בשיתוף קרהסקורה
מה קורה כשהנדסאית אדריכלות מחליטה ללכת בעקבות ליבה ולהפוך לאמנית? עבור כלנית מלכין, המעבר הזה היה כרוך בהתמודדות עם פחדים, ספקות עצמיים, ו"תסמונת המתחזה".
ואולם, ברגע שהחליטה "להתעורר על הצד השמאלי, הצד בו גר הלב", היא גילתה עולם חדש של יצירה, שבו הבית הוא לא רק מבנה פיזי, אלא מטאפורה לחיים עצמם.
בלב עמק המעיינות, בין שדות הכותנה של קיבוץ ניר דוד, יושבת כלנית מלכין ומציירת בתים. לא סתם בתים - אלא בתים שרופים, בתים מדממים, בתים שקופים. בעידן שבו המושג "בית" בישראל הפך למורכב מתמיד, מלכין, אמנית ומעצבת בת 46, מנסה לפענח את משמעותו דרך מכחול ועט, בד ונייר.
"חוקרת את מורכבות החיים בישראל דרך אמנות ועיצוב"
מלכין, נשואה ואם לשניים. את דרכה המקצועית החלה בעולם האדריכלות כהנדסאית, אך בשנים האחרונות פנתה לכיוון העיצוב והאמנות.
7 צפייה בגלריה
(צילום: עדי שובל סמדג'ה מתוך התערוכה ארט-כיטקטורה מוזיאון ינקו דאדא אוצרת ניצן שובל אבירי)
"אני באה מבית מיוחד, חצי דתי חצי חילוני," היא מספרת. "תמיד חשבתי שזה נורא עד שהבנתי שיש לי מזל שאני מכירה את העולמות וזה אפילו מדהים. "הנישואים לקיבוצניק והמעבר לקיבוץ ניר דוד, שבו התרחשה המחאה סביב נחל האסי שזורם בתוכו, העמיקו את העיסוק שלה בנושא הבית.
"כל נושא הבית קיבל משמעות מאוד גדולה," היא מסבירה. "בית יכול להיות חורבן אבל גם יכול להיות מקום מוגן, בית הוא הכל. מה זה בית? זה מה ששאלתי ועדיין אני שואלת".
למרות שהתחילה את דרכה כהנדסאית אדריכלות, מלכין מצאה את עצמה נמשכת יותר ויותר לעולם האמנות והעיצוב. "עברתי תקופה קשה," היא משחזרת. "אחרי לימודי האדריכלות עבדתי במשרד והיה לי קשה. האם המקום שהשגתי נכון לי? הייתי במשבר קשה."
"עד גיל 40, סבלתי מתסמונת המתחזה"
הנקודה המכרעת הגיעה כשכתבה את המשפט: "התעוררתי על צד שמאל, הצד בו גר הלב". מלכין מסבירה: "זה המשפט שבעצם בתקופה הקשה שכתבתי אותו הבנתי שאני הולכת אחרי הלב שלי ואני מסכימה להיות משוגעת ופשוט קמתי והתחלתי לפרסם איורים ועבודות שלי".
"תמיד היו לי עבודות, אבל התביישתי," מודה מלכין. "סבלתי מתסמונת המתחזה. הרגשתי שכולם יותר מוכשרים וטובים ממני עד שהחלטתי שאני אישה בשלה שגם אם לא מרגישה מספיק טובה צריכה לעשות משהו."
ההחלטה הזו הובילה לפריצת דרך משמעותית. מלכין פרסמה את עבודותיה וזכתה לתגובות נלהבות. "זה היה מדהים לקבל אומץ בגיל 40," היא אומרת. "אחרי שלמדתי המון זמן וחשבתי שאני רוצה להיות אדריכלית, להודות שאולי זה לא מה שאני רוצה. אני רוצה להתעסק בבית אבל מכיוון אחר."
תערוכה בצל המלחמה
לאחרונה הציגה מלכין תעורכת קיר בתערוכה קבוצתית במוזיאון ינקו דאדא, במסגרת תערוכת 'ארט-כיטקטורה'. (אוצרת ניצן שובל אבירי) "בתערוכה הצגתי כמה צילומים וכמה מיצגים עם בתים," היא מספרת. "מה שהיה מצמרר בתערוכה, הוא שהיא עלתה חודש לפני תחילת המלחמה". זה המקום להודות לאוצרת ניצן שהאמינה בי ובזכותה עשיתי קפיצה כאמנית.
המיצב שהציגה כלל בתים שרופים ועם דם, נושאים שקיבלו משמעות טראגית נוספת לאחר אירועי ה-7 באוקטובר. "אני מתעסקת המון בנושאים חברתיים," היא מסבירה. "מוצאת את עצמי שוב ושוב מעצבת משהו או עושה עבודת אומנות שאיכשהו תמיד נוגעת בנושאים שעל הפרק, מחברת את היצירה לאקטואליה".
7 צפייה בגלריה
(צילום: עדי שובל סמדג'ה מתוך התערוכה ארט-כיטקטורה מוזיאון ינקו דאדא אוצרת ניצן שובל אבירי)
מלכין היא גם בעלת המותג קרהסקורה (KERASKORA), שמשמעותו בפולנית הוא גוון עור. "אביה של חברתי הטובה נפטר", היא מספרת. "היה לו מפעל לנעליים, ומאחר שהיא ידעה שאני אמנית, היא הניחה לי בגינה מלא חתיכות עור וכלי עבודה מהמפעל".
