"בדומה לשנים קודמות, תערוכת הבוגרות והבוגרים הנוכחית אינה מתבססת על עיקרון תמטי מכוון, אך אפשר למצוא בה את עקבותיו הטריות של ההווה. חלק מהעבודות בתערוכה עוסקות באופן ישיר ומוצהר באירועי 7 באוקטובר ובחודשי המלחמה שלאחריהם. אחרות בוחנות הגדרות של זהות, בית, מולדת והיסטוריה משפחתית ומתייחסות לתולדות המקום", זה המסר השנה של תערוכת בוגרי התוכנית לתואר שני באמנויות של בצלאל, האקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים.
התערוכה, שאצר פרופ' דור גז, כוללת 23 עבודות המוצגות בימים אלו ועד 11 ביולי ברחוב הרצל 119 בתל אביב (בימים ג'-ה' ושבת 22:00-12:00, ו' 14:00-10:00). הרבה פעמים יצירות מבוצעות מתוך מבט ופרשנות מאוחרת על אירועים ונקודות ציון, אך השלכות המלחמה שעודנה נמשכת ניכרות בעבודות שהגיבו לה באופן כמעט מיידי.
אמנות על קירות הבטון של המקלט וממד הזמן
מאז 7 באוקטובר קשה לנתק את הפרשנות האישית ולא לראות את העבודות מבעד לשכבה נוספת שנוצרה בעקבות המצב, שכבה שעוטפת את היצירות ואת האמנות בכלל, גם אם היא עוסקת בו באופן עקיף וגם אם כלל לא. הצורך של הסטודנטים לרדת למרחב המוגן במהלך השנה הוביל לגילוי הקומה התת־קרקעית של המבנה ולראשונה מוצגות בה שתי עבודות.
14 צפייה בגלריה
מקבלים הקשר מהמקלט שבו הם נמצאים. צילומים מתוך Don't Dream It's Over של דפנה אמירה
(באדיבות האמנית)
הראשונה נוצרה על ידי דפנה אמירה שהציבה את תצלומיה על קירות הבטון של המקלט. בתצלומים נראים מקומות ואובייקטים שהיו יכולים להימצא בארץ כשם שהיו יכולים להימצא בחו"ל, או אפילו בסרט. הצבת התצלומים על גבי קירות הבטון של המרחב המוגן יוצרים חיבור נוסף בין המרחב המוגן ליצירת האמנות המוצגת בו. כך, החללים נטולי ההקשר שמופיעים בתצלומים מקבלים את הקשרם מתוקף הימצאותם במקלט.
ביחס לתצלומים שלא בהכרח מצביעים על הקשר מקומי, בחלל הסמוך מוצגת עבודה שהפכה לחלק בלתי נפרד ממנו. החלל, שמשמש עד היום כמשרדו של בעל הבניין, מציג לראווה את ההיסטוריה של הבניין, שהיה מפעל טקסטיל של מותג בגדי הים וההלבשה התחתונה המיתולוגי – "דיווה". המפעל הוקם בשנת 1942 לאחר שהאחים הרשטל עלו לארץ מצ'כוסלובקיה, ונחל הצלחה בשנות ה־60 כמותג ישראלי שהעסיק יותר מ־100 עובדים וייצא את הקולקציות גם לחוץ לארץ. אך גם ההצלחה שנחל בשנות ה־60 לא הצילה אותו מפני גל סגירת המפעלים של שנות ה־90 ששטף את דרום העיר.
14 צפייה בגלריה
שולחן הישיבות של המפעל שנסגר הפך למשטח חול אקטיבי. מתוך העבודה הסגלה של עידן ססטיארי לביא
(באדיבות האמן)
במרתף, לצד גלילי בדים, מכונות תפירה וריהוט משרדי שנותרו במקום, משתלבת גם העבודה "הסגלה" של עידן ססטיארי לביא. העבודה עוסקת בהתפתחותם של חפצים שמתנוונים ומקבלים ייעוד שונה, אם כתוצאה מתהליך טבעי או מלאכותי: שולחן הישיבות המשרדי כוסה בתלוליות חול שמשתנות כל כמה דקות כשפרצי אוויר בוקעים מהשולחן; מדפים מתועשים לאחסון קיבלו תוספת עם מטולי שקפים שמאירים את סביבתם; חלון שנפתח ונסגר בקצב קבוע מוסיף קול מתכתי שמלווה את היצירה; אובייקטים נוספים חבויים בין מבוכי המדפים. לכל אורך התצוגה, מלווה את היצירה גם פעילותו של המשרד שממשיך לתפקד ולעתים מצטרפים אליו גם צלצולי טלפון או פקס.
