עד לפני שבועות בודדים, מלון אימפריאל הוותיק בתל-אביב נראה כמו כל בית מלון אחר בעיר. חדרים מינימליסטיים, ארוחות בוקר קונטיננטלית ושירות חדרים שדואג לגהץ ולסדר סדינים לבנים. בשבועות האחרונים, בניצוחה של האוצרת יערה זקס, השתלטו כ-50 אמנים ישראלים על 37 מחדרי המלון, ונתבקשו להפוך אותם למיצגים אימרסיביים ומלאי פנטזיה. התוצאה המרהיבה, התערוכה Imperial Hotel Wonderland, תפתח את שעריה לקהל הרחב ב-9 בפברואר.
כל חדר בבית המלון הוא חלון לעולם שונה ויצירתי. כך למשל, מעצבות הטקסטיל תמר יוגב וגיא מגידס (סטודיו Kipkop) ציפו את חדר המלון – כולל המצעים, השידה ליד המיטה, ואפילו השקעים – בהדפס צבעוני בהשראת אריחים תל-אביביים; האמנית אנה קוגן ציירה על קווי המתאר בחדר בצבעי שמן ואקריליק כדי לגרום למתבונן להרגיש שהוא צועד לתוך ציור; האמן דניאל פילוסוף מבקש להכניס את המבקרים לטריפ פסיכדלי עם ציורי קיר זוהרים בחושך שמייצרים אשליית תלת-מימד; והאמנים טומר טל זיונץ וחן אלון כיסו את תקרת החדר בכ-6,000 פרפרים בעבודת יד שהוצמדו אחד אחד.
"מלון אימפריאל הוא אחד מבתי המלון היחידים בתל-אביב שנמצאים בבעלות משפחתית, והם לא חלק מרשת", מספרת זקס תוך כדי סיור בין מסדרונות התערוכה המכוסים גם הם בציורי קיר ועבודות גרפיטי. "כשאב המשפחה שניהל את המלון בעשורים האחרונים יצא לפנסיה, הם פנו אלי ושאלו אם אני רוצה לעשות פה משהו. הרעיון הדליק אותי".
חלל המלון עצמו גם הוא חלק בלתי נפרד מהחוויה בתערוכה. בלובי הכניסה מוצב פסנתר כנף, שללא פסנתרן מנגן בעצמו מוזיקת מעליות. הקהל מוזמן לעלות בחדר המדרגות של המלון ולשוטט בין שלוש הקומות הראשונות שלו, לעבור בין החדרים, וללכת לאיבוד בארץ הרחוקה שיצרו האמנים. "הקונספט של מלון הנחה אותי בבניית התערוכה", היא מוסיפה. "כשאת מגיעה לחדר מלון את הופכת להיות מישהי אחרת. במיוחד אחרי הקורונה, אחרי שהיינו כולנו כלואים בבתים שלנו, לבית מלון יש נופך מובנה של פנטזיה. בשילוב עם המיצגים, החוויה שנוצרת פה היא פסיכדלית".
אינסטגרם זו לא מילה גסה
זה לא הפרויקט הראשון של זקס בתחום תערוכות הפופ-אפ. סדרת התערוכות שלה "מוזיאון הפופ-אפ" בשיתוף יזמי הנדל"ן "אנשי העיר", שבמסגרתה אמני רחוב השתלטו על בניינים נטושים בעיר, והציגו את עבודותיהם לקהל הרחב, זכתה להצלחה מסחררת עם עשרות אלפי מבקרים ותורים שהשתרכו על פני רחובות שלמים. הפעם, היא מספרת, נוצרו עבור התערוכה מיצגים ברמת הפקה גבוהה יותר. בהתאם, עלות כרטיס הכניסה לתערוכה תהיה 120 שקלים.
14 צפייה בגלריה
חדר מהציורים: קווי המתאר של חדר המלון שעיצבה אנה קוגן צבועים באקריליק ושמן
(צילום: יח"צ)
"כמעט 250 אמנים הגישו הצעות לקול הקורא לתערוכה", אומרת זקס. "הפעם היה לי מאוד חשוב לבחור עבודות מגוונות וברמה גבוהה. רציתי לשפר את רמת האירועים ולהציע משהו שלא רואים כל יום בישראל, גם עבור הקהל וגם עבור האמנים". ואכן, תמהיל האמנים המשתתפים הוא מגוון ומשלב אסכולות שונות – החל במעצבי טקסטיל, קרמיקאים ואדריכלים, ועד ציירים ואמני גרפיטי, כולם משתפים פעולה כדי לייצר חוויה ייחודית וגרנדיוזית.
אחת ממטרותיה המוצהרות של התערוכה עשויה להיתפס כשנויה במחלוקת: לספק תפאורה לסלפי המושלם. הרשתות החברתיות משחקות תפקיד ראשי גם בחלק מהמיצגים עצמם, שמתייחסים באופן ישיר לתרבות הסלפי ולתפקיד שלה בעולם האמנות והעיצוב העכשווי. כך למשל, באחד מהחדרים מציגה אמנית הקולאז׳ צליל בנדריהם חדר שכולו מצופה עמודים מספרי ילדים, כאשר בכניסה מוצב פסל של דמות אישה המצלמת את עצמה עם סמארטפון.
