זה לא סוד: בעשורים הקרובים עומד להיות פה צפוף מאוד. מי שסופגות ויספגו את הצפיפות ההולכת וגוברת בישראל הן הערים הגדולות שבהן תנופת בנייה מאסיבית וריבוי מגדלים, שצצים בזה אחר זה על חשבון שטחים פתוחים. בתערוכת היחיד "אזורים מסוכנים", מתאר האדריכל-אמן אבנר שר תמונה עגומה ואפילו אפוקליפטית בנוגע לעתידן של הערים בישראל אם לא יינקטו צעדים בנדון.
"מה שעשינו בעולם המערבי הוא שיצרנו דחיסות וכאוס, והבאנו את עצמנו לסיטואציה שבה אנחנו מאדירים את הדבר הזה ורוצים להיות רק בתוכו", מספר שר (70), שבאופן פרדוקסלי חתום בעצמו על פרויקטים מסחריים ועירוניים גדולי ממדים, ביניהם הקריון שבקריית ביאליק וקניון רננים שברעננה.
התערוכה שלו, שמוצגת בימים אלה בגלריית "המעבדה" שבדרום תל אביב, היא מיצב גדול ממדים שמורכב מ"מבנים" מרובעים בגבהים משתנים, המסודרים אלה לצד אלה באופן שמזכיר בלוקים עירוניים. "שדרות" בין המקבצים מאפשרות למבקרים לטייל במה שנדמה כספק עיר רפאים נטושה, ספק בית קברות עתיק. המבנים עשויים מחומרים יומיומיים וזולים כמו קרעי ניירות, קרטונים ושעם על שלל צורותיו, שעליו שר חרט באינטנסיביות, ושרף אותו עד לרמה של השחתה קיצונית.
עם הכניסה לחלל הקטן ונטול החלונות, נופלת על המבקר אווירה קלסטרופובית שמייצרת תחושת מחנק ורצון לעזוב את המקום, דבר ששר מודה שהתכוון ליצור. "בניתי פה מקטע אורבני קטן ומתיש, חתרתי למשהו שיהיה מעיק ומעייף להסתכל עליו. אי אפשר לקלוט את הכמות האדירה של המידע שנמצא כאן, ואני מצפה שאנשים יחטפו כאב ראש ויגידו 'אוף, אני רוצה לצאת מפה ולנשום קצת אוויר'".
בשהייה בחלל, עיקר תשומת הלב מופנה למבנה נמוך וארוך, מחופה חתיכות שעם ומוקף בארבעה אובליסקים גבוהים מעץ שמעוררים תחושה כי מדובר בקבר עתיק. אם המודל הזה מציג אמירה מרומזת שקיים קשר בין הבינוי והצפיפות העירונית לבתי עלמין, יצירת קולאז' שמוצגת בכניסה שבה ערבב שר בין תמונות של מגדלים לתמונות של בתי קברות מהעולם, הופכת את הרמז הדק לאמירה חדה וברורה.
"נוצר פה מצב שבנייה אורבנית היא כמעט ונטולת אזורים ציבוריים. זה גרם לי לחשוב על ההשוואה הלא נעימה בין בינוי אוברני לבינוי של בתי עלמין, עם כמה שזה אכזרי", הוא אומר. "ראיתי את הדמיון בצפיפות ואמרתי לעצמי 'רגע, המגדלים האלה יהפכו להיות בתי הקברות שלנו'".
אדריכלים הם חרב להשכיר
המעברים בין המוצגים צרים, ושר מציין שרצה שאלו יהיו צרים עוד יותר אך נאלץ להרחיבם בשל הקורונה והצורך בשמירת ריחוק בין באי הגלריה. "יש רווח גדול יותר בגלל הקורונה וזה החליש מעט את העניין הקלסטרופובי. רציתי שתהיה פה תחושה אפילו עוד יותר אלימה ממה שיש עכשיו". האגרסיביות באה לידי ביטוי בהשחתת השעם אך גם בקרעי תוכניות אדריכליות שמודבקים לקירות. כל השרטוטים נלקחו ממשרד האדריכלים של שר, ולמרות שנדרשו שעות רבות ומאמץ כדי להפיק אותם - הוא בחר שלא לחמול עליהם.
