כשמשוטטים בעיר התחתית בחיפה, סימני הזמן וההיסטוריה נמצאים בכל פינה. בתים הרוסים למחצה ובניינים נטושים משובצים בין קוביות לבנות מודרניות ובנייני משרדים מלוטשים. בתי מלאכה ותיקים בין מבנים עתיקים שהושמשו לחנויות של רשתות ענק. מבנים שפתחיהם נאטמו בבטון ובקורות עץ, לצד שלטים חגיגיים שמבשרים על התחדשות עירונית, פרויקטים של פינוי-בינוי ומיזמי נדל"ן.
בתערוכה "חיפה תחתית" של הצלם והאדריכל גיל בר (40), שמוצגת במוזיאון העיר חיפה עד תחילת מרץ (1.3), עומדת סדרת צילומים של מבנים נטושים שאותם תיעד בר לאורך כחמש שנים. אותם בניינים נטושים – מבתי קרקע זעירים עד בנייני קומות, שימשו במשך שנים כשרידים להיסטוריה הסבוכה של חיפה. היום, יותר מעשור לאחר שהופרטו, רבים מאותם שרידים שופצו, נהרסו, והוחלפו במבנים עכשוויים.
"בחיפה יש מורשת בנויה שאי אפשר להתעלם ממנה", אומר בר בריאיון ל-ynet. "האדריכלות בעיר התחתית מציגה את המציאות ההיסטורית בפרצוף. כשמסתובבים ברחובות שלה, אם מפעילים מבט בוחן, אפשר ללמוד המון דברים על המקום. כל פרט אומר משהו. מצורת הסורגים ועד האשפה שמסביב". אל מול רוחות השינוי בעיר התחתית של חיפה בשנים האחרונות, פרויקטים כמו של בר עלולים להפוך לעדויות אחרונות למבנים שבמשך עשורים שימשו כאנדרטאות בנוף העירוני.
להקפיא אדריכלות
עם סיום המלחמה ב-1948, נותרו בעיר חיפה מאות מבנים נטושים שאכלסו רבים מתושביה הערבים. מתוך אוכלוסייה של כ-70,000 ערבים פלסטיניים בעיר, נותרו בה כ-3,566 בלבד, נתון שחולל מהפכה דמוגרפית ותרבותית דרמטית ברחובותיה. מיד עם קום המדינה, המבנים הועברו לבעלות וניהול ממשלתי ושימשו ליישוב עולים חדשים. עם השנים הידרדר מצבם הפיזי של המבנים – רבים מהם הפכו לבלתי ראויים למגורים, נאטמו ונותרו ריקים. במסגרת חוק ההסדרים לשנת 2009 והרפורמה במנהל מקרקעי ישראל, החלה המדינה לשווק רבים מהמבנים לציבור במסגרת מכרזי ממשלה, ועד 2015 כבר עברו רובם לידיים פרטיות.
בר, במקור מראשון לציון וכיום אדריכל שותף ב-o2a אדריכלים, עבר לעיר התחתית של חיפה ב-2009, לאחר שסיים את לימודיו במחלקה לצילום בבצלאל, ממש אחרי מעבר חוק ההסדרים. "עברתי לחיפה כדי ללמוד אדריכלות בויצ"ו, שנמצא במושבה הגרמנית בעיר התחתית. מצאתי בית נטוש שעמד למכירה ב-140 אלף שקל. לא ידעתי שהבית הזה הוא חלק ממסה של מבנים, ומה הסיבה שהוא עמד למכירה, ומה הסיבה שהמחיר היה כל-כך נמוך", הוא מספר.
בר רכש את המבנה הנטוש והחל לשפץ אותו בעצמו. כשעבר לגור בו הבין את גודל התופעה. "כשהסתובבתי ברחוב הבנתי שיש המון מבנים נטושים באזור הזה, בריכוז שלא ראיתי בשום מקום אחר בארץ. זה היה מאוד יוצא דופן, בטח בעיר גדולה ומרכזית. אחרי שחקרתי את הנושא ולמדתי על הרפורמה באזור, הבנתי שהבית שלי הוא מיקרוקוסמוס של מה שהולך להיות בעיר כולה – שהרבה נכסים הולכים להיפתח ולעבור טרנספורמציה".
"אחד מהכוחות הכי חזקים של מדיום הצילום הוא להקפיא מצב. זה מעניין לשים את האצבע על מה נשאר אותו דבר ומה משתנה לאורך שנים", הוא אומר. כך, בעזרת מצלמת פורמט גדול, הצליח בר להקפיא בזמן עשרות מבנים נטושים רגע לפני שעברו לידיים פרטיות.
