רצועת החוף של תל אביב, כמו העיר כולה, עברה גלגולים רבים ונמצאת עד היום במרכזן של מחלוקות רבות, הנעות בין שמירה על הטבע להתערבות האדם, בין שימור האדריכלות כפי שהיא להתחדשות ומימוש זכויות בנייה נוספות, ובין תפקידה כמוקד פנאי ותרבות ציבורי ובין יוזמות פרטיות שמבקשות לממש את אותן זכויות שניתנו להן.
התערוכה, "לבנות את הים: ורנר יוסף ויטקובר ותכנון חוף הים של תל אביב" (אוצר פרופ' אדריכל ערן נוימן) במוזיאון תל אביב לאמנות, מגוללת את ההיסטוריה של רצועת החוף העירונית. התערוכה מעלה שאלות בנוגע לעתיד של אחד המשאבים התל אביביים החשובים ביותר, תוך שמוצגים בה השרטוטים המקוריים לתכנון רצועת החוף, צילומים וכן מדפסת שמציירת בחול.
הפארק החופי שהוקם במקום הדולפינריום, בשלב ההדמיה
(ynet)
זה מורכב: היחסים בין הים לעיר
התערוכה מוצגת בארכיון עזריאלי לאדריכלות והיא מציינת את סיום קטלוג האוסף של משרד האדריכלים אדיב-שטיין-ויטקובר, לכן, נקודת המוצא ואחד המוצגים הראשונים הנחשפים למבקר היא התוכנית של ויטקובר לרצועת החוף של העיר העברית הראשונה. "ארכיון עזריאלי מאפשר ללכת אחורה ולנבור בהיסטוריה של אדריכלות המדינה", אמרה מנכ"לית המוזיאון, טניה כהן-עוזיאלי. "בעלי החזון ומתכנני העיר לא התייחסו אל הים כמשאב, והעיר קצת הפנתה אליו את גבה. אין, למשל, רחוב ראשי כמו הרמבלה (La Rambla) של ברצלונה שמוביל אל הים. התערוכה שסוקרת את התפתחות רצועת החוף יכולה לחשוף איך בכל זאת, למרות התכנון, הפך חוף הים לנכס עבור תרבות הפנאי".
"לתל אביב יש מערכת יחסים מורכבת עם הים עוד מימיה הראשונים", אומר פרופ' נוימן. "החזית המערבית של העיר, הטבע של הים התיכון, הפעים את תושבי העיר שלא ידעו איך להתייחס אליו ולתכנן את המפגש בין העיר לים. בשנות ה-30 הים עוד היה בתולי – כמעט ללא בנייה ועם הרבה מתרחצים. החל משנות ה-40, העיר התנכלה לים והזרימה אליו מי שופכין ודלוחין, מה שהוביל לעזיבה של חופי הים ולהתפתחות של תרבות שוליים לאורכה. רק בשנות ה-60 הבינה העירייה שאפשר לפתח את רצועת החוף לטובת תושבי העיר והחלה בבנייה מסיבית של מבנים, אתרים וטיילות לאורך הים. הרבה בטון נשפך שם".
9 צפייה בגלריה
חוף הים ובריכת גורדון שנות ה-60
(צילום: ורנר בראון, באדיבות הארכיון העירוני תל אביב-יפו)
9 צפייה בגלריה
פיתוח חוף הים כפי שהצעיו האדריכלים ורנר יוסף ויטקובר. תצלום דגם, שנות ה-70
(באדיבות ורנר יוסף ויטקובר)
כך, מציגה התערוכה בסדר כרונולוגי את התפתחות חופי הים של העיר. עם הכניסה לתערוכה נחשף המבקר להצעות לתכנון רצועת החוף שמעולם לא נבנו המוקרנות על הקיר מול הכניסה. ביניהן מופיעות הצעות לבנייה בתוך הים, ייבוש חלקים ממנו ואף הקמה של איים מלאכותיים. לצד הקרנת הצעות התכנון (שנותרו בגדר הצעה על הנייר בלבד) ניצבת מדפסת חול שמציירת שתי יצירות ופרשנויות של חוף: אחת של ראובן רובין, "חוף הים בתל אביב" והשנייה של נחום גוטמן, "ילדים על שפת ים".