התוכניות שקרעיהן מודבקים על הקירות עתירות באינפורמציה שכנראה שרק בעל מקצוע יוכל להבין. הן מייצגות את הפרויקטים אדירי הממדים שתוכננו במשרד של שר, המתמחה בבנייה מסחרית של מגדלי משרדים וקניונים גרנדיוזיים עבור יזמים וחברות נדל"ן גדולות כמו קבוצת "עזריאלי" ו"אמות השקעות". מדבריו של שר עולה כי תמונת המראה הביקורתית שהוא מציב בתערוכה לא מיועדת רק לצופים, אלא גם לעצמו, כמי שחי בקונפליקט מתמיד בין עולם האדריכלות והאמנות.
"אני חי חיים כפולים. אני נמצא בשני התחומים כאילו שכל אחד מהם זאת הקריירה מספר אחת שלי וגם ההפרדה ביניהם היא טוטאלית", הוא אומר ומסביר את פשר הניתוק בין שני העולמות: "לקוחות של אדריכלות עיקמו את האף כששמעו שאני גם אמן, ואנשים שעוסקים באמנות עשו את זה כששמעו שאני גם אדריכל. כשהיה לי יום פגישות שקשור בשני התחומים הייתי מחליף בגדים באוטו כדי שלא אראה אדריכל כשאני בא לפגישה על אמנות".
קשה לעכל שאת התערוכה הביקורתית שמשווה פרויקטים אדריכליים עירוניים לבתי קברות, יצר אדם שבתיק העבודות שלו ניתן למצוא רבים ממתחמי הקניות מנקרי העיניים ברחבי הארץ. מצד אחד האמן מבקר את הצפיפות המודרנית ואת תרבות הצריכה, ומהצד השני האדריכל מתכנן את המבנים שאחראיים להן. "בבנייה מסחרית, היזמים הם פרטיים ויש להם מניע ברור: לדחוס ולהרוויח. לא מעניין אותם שאני יוצר איזה כאוס. הם צריכים לנצח. אני והרבה אדריכלים אחרים, אנחנו חרב להשכיר. יש קבוצה של עשרה או חמישה עשר אדריכלי-על שיכולים לעשות מה שהם רוצים, כל היתר נמצאים במציאות עגומה מאוד".
את עבודתו האדריכלית, מתאר שר כ"מניפולציה של פיתוי", שבה באמצעות צורניות והבנת הצרכן ניתן לייצר תחושות ורגשות בקהל היעד. "כשמישהו מעצב חולצה, הוא יודע בעבור מי הוא עושה את זה. הוא יודע בצורה מדויקת איך למתג אותה כדי שנקנה אותה. בתכנון פרויקטים מסחריים, אני עושה את אותה הדבר אבל בצורה מאוד ערמומית. אני מזהה את הקהל הפוטנציאלי ומנסה לעשות עבורו בדיוק את הדבר שיגרום לו להתאהב. המילה 'להתאהב' לא באה מאדריכלות אלא מאמנות. בן אדם שרואה יצירת אמנות, יכול להתאהב בה אחרי חמש דקות. הבנתי את העניין הזה באדריכלות, וכך אם אני מצליח ליצור את ההתאהבות הזאת תהיה הצלחה לפרויקט".
את העניין הוא מדגים באמצעות שני פרויקטים שונים- פרויקט REdesign בקריית אתא, מתחם עיצוב אותו תכנן שר כקובייה מינימליסטית בגוון אדום, והפרויקט "מול החוף village" בחדרה, שמורכב מגיבוב קלישאות אדריכליות שמועתקות מערי אירופה. "באדריכלות אני חסר אגו. אני לא מתכנן את זה עבורי, אלא עבור ציבור מסויים. היה לי ברור ב'מול החוף village' שזאת אוכלוסייה שממש תתאהב בבינלאומיות הזאת שמורכבת מבניינים שלקוחים מכל מיני תרבויות. מאחר שאני לא עושה את זה בשבילי אני לא רואה את עצמי כסוג של מחנך. אני יודע שזאת גישה קיצונית, אבל הפרויקט הזה הוא הצלחה מטורפת. קלעתי נכון לאוכלוסייה שגרה ברדיוס שמסביב. מי שמפעיל אותו זו חברה יזמית שמה שמעניין אותה בסופו של דבר זה הרווחים".
"אמנות קודם"
אולי זה הניתוק המוחלט שהוא מייצר בין עולמות האדריכלות והאמנות שבהם הוא חי במקביל, שגורם לשר להרגיש בנוח להביע את המסרים הביקורתיים בתערוכה. ואולי מדובר פשוט בעובדה שהוא אדריכל ותיק שבנה לא מעט פרויקטים וצבר קהל לקוחות נאמן. "זאת הפעם הראשונה שבה אני מוכן להתעמת עם שני העולמות שמלווים אותי כבר כל כך הרבה שנים" הוא מסביר. "עד היום לא התעמקתי בזה, כי כל הזמן פחדתי מהמפגש ביניהם. מה אלה יגידו על אלה".