בהסתכלות לאחור, רבים מאותם מבנים שסחבו על גבם היסטוריה – אדריכלית, פוליטית, אנושית – הולכים ונמחים מהטופוגרפיה המקומית. כך למשל, מבנה שבתערוכה מודפס על טפט בגודל של 2 על 3 מטרים מציג מבנה נטוש, שקירותיו מחוררים בקליעים, ככל הנראה ממלחמת 48', וגם רסיסים של קטיושה שנפלה על הבניין במלחמת לבנון השנייה. היום, יותר משבע שנים לאחר סיום הפרויקט, המבנה שעבר לידיים פרטיות שופץ לחלוטין והפך למעין קובייה לבנה מטויחת בלבן.
"לשוטט במרחב של אנדרטאות"
מבחינה אדריכלית, סדרת הצילומים "חיפה תחתית" משקפת את אותו הגיוון שנראה ברחובות העיר. "חיפה היא תצרף של מבנים ומרקמים בנויים שונים", כותב בר בספר האמן שיצא כחלק מהתערוכה. "קיומם של מקבצי מבנים נטושים, אטומים והרוסים במרקם העירוני היווה שריד לנקודת מפנה היסטורית בסיפורה של העיר".
הסדרה מורכבת מכ-100 תצלומי חזיתות של אותם בניינים מפרספקטיבת הרחוב. אין בצילומים בני אדם או תנועת כלי רכב, ובאמצעות הסטטיות שלהם הם מנטרלים את רעש הרחוב ואת תנועתה הטבעית של העיר, כדי לאפשר למבנים עצמם לספר את הסיפור. והסיפור שהם מספרים הוא תרבותי, גאו-פוליטי והיסטורי: החל מבתי ליוואן פשוטים של חלל אחד עם שני חלונות ופתח, דרך מבנים מנדטוריים דו-קומתיים, ועד למבנים טמפלריים במושבה הגרמנית.
"בעיר התחתית אפשר לראות את כל ההיסטוריה של האדריכלות, מגוון שלם של מבנים וטיפולוגיות שלא רואים בשום מקום אחר ועומדים אטומים עם חלונות סגורים", אומר בר. "מכניסת הרכבת החיג'זית שהביאה טכניקות של סגירה בבטון, דרך מגוון הטיפולוגיות שרואים בלבנון, בבואה של האוכלוסייה המרונית שהגיעה מלבנון לחיפה".
"בעיר התחתית אפשר לראות את כל ההיסטוריה של האדריכלות, מגוון שלם של מבנים וטיפולוגיות שלא רואים בשום מקום אחר ועומדים אטומים עם חלונות סגורים ... בתור מישהו שגר באזור, המבנים האלה לא היו מזמינים. לשוטט במרחב שמשובץ בהם היה כמו לשוטט במרחב של אנדרטאות"
"אפילו הדרכים שבהן סגרו את החלונות מגוונות ועשירות. בלוקים, בטון, אשפה", הוא מוסיף. עבור בר, האטימות עצמה של המבנים מספרת סיפור חשוב לא פחות. "בניין אטום שאין לו פתחים לא מזמין שיטוט פנימי. במובן מסוים זה מה שמבדיל בין מבנה ובין פסל או אנדרטה. אנדרטה בדרך כלל לא מזמינה אותך להיכנס, אלא מזמינה אותך לחוות אותה מבחוץ. בתור מישהו שגר באזור, המבנים האלה לא היו מזמינים. לשוטט במרחב שמשובץ בהם היה כמו לשוטט במרחב של אנדרטאות".
עיר שהיא בורג במכונה
במקרה הזה נשאלת השאלה המתבקשת, אנדרטאות לזכר מה? בתולדות האמנות והצילום יש מסורת ארוכה של דימויי הריסות ושרידים. לעתים, עבודות כאלה מייצגות את ההריסות בתפיסה רומנטית – החורבה הופכת לשריד מסתורי של עבר עתיק, היסטורי ורחוק. האסתטיקה של המבנה המתפורר ושרידי האדריכלות הופכת ללב העניין. ואילו לצד זה, עבודות אחרות מייצגות את ההריסות כמסמך פוליטי בפני עצמו ותיעוד של ההיסטוריה שהייתה ואיננה במרחב. תצלומים מהסוג השני מאפשרים בחינה מורכבת יותר של המבנה ההרוס והתפקיד שלו במרחב הפוליטי דרך תיעודו במצלמה.
על אף המשמעויות הפוליטיות הרבות שניתן לגזור מהצילומים בתערוכה, מתעקש בר שהוא אינו מנסה להעביר מסר פוליטי באמצעותם. "אין ספק שהאובייקטים עצמם הם אובייקטים חמים. הם נמצאים במרכז עצבים. הטרגדיה האנושית שהם מייצגים מעסיקה אותי", הוא אומר. "אבל בסופו של דבר האמירה שלי היא אסתטית. הצילום עצמו מתנהל בניתוק מכל ההקשרים הפוליטיים, והופך לחיפוש צורני, להפשטה ולסדר. את מה שמעניין אותי בסצנה אני מנסה להעביר באמצעות הזווית, האור, והרגע שבו אני רואה את הדימוי. זה הכלי שלי להעביר עניין".
