איך זה מרגיש לראות את העולם מלמטה ולהסתכל על כולם למעלה? אם הייתם יכולים לחוות את העיר מגובה של 95 סנטימטר, גובהם הממוצע של ילדים בני שלוש, מה הייתם משנים? את השאלות האלה שאלו לפני כשבע שנים בקרן ההולנדית ברנרד וון ליר, עם קידום תוכנית Urban95, במטרה ליצור שינוי בנוף האורבני ברחבי העולם לטובת המשתמש הקטן.
לפני כשנתיים וחצי הפכה יוזמה זו לפרויקט "בין הטיפות" – שיתוף פעולה של משרד הבריאות, קרן ברנרד וון ליר ואקדמיית בצלאל, שמתמקד בנציגות האורבנית הראשונה שפוגשים ילדים בישראל – טיפות החלב. "קיבלנו מלגה גדולה מהקרן, בסך 200 אלף יורו, להטמיע את עקרונות Urban95 לתוך עולם התכנון של תשתיות הבריאות בארץ", מספרת בריאיון ל-ynet פרופסור אדריכלית אלס ורבקל, ראש בית הספר לארכיטקטורה בבצלאל.
"קיבלנו מנדט לעבוד עם משרד הבריאות על פיתוח מדריך לעקרונות תכנון, שיתורגמו למציאות ישראלית דרך בנייה מחודשת או שיפוץ של טיפות החלב בארץ", מספרת ורבקל. "לקחנו את הפרוגרמה המקורית של טיפות החלב שעל פיה עובד משרד הבריאות, ובדקנו את התחומים שבהם היא מתקרבת לעקרונות Urban95. כך בנינו תחרות, ופנינו ב'קול קורא' למעצבים ולאדריכלים לבוא עם רעיונות לשינוי".
מאה שנות טיפת חלב
כ-1,000 תחנות לבריאות המשפחה, או בשמן המוכר יותר "טיפות חלב", פזורות ברחבי הארץ, כשהראשונה בהן הוקמה אי אז ב-1921 בעיר העתיקה בירושלים. לפני כמאה שנה החלו לצוץ תחנות טיפות החלב מתוך מטרה לצמצם תמותת תינוקות, אך כיום תפקידן העיקרי הוא לספק ייעוץ ושירותי רפואה עבור נשים בהיריון וילדים מגיל לידה ועד לגיל שש. רובן מופעלות בידי לשכות הבריאות והרשויות המקומיות, ומקצתן בידי קופות החולים.
"כשטיפות החלב הגיעו לארץ, הן ביקשו לייצר מתכונת אחרת של מניעת מחלות ותמותה באלף הימים הראשונים לחייו של תינוק", מספרת ד"ר שושי גולדברג, אחות ראשית ארצית במשרד הבריאות. "במשך שנים רבות הייתה התלבטות אם להעביר את טיפות החלב לאחריות קופות החולים, אך בסופו של דבר חשיבות השירות הזה בצורה שוויונית לכל אזרחי ישראל גבר על הכל. ב-2020 יצאנו לתהליך ארוך של שיתוף הציבור ושאלנו הורים כיצד הם תופסים את טיפת חלב, מה הם היו רוצים לקבל או לשנות, והבנו שהדרישה היא למבנה מזמין יותר, למרכז שבו אימהות יכולות להיפגש ולהגיע עם תינוקות, לסדנאות ולפעילויות נוספות. היה ברור שיש צורך בעיצוב מחודש, וכחלק ממנו התחלנו בפרויקט המשותף עם בצלאל".
"העיצוב כיום הוא דגם של מרפאה. לאחיות יש בקושי מקום לטפל, החדר קטן, מחשב ענק תופס נתח גדול מהשולחן, כשאמא מגיעה עייפה ומרוטה למקום, והתינוק בוכה כי הפלורסנט מסנוור אותו, ואין אפילו איפה להניק בנחת – אז המקום לא מתאים"
"ללא ספק המהפכה של טיפת חלב צריכה להתרחש בהמון תחומים. דיגיטליות, נגישות, מערך האחיות, כל מה שמקושר לרלוונטיות המוסד הזה", מוסיפה האדריכלית אדווה מטר, חוקרת ראשית בפרויקט "בין הטיפות", ומרצה וחוקרת בבצלאל. "אבל אם ישפרו את כל אלה ועדיין התנאים הפיזיים לא יאפשרו חוויה מזמינה – לא עשינו כלום. אפשר לקחת כדוגמה את טיפת חלב בשכונת בקעה בירושלים. היא משופצת מאוד יפה לכאורה, אך זה לא בהכרח מתאים למה שצריכה להיות טיפת חלב".
