במוצאי השבת של ה-9 במרץ 2002 נכנס מחבל מתאבד לקפה מומנט שבירושלים, שאז היה אחד מהסמלים הבולטים של חיי הלילה בעיר. ההמשך הקודר זכור היטב: 11 הרוגים, 54 פצועים, והלם רב שהכה בציבור הישראלי עקב מיקום האירוע - 50 מטרים בלבד ממעון ראש הממשלה בבלפור. שלושה שבועות לאחר מכן, יצא צה"ל למבצע חומת מגן.
מאז הפיגוע בשכונת רחביה, ניסה בית הקפה המיתולוגי להתאושש אך נסגר והוחלף בקפה פריז שנסגר גם הוא. ישראל המשיכה הלאה, ובמקום הונח לוח הנצחה סטנדרטי עם שמות הנרצחים - אחד מיני רבים שמנקדים את ירושלים בנקודות המדממות ביותר שלה. בארבע השנים האחרונות, לעומת זאת, עמלו על שימור המבנה במשרד הירושלמי "יומא אדריכלים", ובימים אלה ממש, 20 שנה לאחר שאירע הפיגוע, הושלמה בנייתו של הפרויקט.
ההכרזה לשימור הבניין לא הגיעה על רקע חלקו באירועי האינתיפאדה השנייה, אלא כחלק ממהלך של עיריית ירושלים לשימור המרקם ההיסטורי של שכונת רחביה, על שלל הפנינים האדריכליות שבה. המבנה, שתוכנן בשנות ה-30 בסגנון הבאוהאוס הבינלאומי על ידי אדריכל עלום שם, יושב על מגרש משולש ומחודד, וצורתו כצורת אונייה, בהתאם לסגנון האדריכלי. מאפיין שדווקא חורג מהסגנון הוא חיפוי האבן של קירות הבטון, בהתאם לתקנה הירושלמית, דבר שייצר את המופע הייחודי של מודרניזם-מחופה-אבן.
ואם כבר בשכונת רחביה עסקינן, בסמיכות למבנה ניתן למצוא יצירות של כמה מהאדריכלים החשובים והבולטים ביותר שפעלו בארץ, ביניהם בית אגיון, שלימים הפך למעון ראש הממשלה בתכנונו של ריכארד קאופמן, וספריית שוקן בתכנון אריך מנדלסון. שני המבנים לא נגישים לציבור הרחב בימים רגילים, אולם עקב השיפוצים בבלפור מתאפשר בימים אלו מעבר רגלי ברחוב.
שימור לגובה
בהתערבות המחודשת במבנה, אותה יזם איש העסקים והמיליארדר לורנט לוי, הוספו על שתי הקומות הקיימות שלוש קומות חדשות של דירות יוקרה. זוהי אחת ההחלטות המשמעותיות ביותר שהתקבלו בפרויקט, הן מבחינה נדל"נית, והן מבחינה ארכיטקטונית. "בשילוב עם מחלקת השימור של עיריית ירושלים החלטנו לשמור על הקונטור של הבניין הקיים ולעלות מעלה באותם גבולות", מסבירה האדריכלית דנה אלישמרני. ההחלטה לבנות את התוספות בדיוק באותו קו מבנה אינה טריוויאלית במבנים לשימור. בדרך כלל נהוג למקם את התוספות בנסיגה מהקו בו המבנה המקורי מסתיים, כדי לתת לאופי ולפרופורציות המקוריות להשתמר לפחות באופן חלקי, מקו מבטו של הולך הרגל הממוצע הצופה בבניין מגובה הרחוב.
ההחלטה על התוספת המשמעותית היא גם זו שיצרה, ככל הנראה, את הכדאיות הכלכלית ליזם: בתמורה לעסק היקר של שימור המבנה המקורי, קיבל לידיו לוי 3 דירות חדשות. "מדובר בדירות גדולות, כל קומה זו דירה של כ-190 מ"ר", מספרת האדריכלית. על פי ההערכות, הדירות צפויות להישכר בסכום שעשוי להגיע עד לכ-30 אלף ש"ח לחודש.
ירושלים של אבן וברזל
בחירה אדריכלית נוספת שיש להתעכב עליה היא חיפוי האבן בקומות החדשות. לכאורה, לאדריכלים כאן לא הייתה בחירה של ממש: התקנה העירונית בירושלים מחייבת חיפוי של קירות חיצוניים באבן מסותתת, אולם מבחינה אתית מקובל להבדיל בין החלקים המקוריים של מבנה לבין תוספות חדשות, באמצעות חומריות שונה או גיאומטריה נבדלת, כדי לסמן למי שצופה בבניין שמדובר בשתי פעולות אדריכליות הנפרדות בזמן ובנסיבות.