ובכל זאת, הבחירה בדימוי המבנה הנטוש בעיר התחתית אינה מקרית, וגם לא אופן ההצגה שלו. כל תצלום בסדרת "עיר תחתית" מכונה על שם נתוני מרשם המקרקעין של הבניין המצולם בשיטת קדסטר, מספר גוש וחלקה. שיטת הרישום הזו, על כותרותיה הבירוקרטיות, מרמזת על המחקר העמוק שנמצא מאחורי הצילומים, והופכת את גוף העבודות למעין קטלוג שלא רק מתייחס לאיכותם האסתטית של המבנים, אלא מבליט את הערך הכלכלי וההיסטורי שלהם.
"בחיפה אפשר לראות דרך האדריכלות והתכנון של העיר כוחות גאו-פוליטיים חזקים, במיוחד מתקופת המנדט הבריטי", אומר בר. "בגלל צינור הנפט 'כירכוכ' שעבר בה, היא הייתה עיר מאוד אסטרטגית וככה התייחסו אליה. הרכבות שחוצות את העיר היו פתרון לשינוע קל. בתי הזיקוק על נחל קישון היו נקודת קצה לצינור הנפט. היחס לחיפה היה כמו יחס לבורג במכונה, בלי להתייחס למי שגר שם. המון נזקים שמאפיינים היום את העיר הם תוצאה של המנדט הבריטי".
"בחיפה אפשר לראות דרך האדריכלות והתכנון של העיר כוחות גאו-פוליטיים חזקים ... היחס לחיפה היה כמו יחס לבורג במכונה, בלי להתייחס למי שגר שם. המון נזקים שמאפיינים היום את העיר הם תוצאה של המנדט הבריטי"
"כשמתייחסים לסכסוך הערבי-יהודי, אז המלחמה בחיפה התחוללה כמו מלחמת אזרחים. בחיפה זו לא הייתה מלחמה של מדינה נגד מדינה, אלא מלחמה של שכן בשכן", הוא מוסיף. "אפשר לראות את ההשפעה הישירה של זה על העיר, שבגלל זה התהוו בה מרכזים שונים – מרכז הכרמל, הדר, העיר התחתית. היא לא התפתחה בצורה אורגנית. הסכסוך מאוד נוכח בתכנון שלה".
נווה צדק של חיפה
כבר יותר מעשור שמנסה עיריית חיפה למתג מחדש את אזור העיר התחתית. לפני מספר שנים הוצב בגאון בכניסה לאזור שלט עם כותרת מפוצצת, "נווה צדק של חיפה". השלט מבהיר איך נראה המרחב האורבני שמדמיינים לעצמם העירייה, והיזמים, לאזור. פרסומות של יזמי נדל"ן באזור מכוונות אל "אמנים מגניבים ועורכי דין מתוחכמים", ומסבירות שחור על גבי לבן מי היא האוכלוסייה הרצויה למרחב העתידני הזה.
ועדיין, ההצהרות הגרנדיוזיות מצד העירייה והיזמים עומדות בניגוד בולט לקיפאון הבנייה שנמשך כבר כשני עשורים, ולהזנחה הניכרת בעיר התחתית המשופעת מבנים מתפוררים. נראה שהעיר לא מצליחה להשתחרר מהדימויים השליליים שלה בתור "עיר חזירי הבר", או עיר מזדקנת שסובלת מהגירה שלילית עקבית של משפחות וצעירים אל הערים שמסביבה. בניגוד לערים רבות אחרות בישראל שבהן שוק הנדל"ן סובל מבעיה הפוכה, בשנים 2016-2020 נבנו בחיפה 7,000 מ"ר בלבד של נדל"ן מניב, ורק 1,100 יחידות דיור.
ולמרות זאת, העיר התחתית היא פרויקט שנראה על סף הצלחה. מקומות הבילוי, המסעדות, ומתחמי הקניות החדשים מבשרים על מגמה ברורה: בין אם ייקחו לה חמש או חמש עשרה שנים להתממש, הטופוגרפיה של העיר התחתית משתנה. יש שיקראו לזה ג'נטריפיקציה, אך באזור שבו עשרות מבנים נטושים והגירה שלילית, עוד אין סכנה מהותית של דחיקת האוכלוסייה המקומית.
האוכלוסייה אמנם אינה נדחקת לשוליים, אך האדריכלות המזוהה כל כך עם העיר, ובמרכזה המבנים הנטושים, הולכת ונמחקת. אותם מבנים שנושאים על עצמם את ההיסטוריה של העיר והיו לאנדרטאות שאי אפשר להתעלם מהן מוחלפים במבנים עכשוויים, בתי מסחר גדולים ובנייני משרדים, שלא רק משנים את המראה שלה, אלא גם מעלימים מקו הרקיע שלה את סימני ההיסטוריה.