למה הכוונה?
"העיצוב כיום הוא דגם של מרפאה. נכון, אמנם עושים במקום אבחונים, טיפולים, חיסונים, ויש שם רופאה ואחות, אבל עדיין זה מרחב שמטרתו להביא למניעת מחלות ולצמצום פערים בהתפתחות ולאפשר שוויון הזדמנויות. בפועל המקום לא מעוצב בצורה מתאימה. לאחיות יש בקושי מקום לטפל, החדר קטן, מחשב ענק תופס נתח גדול מהשולחן, כשאמא מגיעה עייפה ומרוטה למקום, והתינוק בוכה כי הפלורסנט מסנוור אותו, ואין אפילו איפה להניק בנחת – אז המקום לא מתאים. הרעיון שלנו היה ליצור חוויה רכה, מזמינה ונעימה, ולעודד אנשים להגיע. ואם זה נשאר ברמת הסיסמה – אז הלך עלינו".
לתכנן מלמטה
תחרות ״בין הטיפות״ העלתה שני אתגרים מרכזיים בפני קהילת המעצבים והאדריכלים בארץ – האחד ביקש להציע אפשרויות לשדרוג תחנות טיפות חלב קיימות, והשני ביקש הצעות לעיצוב ותכנון "מאפס" לתחנות טיפות חלב שטרם הוקמו. בשני המקרים הדגש שניתן הוא על חשיבה פורצת דרך ומותאמת לקנה המידה ולצרכים של הגיל הרך, מגיל לידה ועד שש שנים, שיכלול גם התייחסות למלוויהם המבוגרים ולסגל המקצועי העובד במקום.
"היה לנו חשוב שנקבל תוצרים פרקטיים עבור אנשים בשטח, שרוצים לתכנן ולעצב תחנות טיפות חלב קיימות או חדשות, בהתייחסות לא רק למבנה, אלא גם לסביבה שלו ולקונטקסט האורבני שבו הוא נמצא", מסבירה מטר. לדבריה, הפער בין הרעיון הנשגב של טיפת חלב לבין מה שקיים בישראל בפועל – רחב מאוד. "פעם זה היה נחשב כ-'וואן סטופ שופ'. עזרו לך, הקשיבו לך, לימדו להניק. היום אני אומרת בכאב שזו תחנת חיסונים. יש מקומות שזוכים לסדנת הורים, שיש בהם משחקייה או ג'ימבורי קטן בכניסה. אלה תחנות בנות מזל. יש מקומות בארץ שאין בהם אפילו תחנה מסודרת, או מקומות מאוד ישנים ורעועים, כמו בערד".
לא מפתיע, אם כך, שההצעה לשינוי תחנת טיפת החלב בערד היא זו שזיכתה צוות של ארבעה אדריכלים ומעצבים במקום הראשון בעיצוב מחודש: מור שטרית, שי ליטבק, יוסי חיו ודפני דגן. במקום הראשון במסלול עיצוב תחנה "מאפס" זכו עמית אבני וניצן דדון, על פרויקט עיצוב תחנת קריית ביאליק.
"במשרד הבריאות ידעו שהם רוצים שינוי. ביקשו לשנות מיתוג, את הסטנדרט, לעשות שפה אחידה, אבל המציאות מלמדת שאי אפשר לחזור על אותה תחנה בסגנון 'קופי פייסט'", מסבירה מטר. "יש ערים צפופות יותר ומרחבים יותר כפריים, יש תחנה שנמצאת בתוך בניין ואחרת במבנה עצמאי. צריך לחשוב על הקשר לקונטקסט. הפרוגרמה המקורית הייתה בבחינת 'המינימום ההכרחי', ואנחנו מאמינים שצריך לצאת מתודעת ההישרדות. היא כבר לא רלוונטית ולא מספיק טובה, גם אם תשמור עלינו בחיים".
כך, יצא לדרך השלב הבא בפרויקט: בניית מדריך שיזקק את הרעיונות שקיימים בהצעות הזוכות, ויהפוך אותם לאלמנטים שניתן יהיה ליישם בכל אחת מהתחנות ברחבי הארץ. ורבקל ומטר, יחד עם שניים מהאדריכלים שהיו חלק מהצוות הזוכה בתחרות חידוש תחנת טיפת חלב בערב, יוסי חיו ודפני דגן, עמלו במשך למעלה משנה על הרכבתו.