עוד בנושא:
חזיתות לצפון ולדרום ולא לים
"ויטקובר הוא אחד האדריכלים האלמוניים של תל אביב, ולא רק שלה", אומר ישראל שטיין, שותפו למשרד האדריכלים של ויטקובר. ורנר יוסף ויטקובר (1997-1903) למד אמנות וארכיאולוגיה באוניברסיטאות ברלין והיידלברג ואדריכלות באוניברסיטת שטוטגרט. בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון, היגר לישראל המנדטורית, ובשנותיו הראשונות עבד כמפקח בנייה של בית ספר במשמר-העמק עד להקמת משרדו בשנת 1936. בין הפרויקטים הבולטים שתכנן היו התחנה המרכזית הישנה בתל אביב (בשיתוף עם נחום זלקינד), תוכנית האב של אוניברסיטת תל אביב ושל מוזיאון ארץ ישראל.
ויטקובר היה אחד האדריכלים הראשונים לתכנן את רצועת החוף של העיר. "תכנון בריכת גורדון השואבת מים מעומק הים הוביל את העירייה להטיל על ויטקובר את תכנון השטח שבין גינת לונדון מצפון לגן העצמאות מדרום", סיפר שטיין. התכנון שהציע לאורך רצועת החוף הושפע מהניתוחים האקלימיים שערך ויטקובר ביוזמת משרד השיכון. המדידות שערכו קבעו כי חזיתות הבניינים הפונות למזרח ולמערב מקבלות את מרב קרינת השמש, ולכן הוא הפנה את החזיתות הראשיות והרחבות יותר של המבנים בתכנונו לכיוון צפון ודרום ולא ישירות לכיוון מערב, כיוון הים.
לאורך רצועת החוף מיקם ויטקובר תחילה ארבעה מלונות. "מלון שרתון תוכנן בצפון, ובהמשך לכיוון דרום – שלושה מלונות נוספים ניצבים לקו החוף", מתאר שטיין. "המרחק בין המלונות נועד לאפשר מבט חופשי אל הים מהטיילת לאורך רחוב הירקון שמסתיימת בכיכר מול שדרות בן גוריון ומשקיפה על בריכת גורדון והים".
מלון "קטה דן" שנפתח בשנת 1931 היה המלון הראשון שהוקם בחופי העיר וכונה על שם יוזמת הקמתו. האדריכלית לוטה כהן תכננה את המלון, שכלל תחילה שתי קומות ובהן 14 חדרי אירוח. על הרחבת המלון ותוספת הקומה השלישית הופקד ויטקובר שתכנן גם את מלון גת-רימון הסמוך מדרום בשנת 1934 ואת שני מלונות שרתון: "הישן", שתוכנן יחד עם אריק באומן ונחנך בשנת 1961 מצפון לגן העצמאות, ו"החדש", שתוכנן בשיתוף עם יעקב רכטר ונפתח בשנת 1977.
9 צפייה בגלריה
מלון שרתון הראשון (נורדאו פלזה) בתכנון ורנר יוסף ויטקובר ואריק באומן, 1956
(באדיבות ורנר יוסף ויטקובר ואריק באומן)
9 צפייה בגלריה
התערוכה "לבנות את הים" גובשה מתוך ארכיון עזריאלי לאדריכלות שנמצא במוזיאון תל אביב
(צילום: אלעד שריג)
עלייתה ונפילתה של כיכר אתרים
בשנות ה-60 תכנן ויטקובר יחד עם יעקב רכטר את כיכר אתרים כחלק מתוכנית העירייה לפתח את רצועת החוף. האתר שנבחר עבור הפרויקט נמצא במרכז רצועת התכנון שעליה הוא הופקד, על גבי חורבותיה של שכונת מחלול. שכונת מחלול הוקמה בשנות ה-20, בימי המנדט הבריטי, כשכונת צריפים ופחונים. בשיאה, כללה שני מפעלים, מדרגות רחבות שהובילו אל הים (במקומן קמה לימים בריכת גורדון) וכ-1,100 תושבים שהתגוררו במבנים ארעיים. כחלק מתוכניות הפיתוח וכדי לטפל בשכונות העוני החליטה העירייה לפנות את השכונה ולהקים במקומה את כיכר אתרים.
הרעיון להקמת כיכר מוגבהת במקום שכונת מחלול הופיע כבר בתוכניתו של האדריכל האיטלקי לואיג'י פיצ'ינטו שהוזמן על ידי העירייה להציע תוכנית לחוף הים, שתתפרס מהרצליה ועד יפו. ויטקובר, שפיתח ומימש את הצעתו של פיצ'ינטו, מתח את שדרות בן גוריון (קק"ל בעבר) שמובילות אל הים ממזרח והשווה את מפלס הקרקע של הכיכר עם מפלס מצוק הכורכר שהיה בינה ובין החוף. המבנים בהיקף הכיכר – הקולוסיאום, מלון מרינה ומבני המסעדות והמסחר – ביקשו להוות מוקד תיירותי ונחלו הצלחה, אך היא הייתה קצרה. שנתיים בלבד מאז הפתיחה בשנת 1975, תרבות השוליים חזרה לאזור החוף, וגורמים פליליים השתלטו על העסקים בה.