"הוא היה פולני, קראו לו קשיש שטרן, ושם המותג שנבחר היה לזכרו," היא מסבירה. "לגוון עור יש כמה פירושים - גם העור וגם כל המצב החברתי שלנו עם המזרחים ואשכנזים. זה קיבל עוד משמעות". כך המוצרים הראשונים היו תכשיטי עור.
היום תחת המותג, מלכין מייצרת מגוון רחב של פריטים מאוירים, ביניהם חולצות, תיקים ועבודות גרפיקה.
חולצות עם נשמה: מהמחברת אל הלב
אחת החולצות של מלכין היא חולצה שבה איור של מחברת שורות, עם בית ועץ. "זה האיור הכי פשוט והכי מובהק של בית, של לימודים וילדות.
מין זיכרון ילדות של כולנו, כולנו ציירנו כילדים את הציור הזה במחברת שלנו בבית-הספר. יש בה משהו נקי ופשוט, אבל גם בוגר. מין חיבור בוגר לילדות, או אולי ערגה לילדות, לשקט ולתמימות שהייתה לנו. הפסים הם גם קווי מחברת, אבל אני מביאה מהאדריכלות קווי טופוגרפיה, ובכך מחברת בין עולמות התוכן שאני באה מהם".
בעקבות המלחמה, מלכין יצרה שתי תמונות שהיא תורמת מהכנסותיהן לחוליות בעוטף עזה. אחת מהן היא חולצה בשם 'החיטה צומחת שוב'.
"החולצה הזו היא תקווה שהחיטה תצמח שוב," היא מסבירה. "זה שיר שנכתב על קיבוץ בית השיטה בזמן מלחמת יום כיפור, בו נהרגו 11 חיילים בני הקיבוץ. דורית צמרת, שהיא בת הקיבוץ, כתבה את השיר, וחווה אלברשטיין שרה אותו. מצד אחד, העולם ממשיך והחיטה צומחת, ובשבעה באוקטובר זה קיבל שוב משמעות של תקווה שהחיטה צומחת שוב ואנחנו מתגברים ונצמח שוב. אני באמת רוצה להאמין שיהיה בסדר".
חולצה נוספת שאיירה מלכין נקראת 'הכלנית האדומה'. "בגלל שקוראים לי כלנית," היא מסבירה, "זה מין סמל למוות ודם ומצד שני לתקווה. האדום הוא סמל לדם במיוחד אחרי ה7/10 דרום אדום, שהיה חגיגת של פריחת הכלניות, הפך לסמל של המלחמה. מצד שני זה סמל תקווה וזה כל כך ישראל וכל כך אנחנו, זה התקווה שלנו".
אימהות בצל המלחמה
המלחמה הנוכחית העמיקה את תחושותיה של מלכין לגבי משמעות הבית והמשפחה. "זה מעצבן אותי לגדל ילדים במציאות כזו, זה מפחיד וזה קשה," היא אומרת. "הילדים שלי קטנים אבל מה שקרה ב-7 באוקטובר זו מכה נוראית".
מלכין מתארת את חזונה האמנותי: "אני רוצה להתעסק בבית אבל מכיוון אחר. אני כותבת על בית, אני עושה אומנות על בית, גרפיקה על בית, אני מעצבת בית, אבל בצורה אחרת".
היא מדגישה את החשיבות של המימד הנשי בעבודתה: "בעיקר האומץ ונשיות שהסלילו אותנו לעשות ילדים ולנקות את הבית, אז החלטתי שזהו זה נגמר. אני קמה על צד שמאל והולכת להיות כלנית".
מלכין מודה: "אני חייבת להודות שהיה לא פשוט להיות עצמאית בפריפריה אבל בחרתי להיות אני באמת ולא לרצות אף-אחד אחר".
7 צפייה בגלריה
(צילום: עדי שובל סמדג'ה מתוך התערוכה ארטכיטקטורה מוזיאון ינקו דאדא אוצרת ניצן שובל אבירי)
איפה את רואה את עצמך בעוד כעשור?
"אני מאמינה שאני אמשיך לעסוק בעיצוב ובגרפיקה. עכשיו אני עובדת על פרויקט אומנות בנושא מזוזה, ומקווה שהתערוכה הבאה שלי תעסוק בזה".
"התחלתי מנושא שמזוזה היא זכרית ובולטת, אני הופכת אותה לנקבית. עבודה נוספת בפרויקט זה היא מזוזה שקופה, שאין בה כלום. שום קלף. האם המזוזה היא קמע או משהו פנימי?".
בין האמנים המשפיעים על אמנותה, מציינת מלכין את הצלמת שגית זלוף נמיר, ואת האמנית סיגלית לנדאו.
היא גם מזכירה עבודה שהשפיעה עליה לאחרונה: "יש עבודה מדהימה שנחשפתי אליה של אומן בתערוכת אומנות במשכן בעין חרוד. יש להם מחלקת יודאיקה ואומן בשם עוזי עמרני עשה עבודה אקטואלית למלחמה, תפר מחלקים של מדי צבא שולחן שלם עם מפה ופמוטים, חלה, כוסות ויין".
בשיתוף קרהסקורה