"הרעיון הזה מאוד משך אותנו, ורצינו להיות חלק מזה, בלי קשר לתחרות", מספר חיו. "שנינו לא הכרנו דבר בכל הקשור לעולם הילדים כי אין לנו ילדים, אבל התחלנו לבחון מרחבים לילדים שקיימים היום בטיפות חלב, ומהר מאוד הבנו שהם לא מתאימים. ההתייחסות למשתמשים כמעט ולא הייתה לא קיימת, וזה ניכר במקומות המיושנים שמזכירים מבנים צבאיים. החל ברמת העיצוב ועד לרמת המבנה והתשתיות. דברים כמו חוסר יכולת של הפעוט לעלות על מדרכה מחוץ למבנה, אי אפשרות להגיע לברזיה, או לשבת בשירותים, ומנגד, חוסר פרטיות לאחיות, פינת הנקה עם וילון אמבטיה מאולתר, או חוסר אפשרות להורה להיכנס עם עגלת תאומים מבעד לדלת, למשל. באופן כזה מיפינו את הצרכים. לקחנו ציוד צילום ויצאנו לצלם איך מרגיש מרחב מגובה של 95 ס"מ, איך העיר 'מקבלת' את הילד, איך הוא מרגיש בכל צעד, ומהם הצרכים של ילד בגובה כזה".
"תובנת המפתח של הפרויקט היא איך לראות את העולם מזווית של ילד. למדנו להתעלם או להסתכל על דברים אחרים. אבל דווקא כשאנחנו מכריחים את עצמנו להסתכל דרך העיניים של הילדים אנחנו זוכים לחזור ולראות דברים חדשים ומרגשים, וגם יכולים לתקן"
"אני חושבת שזו תובנת המפתח של הפרויקט", מוסיפה לדבריו מטר. "איך לראות את העולם מזווית של ילד ואיך לאפשר לילדים לקבל את התנאים שהם זקוקים להם וחיוניים עבורם. הם הרבה יותר קרובים מאיתנו להריח אגזוזים, רואים גדרות אבנים וקירות בעיקר, לכלוך ופחי זבל. נכון שכולנו חווים את זה, אבל למדנו להתעלם או להסתכל על דברים אחרים. אבל דווקא כשאנחנו מכריחים את עצמנו להסתכל דרך העיניים של הילדים אנחנו זוכים לחזור ולראות דברים חדשים ומרגשים, וגם יכולים לתקן".
להפוך את התיאוריה למציאות
בהתאם לתוצאות המחקר, חולק המדריך לשישה עקרונות שנקבעו: מרחב מעודד מפגש, מרחב מעודד משחק, מרחב מעודד התפתחות, מרחב מעודד טיפול, מרחב נוח ומרחב נגיש. מעל כל אלה מנצח עיקרון-על של מרחב בטוח, ומטרתם היא ליצור מרחבים פשוטים שעונים על עקרונות אלה. "בכל עיקרון הצגנו את המרחב ואת הפוטנציאל שלו בעזרת אלמנטים מעוצבים, והמחשנו איך ניתן לתכנן מרחבים מותאמים לילדים", מסביר חיו. "למשל מרחב ההתכנסות וההמתנה, שעד כה הכיל כיסאות כמו בקופות החולים. חשבנו איך נוכל להפוך אותו למקום מעודד מפגש רב גילאי. בדקנו גבהי ישיבה שונים של פעוטות וילדים והצענו אפשרויות ישיבה מרובות שיצרו מרחב אורגני שנותן מענה לכולם: ספסלים לילדים גדולים יותר, מושבים רב-גילאים עם אפשרויות משחק ואפילו אופציה להתחבא בהם. זה חלק מהרעיון הכללי".
כדוגמה נוספת, מציג חיו את תהליך בדיקות הראייה שעוברים קטנטנים בטיפות החלב. "מטרת בדיקות הראייה שמתקיימות בתחנות אלה הן אבחון צרכים מיוחדים וסוגי טיפול. ראיינו את צוות האחיות ושאלנו מה הבדיקות ואיך הן מתבצעות. ראינו אחות שפותחת קלסר מול הילד, שבו צורות מודפסות על דף, והיא כל פעם עומדת במרחק אחר ממנו. ביצוע מאוד מיושן. ההצעה שלנו הפכה את בדיקת הראייה למעין משחק אינטראקטיבי מעודד משחק וטיפול באלמנט אחד. אלמנט נגרות שמשלב נישת ישיבה בגובה המקסימלי של הבדיקה, שם יכול לשבת ילד לבד או על ברכי המלווה, וממול קוביות שעליהן צורות בגוונים שונים שמושחלות על עמודים ויכולות להסתובב. הילדים יכולים להתקרב, לסובב את הקוביות בעצמם, ויכולים לומר מה הם רואים. הכי קל לבדוק ילד שמשחק ונמצא במרחב הטבעי שלו. קחי לדוגמה בדיקת מוטוריקה, שבה האחות מבקשת מהילד ללכת ישר. הילד בהרבה מקרים לא רוצה לשתף פעולה. שימי לו פס הליכה מואר או צבעוני – והילד ירצה ללכת עליו באופן אינטואיטיבי".