9 צפייה בגלריה
חלופות לתכנון כיכר אתרים של האדריכל יעקב רכטר. תצלום דגם, שנות ה-70
(צילום: רן ארדה, באדיבות רכטר אדריכלים)
מאז ועד היום נותרה הכיכר בכותרות: תחילה בגלל הפשע וההזנחה, אחר כך בשל מועדון הקולוסיאום, שלא הצליח לרומם את שאר הכיכר, ולבסוף, בגלל אישור התוכנית השנויה במחלוקת משנת 2013, להקים במקום ארבעה מגדלים, כשהגבוה ביניהם יתנשא לגובה 36 קומות. הדיון הציבורי והתנגדויות שהוגשו לוועדות התכנון הובילו לצמצום היקפי הבנייה לכדי שני מגדלים בני 25 קומות כל אחד, בהתאם לתוכנית לצמצום הבנייה הפרטית בקרבת החוף ולהגנה על נגישות הציבור לחופים. ולמרות זאת, לא הצליחו להציל את המבנים האייקוניים בכיכר, שלפי התוכנית מיועדים להריסה.
האדריכל הבריטי נורמן פוסטר (Norman Foster), שבין הפרויקטים שתכנן אפשר למנות את כיפת הזכוכית של מבנה הרייכסטאג בברלין ואת גשר המילניום בלונדון, אחראי גם על תכנון הפרויקט בכיכר אתרים, בשיתוף עם המשרד המקומי ישר אדריכלים. התוכנית שנמצאת היום בתהליכי אישור, כוללת, כאמור, את שני המגדלים, שטח ציבורי פתוח ביניהם שיוביל לבריכת גורדון ולחוף הים וביטול שיקוע הכביש שעובר היום מתחת לכיכר והגבהתו חזרה למפלס הרחוב במהלך דומה לזה שקרה בכיכר דיזנגוף.
למי שייכת רצועת החוף?
בשנת ה-70, ובמקביל לתכנון כיכר אתרים, הופקד יעקב רכטר גם על תכנון הטיילת. היא נחנכה בשנים 1984-1982 וכללה את דוגמאות הריצוף שעיצב דן ריזינגר. 30 שנים לאחר מכן חודשה הטיילת במסגרת תחרות אדריכלים שבה זכה המשרד מייזליץ כסיף רויטמן אדריכלים, שתכננו גם את נמל תל אביב. חלקה הראשון של הטיילת בתכנונם נפתח בשנת 2013 וניצל את הבדלי המפלסים כשהם בחרו לחלק את הטיילת לשתיים – חלקה העליון במפלס הרחוב, התחתון במפלס החוף, וביניהם טריבונות עץ לישיבה מול הים.
כך, לצד הפרויקטים ההיסטוריים מוצגים בתערוכה גם שרטוטים וייצוגים של פרויקטים עכשוויים, כשהאחרון שבהם נחנך ממש לאחרונה בקצה הצפוני של הטיילת ותוכנן על ידי סטודיו אורבנוף. טיילת הפארק הצפוני מחברת באמצעות שני שבילים בין חוף תל ברוך לחוף הצוק הצפוני, כשלאורכם שזורים אלמנטים של הצללה מעץ ועמדות תצפית הממסגרות את הים.
בדומה למסגרות העץ שמכוונות את המבט אל הים באופן המוחשי ביותר, מבקשת התערוכה "להציג את התמה שלפיה האדריכלות מנסה לאלף, לביית או למסגר את הים", מסכם נוימן. "בהקשר זה התערוכה מעלה שאלות לגבי עתידה של רצועת החוף של העיר, כמה צריך לבנות אותה, למי היא שייכת ומה התפקיד שלה בתור משאב עירוני?".
דרך התצלומים ההיסטוריים, קטעי הראיונות, המודלים הפיזיים והייצוגים הגרפיים נחשפת התפתחות הבינוי ברצועת החוף בפרספקטיבה של 100 השנים האחרונות. בכל עשור מחדש השתנתה התפיסה והתחלפה באחרת – מה שהחל במפגש טבעי עם מבנים ספורים ואקראיים למראה, דרך בנייה מסיבית וכבדה וחזרה לחיפוש אחר איזון בין השטחים הבנויים לאלה הפתוחים.