14 צפייה בגלריה
עבודה העוסקת בהמתנה. מתוך המיצב של יאן בולוטוב - משלוח מס. 273196121229
(באדיבות האמן)
14 צפייה בגלריה
"לפעמים אני נהנה מההמתנה לחבילה שתגיע יותר מהחבילה עצמה" של יאן בולוטוב
(באדיבות האמן)
בקומת הכניסה נמצאת עבודתו של יאן בולוטוב. העבודה מציגה מחזור בין זריחה לשקיעה ונמשכת 23 דקות. באמצעות תאורה וסאונד בלבד מוצג התהליך מבעד לשלושה חלונות מזכוכית חלבית במסגרות עץ. דרך החלונות בוקע אור שמחליף את צבעו, משנה את מיקומו ומאיר את החלל כולו. המודעות שהיצירה מעלה כלפי הזמן שחולף מסבירה את שם העבודה "לפעמים אני נהנה מההמתנה לחבילה שתגיע יותר מהחבילה עצמה" – תחושה שרבים מאיתנו שותפים לה מאז שמסחר האונליין פרץ לחיינו ושינה אותם במידה רבה. ההפתעה מגיעה ברגע בלתי צפוי שבו המנגנון נחשף והחלונות האטומים הופכים שקופים.
עבודה נוספת שמביאה לידי ביטוי את מחזוריות הזמן היא יצירתה של אורן מאסטרו סגל. החלל עוצב בדמות חדר מגורים צנוע שבו גרו הוריה בקיבוץ עם קיר מחופה עץ, שטיח, שולחן, כיסאות, שרפרף ומטבח שנדמה כי קפאו בשנות ה־50. מדי יום בשעה 16:00 מגיעה האמנית לחדר שיצרה, מתפיחה ואופה לחם, והקהל מוזמן לטעום ממנו.
הזמן נוכח גם בעבודת הווידיאו של מיה אלה שמגיבה באמצעותו באופן ישיר למלחמה. יצירתה בשם "אני לא מכירה זמן ככה" נעה בין מהלך ההיריון הפרטי שלה ובין אירועי המלחמה הקולקטיביים שמתרחשים בו בזמן באופן מיידי ובלתי אמצעי.
אמנות כצורך קיומי ושורשים משפחתיים
עוד עבודה מתוזמנת נוצרה על ידי אפרת כץ שמבקשת ללכוד את קו האופק. הכמיהה לתפיסתו של מרחב מדומיין הובילה גם את כץ ליצור עבודה מתוזמנת. קו המפגש בין השמיים לארץ תלוי בהכרח בנקודת המבט וגובה האדם שמתבונן בו. בעבודה מוצג קו המפגש בין הים לשמיים בתצלום שצילמה והציבה על פני שטח הקיר כולו. קו האופק מודגש על ידי מיתר מתוח שתלוי לפניו ומתלכד עמו (במידה והצופה בגובה 1.60 מטר). כל דקה, חוגה פורטת על המיתר, מנגנת ומסמנת את הזמן שחלף, עד הפריטה הבאה.
14 צפייה בגלריה
מיצב רדי-מייד. שטיח פרסי משנת 1980 מגולפייגן, איראן. עבודה של דוד מוטהדה
(באדיבות האמן)
בחלל אחר מציג דוד מוטהדה מעין פירוק של בית משפחתו שעלתה מאיראן. דרך העבודה, האמן מביא לידי ביטוי את המתח שבין רצון בני המשפחה להיטמע במקום החדש שאליו הגיעו ובין חיפוש אחר השורשים המשפחתיים והתרבותיים. כחלק מהעבודה מוצג שטיח שנפרס על הקיר מבעד לחלון, ספרים שנתקעו בעמודם האחרון ולא ניתנים לעיון ושולחן האוכל שהיה לב הבית והמשפחה, מפורק ומורכב מחדש כמען פרגוד. גם אלון כהן רז מציג צילומי וידיאו משפחתיים שהוא ערך והציב בחדר ביתי.
עבודת הווידיאו "יופי יציל את העולם?" של אן דייץ' מסבירה במידה מסוימת את המשך קיומה של האמנות ואת הצורך בה. הווידיאו מבוסס על תצלומים יומיומיים שצילמה בכל רגע שבו הרגישה שהיא צופה ב"יופי". את התצלומים הפכה דייץ' לסרט דרך פלטפורמות של בינה מלאכותית והוא מוקרן על פני שישה מסכים. כדי להתמודד עם הייאוש והפחד חיפשה האמנית את היופי ברגעים יומיומיים, מתוך שאיפה שהחיפוש אחריו בצורה מודעת יעורר תקווה והשראה לעתיד טוב יותר.