"באחת התערוכות הכי גדולות שהיו בשנים האחרונות במוזיאון המומה בניו יורק היה שלט בכניסה ׳תודה לאינסטגרם׳. בתור מישהי שמגיעה גם מהעולם העסקי וגם מהעולם האמנותי, אני לא חושבת שאינסטגרם זו מילה גסה", אומרת זקס.
איך לדעתך משפיעות הרשתות החברתיות על אמנים ומעצבים?
"בעיני מדובר בהזדמנות. כמה אמנים את מכירה שקיבלו חדר בבית מלון בתור קנבס והפכו אותו ליצירת אמנות? אני חושבת שהתערוכות שלי כל כך מצליחות בזכות הפורמט הזה. אם אותם אמנים היו מציגים את היצירות שלהם בגלריה על קנבס, כנראה שפחות אנשים היו מגיעים. האינסטגרם טשטש את הגבול בין אמנות ועיצוב. פעם אמנות הייתה משהו שמוצג במוזיאון, ומעצב היה מישהו שאת משלמת לו כדי לייצר מוצר. היום, בזכות החשיפה לעיצוב ולאמנות באינסטגרם וברשתות, התחומים האלה הרבה יותר מעורבבים והגבולות מתחילים להיחצות".
סלפי עם קוסמה
במידה רבה, מהדהדת התערוכה שאצרה זקס טרנד שנוי במחלוקת בעולם האמנות בשנים האחרונות – מוזיאוני הסלפי. התופעה, שסוחפת אחריה מיליוני מבקרים ברחבי העולם, מתייחסת למיצגי ענק שמטרתם המוצהרת היא לספק רקעים צבעוניים ומיוחדים עבור המבקרים, שמוזמנים להצטלם לצדם ולפרסם ברשתות החברתיות.
מוזיאוני הסלפי ותערוכות הפופ-אפ, בדרך כלל פרויקטים פרטיים ומנותקים מהמערכת הממסדית של עולם האמנות והעיצוב, חלחלו גם למוזיאונים המסורתיים. דוגמה בולטת במיוחד לכך היא תערוכת הרטרוספקטיבה של האמנית היפנית יאיוי קוסמה במוזיאון תל אביב, שסחפה אחריה בשנה שעברה עשרות אלפי מבקרים שדאגו בתורם להצטלם בחללים השונים בעיצובה של האמנית, וכמובן גם לשתף את הביקור באינסטגרם. למרות כניסתם של תערוכות הסלפי למיינסטרים האמנותי, רבים בתעשייה עדיין מותחים עליהן ביקורות חריפות.
גם אירועי "מוזיאון הפופ-אפ" של זקס התקבלו בביקורות מעורבות, כאשר חלק מהמבקרים אף כינו אותם "חילול הקודש" של האמנות עקב שיתוף הפעולה המסחרי עם יזמי נדל"ן. זקס, מצדה, לא מתרגשת מביקורת. "בהתחלה האירועים שלי היו מקבלים ביקורות מאוד לא טובות, כל הציניקנים היו מאוד נגד", היא אומרת. "סצנת האמנות בארץ היא מאוד קטנה ואליטיסטית. ואז, כשהתחילו להיות תורי ענק מחוץ לתערוכה, הרבה מבקרים הרגישו צורך להגדיר מה זו אמנות ומה זו לא אמנות בעיניהם. לתפיסתי אף אחד לא שם קבוצה של אנשים להחליט מה כן ומה לא אמנות. היום מוזיאונים בעולם וגם בארץ מבינים שבשביל למשוך את הקהל הצעיר ולא את האליטה, הם צריכים להביא דברים שידברו אליו".
ואכן כשמסתכלים על תערוכות כמו התערוכה של יאיוי קוסמה, שהביאה למוזיאון תל-אביב כמויות קהל חסרות תקדים עבורו, נשאלת השאלה עד כמה באמת שונות המטרות של פרויקטים כמו של זקס מעולם האמנות הממסדי. שני הצדדים, המסחרי והממסדי, נתמכים על ידי פטרונים, אספנים וספונסרים כדי לייצר הזדמנויות חדשות עבור אמנים ובעיקר – כדי להביא קהל. האם האורחים שמגיעים כדי להצטלם על רקע חדרי מלון אימפריאל, כל כך שונים מאורחים בתערוכות אמנות בגלריות ובמוזיאונים לאורך ההיסטוריה, שגם אליהם הגיעו במידה רבה כדי לראות ולהיראות?
