קל ללכת לאיבוד בסמטאות המפותלות ובין הבסטות העמוסות של שוק הפשפשים ביפו. מחנויות השטיחים והרהיטים הישנים ועד דוכני הפיצ'פקעס המאולתרים המציעים שלל כלים וחפצים בערימות צפופות. את האוצרות הבלומים בין החפצים הישנים צריך הרבה נחישות כדי לאתר. אולם, כשהמעצבת היפואית שיר כהן, המכונה ברשת Holy Sheer והיזם לירון ששון עשו סיבוב בשוק כדי לחפש מציאות לדירתו של ששון, הם הניחו את ידיהם על אוצר כזה בדיוק: לא פחות מ־40 ארגזים מלאים בכלי קרמיקה, שמאחוריהם טמון סיפורה של תעשיית הקרמיקה הישראלית, בעיקר בעשורים הראשונים לקום המדינה.
חיפשה אתונות מצאה מלוכה - כך החל המסע
(צילום: שיר כהן)
"לירון ואני הלכנו לבסטה שאני הולכת אליה באופן קבוע, והמוכר לקח אותנו לחלל אחורי והראה לנו 40 ארגזים שלא פתחו אותם בכלל", מספרת כהן בריאיון בדירתה ביפו. השניים החלו לפתוח את אחד הארגזים, וכהן החלה להבין שלא מדובר באסופה אקראית של כלים. "בשלב הזה עדיין ניסיתי בסך הכול לחפש פריטים יפים לדירה של לירון, עד שלאט לאט הבנתי שיש כאן משהו יוצא דופן", היא אומרת, "התחלתי לזהות חלק מהשמות על הכלים, כמו שהיו אצל סבתא שלי בבית, למשל 'לפיד', 'בית היוצר', 'פלקרמיק', 'קרנת', 'קדר'. על חלק מהכלים היו חתימות. ראיתי איך הכלים עטופים בתשומת לב והארגזים ממוספרים, והבנתי שמישהו עשה מחקר מעמיק ושזה ממש אוסף. לירון ראה את התשוקה שלי לכל הדבר זה, והוא פשוט אמר – 'בואי ניקח הכול'".
11 צפייה בגלריה
שיר, לירון ו-40 ארגזי הקרמיקה הישראלית שמצאו בחדר אחורי בשוק הפשפשים
(צילום: ריאן פרויס)
באותו רגע לא ידעו כהן וששון כמה כלים יש בכל ארגז, כמה מהם שבורים וכמה שלמים, ומה הערך האמיתי של התכולה. אחרי שהחלו לפתוח ארגז אחרי ארגז ולגלות את הסיפורים שעומדים מאחורי הכלים, החליטו השניים להציע אותם באירוע מכירה מיוחד שיאפשר לקהל הרחב להכניס את הכלים ואת הסיפורים לביתם. מכירת הכלים הנוסטלגיים תחת הכותרת Fragile תתקיים בשישי-שבת, 22-21 ביוני, בחנות המטמון בבית רומנו ("התדר") בתל אביב. טווח המחירים יהיה 100 עד 500 שקל לפריט.
11 צפייה בגלריה
הרוב יוצעו למכירה ויוצגו בחנות המטמון בתדר, בבית רומנו, בסופ"ש הקרוב
(צילום: שיר כהן)
"פיתחתי אובססיה לסיפור הארגזים"
- כהן בת ה־29 למדה עיצוב אופנה ועיצוב רב־תחומי בשנקר. במהלך הלימודים החלה לפתח את אהבתה לקרמיקה, במסגרת פרויקט גמר שבו יצרה בעזרת סרוויס פורצלן. לאחר רכישת הארגזים, ניסתה להשתמש בידע שלה כדי לברר מה הערך האמיתי של הכלים. "כשקנינו את הארגזים, המוכר אמר לנו שמדובר באוסף של אספן קרמיקה בשם אבינועם הדר, שהיה לו חלום לפתוח מוזיאון קרמיקה", היא מספרת.
"הבנתי שיש גם הרבה כלים שאני לא באמת מבינה מה הערך שלהם ויכול להיות גם שקנינו חתול בשק. אבל באותו רגע זה לא ממש שינה לי, אני פשוט מעריכה אסתטיקה", מוסיפה כהן. "מאז שהתחלנו לפתוח את הארגזים פיתחתי פשוט אובססיה להבין את הסיפור שלהם".
11 צפייה בגלריה
כמה מהכלים שנמצאו באוסף של אבינועם הדר, אספן שחלם להקים מוזיאון, אך החליט למכור אותו
(צילום: ריאן פרויס)
מכאן החלה כהן במחקר מעמיק כדי לנסות ולאתר את המקור של כמה שיותר מהכלים. "נכנסתי לקבוצות בפייסבוק של אספני קרמיקה והתחלתי לזהות חלק מהפריטים. לאט־לאט העין שלי הצליחה להצליב בין כל מיני סימנים מזהים – חתימות, תבניות דומות או גלזורות זהות של הכלים", מסבירה כהן, כשמאחוריה מדפים על גבי מדפים עמוסים בכלים, ובצד השני ארגזים שעדיין לא נפתחו. האסתטיקה שעליה מדברת כהן משתקפת בבירור בדירה האקלקטית שלה. ברחבי הלופט היפואי מפוזרים כלים מתוך הארגזים, המשתלבים בצבעוניות של החלל: מפסל גמל לבן של נעמן המונח על גבי ערימת ספרי אמנות צבעוניים ועד פמוט של פלקרמיק, ליד אגרטל פרחים על שולחן זכוכית עגול גדול.
