הזוג שלי, שהמצב נשמע חריג והציעה שנפתח ynet, ורק אז הסתכלתי וחשכו עיניי. לקח לי כמה שעות להבין את הסיטואציה, וכמו רובנו בעצם - גם אז לא הבנתי אותה עד הסוף".
"נוספו לקיר הזיכרון ביחידה 10 שמות חדשים"
באותו בוקר החל גניאל לתפקד בכל הזירות במקביל. "הייתה לי התלבטות קשה בין האינסטינקטים שלי כחייל להתגייס לבין הצורך להגן על המשפחה שלי, ובסופו של דבר בצהריים קפצתי לבסיס של היחידה שלי להצטייד בנשק ארוך, וחזרתי מיד לשמור על הקיבוץ. בשבוע הראשון הייתי בסבב אינסופי של שמירות, ובמקביל בדאגה לנגרייה בשדרות שנמצאת בקו האש. בשישי בערב של אותו שבוע לקחתי משאית מחבר ויחד עם חבריי ענבר ניר ושימי ברבי, שעובדים בנגרייה, נסענו לקחת שלושה מטבחים שכבר היו מוכנים והובלנו אותם לבתים בשדה בוקר", הוא מספר.
"חוץ מזה, הוקם אצלנו בקיבוץ חמ"ל של 'אחים לנשק', ומישהו שם שזיהה אותי מהצבא וצירף אותי למשימות בעוטף. הייתי שם עם המראות הקשים, ההרס וגופות המחבלים. עניין נוסף שהיה קשה מאוד מבחינתי היה שפנו אליי להשלים את חדר הזיכרון ביחידה שלי בצבא כדי לציין את ההרוגים של המלחמה הזאת, 10 שמות חדשים", מוסיף גניאל.
מבנה הנגרייה בשדרות נפגע?
"למזלנו לא. למעשה רק עסק אחד בכל אזור התעשייה נשרף. ניסינו לחשוב איך חוזרים לעבודה בנגרייה, והכנו אפילו אלטרנטיבה של מקום לייצור בבאר שבע, אבל כאמור ההעדפה שלי הייתה לחזור לשדרות. אז חזרנו לעבוד, אבל הייתה לנו בעיה רצינית של ספקים שלא הסכימו להגיע למקום. חלק הובילו לנו חומרים לבית קמה ואנחנו טיפלנו בהובלה משם. חוזרים השבוע לעבוד באופן מלא, במקביל לשירות פעיל של הצוות במילואים".
איך האווירה עכשיו בשדרות?
"עד לפני כמה שבועות הכול היה סגור. היה פה סופר אחד פתוח עד 16:00, המוסך ממול שחזר לעבוד בשבוע השלישי למלחמה, ואנחנו. ממש בימים האחרונים יש תחושה שהחיים מתחילים לחזור. כל יום אני רואה עוד עסקים שנפתחים. לאנשים נמאס להיות רחוקים מהבית והם חוזרים. התושבים כאן למודי ניסיון, הם חווים את המצב הזה כבר 10 שנים לפחות, אז מטח או שניים ביום קטנים עליהם. החיים ממשיכים".
אתם מרגישים את ההאטה בענף הבנייה?
"כרגע לא. אני שומע מקולגות שיש האטה רצינית, אבל אנחנו עובדים על פרויקטים שהוזמנו תקופה ארוכה מראש. הבעיה היא שאין התחלות בנייה ואין פניות חדשות. בדרך כלל כשמדברים על האטה בענף הבנייה זה מתחיל מהקבלנים הגדולים ורק אחר כך מחלחל לקטנים. אנחנו לרוב מרגישים את זה אולי חצי שנה אחר כך, ויכול להיות שהמצב שלנו יהיה אחר בעתיד, אבל כרגע יש לנו מזל ויש לנו עבודה".
6 צפייה בגלריה
חזרו להשלים פרויקטים שהוזמנו מראש. כרגע לא מתקדמים עם חדשים שנותרו על הנייר
(צילום: יהל בטיטו)
אתם מקבלים תמיכה מהמדינה?
"כן, אבל זה שווה בערך לגרוש וחצי. אם לא הייתה לי עבודה - זה לא מה שהיה עוזר לי. אני חושב שהמדינה צריכה לתת לעסקים הרבה יותר תמיכה מתוך הבנה שחשוב מאוד שכולנו נקום על הרגליים ונמשיך לייצר. זה לא המקום שלי להגיד למשפחה לחזור לחיות כאן בסביבה, אני לא חושב שאני הייתי חוזר למקום בלי תחושת ביטחון בסיסית, אבל ברמה העסקית אנחנו צריכים למצוא דרכים יצירתיות וגמישות ולהתעורר כלכלית. לראות איך אחרי הפגיעה הקשה שספגנו אנחנו חזקים ואנחנו ממשיכים, למרות הכול".
מה אתם מעצבים ומייצרים בשגרה?
"אנחנו עושים נגרות בבתים פרטיים – מטבחים, ארונות, רהיטים וכל מה שצריך – בסטנדרט גבוה מאוד, עם חומרי גלם טבעיים מיובאים מאירופה ולא מסין ועל פי תקנות אירופיות. אנחנו עובדים עם מגוון עצים ומשלבים בהם חומרים נוספים כמו בטון או ברזל. העבודה שלנו נעשית בעיקר מול מעצבות ואדריכליות, ומתחלקת בין יישובי הסביבה והדרום ובין מרכז הארץ".