"למי שחושב שמה שאנחנו עושים זו לא אמנות אני אומרת להסתכל על הדוגמה של קוסמה. לפני חמש שנים את רוב הקהל לא עניינה הרטרוספקטיבה שלה. היום, יותר מחצי מיליון איש הגיעו כדי לראות חללים שאפשר להצטלם בהם", אומרת זקס. "האם זה כזה גרוע? בעיניי לא. הם נחשפו לאמנות, ובעיניי זה מבורך. עולם האמנות רחב מאוד ולא צריך לבחור, אפשר לעשות גם וגם".
את רואה את עצמך יוצרת שיתוף פעולה עם מוזיאון?
"למען האמת, מה שכיף בפרויקטים פרטיים זה שאין את הבירוקרטיה של המוסדות הגדולים ואת באמת יכולה לעשות מה שאת רוצה. ספציפית אותי זה כרגע פחות מעניין. בפרויקטים שאני עושה יש לי חופש פעולה מלא, ואני מצליחה לממש את החזון שלי להנגיש אמנות ועיצוב לקהל הרחב".
"באחת מהביקורות על התערוכה כתבו שבגללי ביבי נבחר"
ביקורת נוספת שהושמעה לא פעם על תערוכות ה-"סלפי", ובהן גם על הפרויקטים של זקס בעבר, היא על היעדר הפוליטיקה מהעבודות המוצגות בהן. במוזיאוני סלפי רבים וגם בתערוכה הנוכחית, מוזכרת לא פעם המילה "בריחה". אלמנט הפנטזיה שבמיצגים האימרסיביים מודגש במיוחד כדי לספק לקהל המבקרים חוויה אסקפיסטית, בריחה מהמציאות. ככזו, היא אינה מתייחסת לחיי היומיום ולמציאות הפוליטית או החברתית העכשווית. גם בתערוכה במלון אימפריאל אין הרבה זכר למסרים פוליטיים או לסוגיות חברתיות, זאת במקביל לעולם שבחוץ – שבו הפגנות המונים מציפות את רחובות המדינה לאור המשבר הפוליטי והבחירות האחרונות.
"אני באופן אישי לא חושבת שתערוכות מהסוג הזה מקומן להתעסק בפוליטיקה. כשהוצאתי את הקול הקורא לתערוכה אמרתי לאמנים שהמטרה היא להיכנס לעולם החלומות שלהם", אומרת זקס. "אני חושבת שכולנו בישראל מחוברים לפוליטיקה ולחדשות ברמה קיצונית. הייתי רוצה לחשוב שאני יכולה לתת לקהל שעה של בריחה, במיוחד בתקופה כזאת".
בכל זאת, עבור מבקרים רבים, אותה "בריחה" שאירועים מסוג זה מספקים היא בגדר הסחת דעת של הציבור, ובכך הם חוטאים למטרתה של האמנות בחברה. "בזמן תערוכת הפופ-אפ הראשונה שלי בדיוק היו בחירות, ואז ביבי נבחר שוב. אחר כך, באחת הביקורות שנכתבו על התערוכה כתבו שבגללי ביבי נבחר, כי אמרתי שזו בריחה", מספרת זקס.
גם הפעם, זקס לא חוששת מביקורת, אלא להפך. נושא התערוכה, ארץ הפלאות, נבחר במכוון כדי לייצר את חוויית האסקפיזם האולטימטיבית עבור הקהל. "באופן אישי, לי היה מאוד קשה בקורונה. הייתה לי הצלחה מטורפת בפופ-אפ מוזיאון ואז הקורונה השביתה אותי ולא יכולתי לעשות שום דבר. אז מבחינתי ללכת למקומות דמיוניים ולייצר איזו בריחה מהמציאות, במיוחד לאור המציאות במדינה כרגע, זה תמיד כיף", היא מסבירה. "גם עבור האמנים זה נושא רחב ומאפשר. ההוראה שלי בקול הקורא הייתה – לכו למקום הכי מופרע שלכם. אין מגבלות, זו לא גלריה וזה לא מוזיאון. תבנו את הפנטזיה שלכם".
למרות הביקורות, אי אפשר להתעלם מההזדמנות שהפרויקטים של זקס מייצרים עבור קהילת האמנות והעיצוב המקומית. בזכות מימון קבוצת אימפריאל וספונסרים כמו סמסונג ואמריקן אקספרס, 50 האמנים והמעצבים המשתתפים בתערוכה זכו לתקציב חומרים ניכר, תשלום על עבודתם, ובמה מרכזית – מצרכים נדירים בסצנה הישראלית.
"מבחינתי הפרויקט הזה הוא קפיצת מדרגה גם באופן אישי וגם עבור התעשייה המקומית שלנו", אומרת זקס. "יש חבר׳ה צעירים מאוד מוכשרים בארץ, יש בתי ספר לעיצוב ואמנות מעולים, שמוציאים חברה מאוד מוכשרים ומגיעה להם במה גם אם הם לא אמנים כבר 50 שנה ואין להם את הפלטפורמה. אם יש לי מסר אחד בתערוכה הזו, זה זה".