עיקר הפעילות האמנותית של שר מתרחשת בחו"ל, והמיצב הנוכחי מורכב מעבודות חדשות וישנות שלו. הוא מסביר שהחומר המרכזי בתערוכה, שעם, מלווה אותו שנים רבות בעשייה האמנותית ומתפקד כחומר סימבולי מאוד עבורו. "מצאתי בשעם דברים יהודיים. זה עץ שלא נשרף אלא משחיר מבחוץ, וזה מזכיר את סיפור הסנה הבוער. כל תשע שנים, בשריפות יער, העץ חווה סוג של טראומה. זה כל כך יהודי, כי כל כמה שנים אנחנו חוטפים גם".
בעבודות של שר, שחבש כיפה עד גיל 19, אפשר לזהות סממנים דתיים רבים. דוגמה לכך מוצגת במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, ביצירה שבה 12 לוחות שעם דמויי משרביות, שעליהם חרוטים סמלים משלוש הדתות - יהדות, אסלאם ונצרות - מוצבים על גבעה מול מגדלי הזכוכית הנוצצים של העיר הגדולה. "הרבה בניינים בתל אביב מצופים בזכוכית רפלקטיבית שגורמים להם להיראות אטומים. מה שהזכיר לי את המשרבייה שהיא קיר המיסוך של לפני כמה מאות שנים. המגדלים שהצבתי מדברים עם המגדלים של תל אביב, הגבעה היא גבעת מריבה כמעט כמו כל קרקע שאנחנו חיים עליה במדינה, כי היה שם כפר פלסטיני".
הוא לא חלם להיות אדריכל, אלא בחר במקצוע בצעירותו כברירת מחדל בעקבות לחץ משפחתי. "נולדתי צייר ומוזיקאי. כבר מגיל חמש ניגנתי, ובמקביל לא הפסקתי לצייר. אמא שלי נפטרה כשהייתי בן 14, וכבן יחיד לאבא ניצול שואה בלי משפחה, אבא שלי הוציא אותי מהאקדמיה למוזיקה בירושלים ואמר 'על גופתי'. הוא אנס אותי ללמוד בטכניון, אז הלכתי לדבר שחשבתי שהכי קרוב לציור, וזה ארכיטקטורה. אחרי שסיימתי הוא היה רגוע והלכתי ללמוד אמנות באוניברסיטת חיפה".
14 צפייה בגלריה
"באמנות יש חופש טוטאלי שלא קיים באדריכלות: היצירה "מניפסטה" באוניברסיטת פלרמו
(צילום: שוהם אפרתי)
על אף שלדבריו הוא חי את שני העולמות באופן שווה, נטיית הלב שלו ברורה מאוד. "אמנות קודם. ההבדל האדיר בין אדריכלות לאמנות הוא שבאדריכלות לפני שאני זז כבר יש קליינט שבא עם מניע והוא רוצה לבנות ולהרוויח. באמנות זה לא קיים אז נוצר חופש טוטאלי שלא קיים באדריכלות".
בתערוכה אתה מסמן את הבעיה. האם אתה רואה פיתרון?
"ראשית, אני חושב שפיזור הוא פתרון אחד. העלויות הכרוכות בכך הן אדירות, כי צריך לדאוג לנושאים כמו תחבורה ותעסוקה, ולכן הוא לא קל למימוש".
ומה העתיד האורבני לדעתך? אנחנו הולכים למקום אופטימי או למקום כמו שאתה מציג בתערוכה?
"אם נמשיך ככה נגיע למקום מאוד קשה. יש מקומות שלמים שאין בהם אפילו פארק לנשימה, כי מחיר הקרקע הוא יקר מאוד. עם זאת ראיתי כמה חבר'ה צעירים מירושלים שמקדמים נושא של גנים ושטחים ציבוריים על הגגות, ואני חושב שזה רעיון מעניין. יצירה של שטחים ציבוריים נוספים בעיר היא דבר אפשרי ועושים אותו בעולם. אי אפשר ללכת אחורה מהבינוי האורבני שכבר קיים, אבל אפשר לפזר את המרחב הציבורי בצורה נכונה".
"אזורים מסוכנים", הרצל 119, תל אביב. נעילת התערוכה: 16.10