החיפוש אחר טובה ואוה
אף שמרבית הכלים הגיעו מחברות של ייצור המוני, חתימת ידיהן של מעטרות או מעצבות מופיעה על רבים מהם. "זה אמנם ייצור המוני, אבל מדובר בכל זאת בתעשייה מאוד קטנה", מסבירה כהן. "גם בדברים ההמוניים יותר במירכאות, למשל כלים שהגיעו מאותה תבנית, אפשר לראות פתאום צביעה בעבודת יד או אפילו עיטורים של ממש. זה אומר שהמעטרות קיבלו מקום של כבוד בתוך התעשייה הזו. באיזה מפעל היום מעטרת יושבת ומציירת על כד? זו לגמרי האמנות שלה".
כך למשל, מספרת כהן על כלי שמאחוריו חתימה בעבודת יד עם השם "טובה". כשכהן ניסתה לחפש מי זו אותה טובה, היא לא הצליחה למצוא אותה, אך ככל שפתחה יותר ארגזים החלה למצוא כלים דומים בגודל או בצבע והבינה שמדובר במעטרת יצירתית, שמאחוריה לא מעט כלים בעלי חתימת יד ייחודית. "הדור הזה של המעטרות כבר נעלם, אבל הצלחתי ליצור קשר עם כמה מהילדים שלהן, שמספרים שבהרבה מהמקרים הן קיבלו יד חופשית לקשט. זה כמו שגולף אנד קו, למשל, שמייצרים בסין, ייתנו לעובדת מפעל סינית לעשות מה שהיא עושה. זה כמובן לא קורה היום".
11 צפייה בגלריה
ייצור מקומי, המוני אמנם, אך כזה שזכה בעיטורים בעבודת יד של עובדות המפעלים
(צילום: ריאן פרויס)
11 צפייה בגלריה
אפשר ללמוד המון מהחותמות ומהחתימות בתחתית, במקביל למחקר בקבוצות של חובבי קרמיקה ישראלית ברשת
(צילום: ריאן פרויס)
דוגמה מיוחדת נוספת שנמצאה במהלך המחקר היא הקערה של אוה. בקבוצת הפייסבוק של אספני פלקרמיק ראתה כהן פוסט של אישה שסיפרה את סיפורה של אמה, אוה, ניצולת שואה שעבדה במפעל בשנות ה־50. "הבנתי שאוה למדה ציור אופנה, אבל בגלל שהיא לא גרה במרכז, היא לא השתלבה בתחום וניתבה את היצירתיות שלה לעיטור כלי קרמיקה בייצור מקומי", מספרת כהן. דרך התמונות בפייסבוק היא הצליחה לאתר את חתימתה של אוה, ולאחר כמה וכמה ארגזים שפתחה, הצליחה למצוא קערה של פלקרמיק שעיטרה אוה במו ידיה.
יד שנייה, ממלכת המרקטפלייס
ההחלטה למכור את הכלים, מספרת כהן, הייתה תוצר לוואי של המחקר הזה. "המטרה שלי כמעצבת היא להנגיש עיצוב. הבנתי שאם אני קונה את כל הכמות הזאת, אני יכולה להעביר לאנשים את הסיפור שמאחוריהם ולנטרל דברים כמו מותגי יוקרה או ייצור המוני, כדי להראות שיש כאן משהו עמוק יותר", היא אומרת.
זו לא הפעם הראשונה שכהן משתמשת בפלטפורמה שלה כדי להנגיש פריטי וינטג' דרך הסיפור שלהם. למעשה, הכינוי שלה ברשת הוא "מלכת המרקטפלייס" ויש לה כמעט 10,000 עוקבות ועוקבים בחשבון האינסטגרם שלה, שאליו היא מעלה באופן יומיומי מציאות עיצוביות מהמרקטפלייס של פייסבוק או משוק הפשפשים.
"אני מעצבת, אני לא בלוגרית. התחלתי פשוט לשתף דברים ומציאות שקניתי במרקטפלייס, והתגובות היו פשוט מטורפות. אנשים רצו גם", היא מספרת. "התחלתי להבין שגם אם לי אין מקום בבית לכל הדברים האלה, מישהו אחר יכול וצריך לקנות אותם. בעיצוב הכול זה חיבורים. כשאני מעצבת ללקוחות שלי, למשל, לא מעניין אותי שהכרית תתאים לספה. לא מעניין אותי שהצבעים יתאימו, אין לי פה חוקים. מה שאני עושה זה בעצם להנגיש את איך אפשר לעצב את הבית שלך בתקציב נמוך ותוך כדי ליקוט. אפשר למכור את מה שיש לך ואתה פחות אוהב כבר, ולהחליף בדברים אחרים, והכול במטרה להכניס אופי הביתה ולהצליח לחשוב ביצירתיות".