אתם באמת סבורים שהעיצוב הוא המפתח לשינוי ולרפורמה המיוחלת בתחנות טיפות חלב?
חיו: "בהחלט. סך כל האלמנטים והמרחב, כפי שהם נראים כיום, ברמת התשתית והטיפול - לא מאפשרים התנהלות נכונה. הגוונים מיושנים, לא מתחשבים בצרכי הילדים. יש גוונים שיכולים להשפיע על תחושות, אבל ילדים לא צריכים יותר מדי גירויים ויזואליים. אפשר לשים דגש מיוחד על מרקמים וטקסטורות, במקום. יש לפעמים גם אלמנטים קיימים שלא מותאמים למקום. לדוגמה ג'ימבורי קטן שלא מתאים למרחב ונשאר מיותם, כי אף ילד לא רוצה לשחק שם. וזה עוד בלי שדיברנו על נגישות, שבכלל לא קיימת. לא רפואית ולא טיפולית".
מטר: "אני זוכרת פעם שבאתי עם הבת הבכורה שלי לבדיקה. היא היתה בת שנה. מצאנו את עצמנו מול שולחן מחשב ענק, והאחות הציצה ממנו וביקשה מהקטנה לבנות מגדל. היא לא רצתה. אבל כשהאחות יצאה להביא חיסון, היא בנתה את המגדל תוך שניה. חשבתי לעצמי שאם לא היה לה דסק מנהלים עצום והיא היתה יושבת על הרצפה עם הילדה, בסבלנות, זה היה הרבה יותר נחמד ויעיל. המרחב המתאים יוצר תנאים ואווירה, והילדים וגם הצוות המטפל מרגישים את זה. רק כך אפשר להיות רגועים ולטפל בצורה טובה. המדריך שיצרנו חותר, בהתאם, לבניית סל כלים מתאים מלמטה למעלה. כך שבכל תקציב אפשר יהיה לעשות משהו, לחבר אלמנטים וליצור מקבצים מתוך הבנה, לדוגמה, שאין צורך להכביר בצבע ובגירויים עבור ילדים שממילא מגורים כמעט מכל דבר. איך ליצור אווירה של מינימום גירויים בעזרת גוונים וחומרים כמה שיותר טבעיים. פחות פלסטיק, יותר בד, יותר עץ, יותר צמחיה טבעית. איך לנצל את המרחב גם בקומפלקס רחוב עמוס. איך לתת דגש על רגע הכניסה לתחנה ולמזער את הדאגות ואת החששות – של הילד ושל המלווה – למינימום".
ומה השלב הבא, ביום שאחרי ההשקה?
מטר: "מבחינתי מחר אני מרימה טלפונים לרשויות מקומיות, לקופות חולים ולתחנות באחריות משרד הבריאות ומתחילה לפרסם את דבר הפרויקט. עד עכשיו גיבשנו תכנים, אבל עכשיו זו הקריאה לפעולה. טיפות החלב הן דבר מופלא. הן מספקות שירות לכולם, לא משנה אם אתה אזרח או לא. פשוט תגיע ביחד עם הילד ותיכנס. ואני חושבת ששווה לשמור על מרחבים שוויוניים של נתינה לשם נתינה. בחלומי אני רוצה להפוך את בצלאל למובילים של צוות ליווי, ייעוץ והכשרה לעיצוב טיפות חלב. לשתף פעולה עם הגורמים הרלוונטיים כמו אגף תכנון, הרשות המקומית, עם המפקחת עצמה. לעשות עבודת שטח, לחרוש את הארץ, לזהות הזדמנויות ולהציע להם לעבוד איתנו. להטמיע גישה שתאפשר הסתכלות גמישה על התחנה, דרך פרוגרמה מורחבת".
המדריך לא עושה את זה כבר?
מטר: "מבחינתי מהרגע שהוא הודפס המטרה היא להפוך אותו לחומר חי, לעדכן ולאתגר את הכלים. הרי תמיד צצים דברים ב'מפגש' עם השטח, והמטרה היא יישום מוצלח בכל מקום ובכל קנה מידה. בעיניי חשוב לזכור את מטרת העל: הילדים. נכון שהם לעיתים חסרי אונים, לא יכולים לזוז או להגיד את מה שרוצים בבהירות, אבל הם בני אדם. אם נכבד אותם – נכבד את עצמנו. תארו לעצמכם איזו חברה תהיה לנו אם נשקיע בהם מגיל אפס".