במשרד האדריכלים פתרו זאת והפרידו בין הישן לחדש באמצעות שכבה של בטון גלוי, שנדרשה כדי לחזק את המבנה המקורי, ומעליה חופו החלקים החדשים של המבנה באבן שונה, מהוקצעת יותר. "רואים בחזיתות שיש הפרדה בין החדש לישן. ממש אפשר להרגיש את הקפיצה בינם", מסבירה אלישמרני. אולם, יש לשאול – האם בכלל יש טעם לדבוק בחוק עירוני שחוקק לפני יותר ממאה שנים על ידי השלטון הבריטי, שמטרתו לשמר אווירה "קדומה" או "אותנטית"?
דרך נוספת בה פעלו האדריכלים כדי לייצר אסתטיקה חדשה לתוספות הבנייה הייתה באמצעות הוספת אלמנטים מברזל שחור. "רצינו לייצר אלמנטים ניגודיים לאבן, אז הכנסנו שם את המסגרות מברזל, ואת המשרבייה ואת כל האלמנטים מסביב לפתחים". ובקיצור – את כל מה שאינו חייב היה להיות מחופה באבן על פי חוק.
האלמנטים הבולטים ביותר בהקשר זה הם המחיצות המיוחדות שעוטפות את החזית המעוגלת. "בגלל שזו חזית דרום מזרחית הרגשנו את הצורך לייצר אלמנט הצללה", אומרת אלישמרני. במשרד יצרו את מחיצות הברזל, מעין משרביות מודרניות, בדפוס חזרתי של משולשים המאפשר מצד אחד פרטיות בחללי הפנים, אך גם הכנסה של אור ומבט מהחוץ. לשליטת הדיירים, יכולות המחיצות להתקפל בצורת אקורדיון, בהתאם לשימוש בחלל ובהתאם לשעה ביום, דבר שמקנה לבניין המגורים דינמיות כלפי חוץ, בחזיתות.
משרביות הברזל מקבלות מקום של כבוד גם בתוך הדירות עצמן, שמסודרות כך שהחללים הציבוריים, כמו הסלון ופינת האכילה, ממוקמים בסמיכות להן. כך, משרביות הברזל שנראות מבחוץ, עוטפת מבפנים את הדירות משלושה כיוונים. הבחירה למקם בפינה זו את החללים הציבוריים של הדירות, שמטבעם פתוחים וגדולים יותר משאר חלקי הבית, היא גם זו שמאפשרת לחוות את הגיאומטריה המעוגלת והייחודית של המבנה בצורה מיטבית, ולייצר אפקט מרשים כשנכנסים לדירות.
פצעים לאומיים ופצעים אורבניים
החלטה חשובה נוספת שהתקבלה בתכנון קשורה דווקא להחסרה. כחלק מתהליך שימור המבנה ההיסטורי הוסרו תוספות הבנייה המאוחרות שהתווספו עם השנים, מה שהביא ליצירת כיכר עירונית קטנה בכניסה למבנה, המאפשרת מרווח נשימה בקונטקסט האורבני של רחביה. בזכות פעולות הפינוי ו"הניקוי" מתאפשר גם מבט מרוחק יותר, מרשים יותר, על המבנה, אשר מבליט את ערכיו הארכיטקטוניים. אחת התוספות שהוסרו, עם זאת, היא גם זו שהכילה את בית הקפה המיתולוגי.
סיפורו של המבנה מספק מבט מעניין על התמודדות עם זיכרונות טראומטיים. "היה לנו חשוב מאוד כן להתייחס לנושא ההנצחה", מספרת אלישמרני. "יחד עם המשפחות החלטנו לשמר את הלוח (לוח הזיכרון, א"ק) ולמקם אותו במיקום חדש".
בתום הבנייה הוצב בכניסה לכיכר לוח הזיכרון, כמחווה קטנה, מאופקת ומכובדת לזיכרון הנרצחים. מהשיחות עם האדריכלים ב"יומא" ניכר כי בתוך הקונטקסט הרגיש שבו הם פעלו, נעשה מאמץ רב לעשות את המיטב ולייצר התייחסות הולמת לזיכרונות העבר. ואולי המחווה המשמחת והמשמעותית ביותר היא עצם חידושו של המבנה, שפותח פרק נוסף בחייו שעשוי להוביל לפתיחתו של עסק חדש שיפתח את שעריו בבוא היום בקומת הקרקע. אחרי שנים, הבניין יחזור לתפקד ברמה האורבנית, ויחד עם כיכר עירונית חדשה, דיירים חדשים ובתי עסק חדשים, יזין את רחוב עזה השוקק שבו הוא יושב.
