הכי סמלי שיש: בעיצומו של שבוע הספר העברי ייערך אירוע הפרידה מהספרייה הלאומית במשכנה ב-63 השנים האחרונות, לפני שהפעילות עוברת למשכן חדש ומדובר. המוסד המפואר שהוקם בירושלים לפני 131 שנה במטרה לשמור על אוצרות התרבות היהודית, החליף מאז כמה בתים, אלא שמשכנו בקמפוס האוניברסיטה העברית שבגבעת רם בירושלים, היה בעת הקמתו למבנה הציבור הגדול והמרשים שהקימה עד אז מדינת ישראל הצעירה.
רגע לפני המעבר לבניין החדש יתקיים בספרייה האירוע "אפילוג" - אירוע פרידה חד-פעמי מקמפוס גבעת רם. באירוע שייערך ב-21 ביוני בשעות 23:00-10:00 יתקיימו בבניין ההולך ומתרוקן מתכולתו הרצאות מיוחדות של כותבים כמו חיים באר, גדעון עפרת ודנה מודן שיתמקדו בבניין ובנכסיו התרבותיים, וכן מופעים של מוזיקאים כמו גלעד כהנא (שיופיע באולם העיון) ועוזי נבון עם אבנר גדסי שינעלו את אירועי הפרידה.
תיבה לבנה מודרניסטית
השאלה כיצד מעצבים מבנה ממלכתי במדינה, שבה טרם הצליחו אדריכליה לנסח ולגבש שפה מקומית עצמאית וייצוגית, העסיקה רבות את אלה שהתמודדו בתחרות שהוכרזה ב-1955 לתכנון בניין הספרייה הלאומית. ההתמודדות הייתה קשה אך לבסוף הוצע לשלוש קבוצות האדריכלים שהצעותיהן הובילו בתחרות להקים משרד משותף ולתכנן יחד את הבניין החדש.
האדריכלים הצעירים, בסוף שנות ה-20 או ה-30 לחייהם, זיוה ארמוני וחנן הברון, שולמית ומיכאל נדלר (שתכננו מאוחר יותר ספריות בולטות נוספות כמו ספריית סוראסקי באוניברסיטת תל אביב וספריית ארן באוניברסיטת בן גוריון) עם אמנון אלכסנדרוני, אברהם יסקי ושמעון פובזנר. כולם תל אביבים, למעט שני חברי קיבוץ - ארמוני ממעגן מיכאל והברון מרעים.
בהתאם לתוכנית האב של הקמפוס החדש לאוניברסיטה העברית שבגבעת רם, זה שהוקם לאחר שהקמפוס בהר הצופים הפך במהלך מלחמת העצמאות למובלעת בממלכה הירדנית שאינה מאפשרת פעילות שוטפת, נקבע מיקומה של הספרייה בקצה מדשאה רחבת ידיים ומול שער הכניסה הראשי לקמפוס. להעצמת המבנה הותוו שני שבילים מרכזיים משני צדי המדשאה המרכזית שנועדו לקשר בין שער הקמפוס ובין בניין הספרייה: שביל אחד מזרחי פתוח לשמיים ושביל שני מערבי המקורה בחלקו ועובר בקומות המפולשות של בנייני הפקולטות, כשאליו פונים גם קירות-אמנות שאותם שילבו בכירי אמני ישראל בחזיתות הבניינים.
בהשפעתו המשמעותית של האדריכל השווייצרי-צרפתי לה קורבוזיה עוצב הבניין בידי האדריכלים כתיבה לבנה ומודרניסטית, אטומה ברובה למעט חלון סרט הנמתח לאורך החזית הראשית. האדריכלים סלדו מהשימוש באבן שהוכתב להם בידי העירייה, ובחרו באבן נסורה בגוון בהיר במיוחד המזכירה טיח לבן ונקי.
התיבה נתמכת בחלקה על קומת כניסה מזוגגת הנשענת על קומת מסד מחופה באבן מקומית. זהו האלמנט היחיד שהתייחס לחומריות המקומית. בחלקה האחר נשענת קומת הכניסה על שטח מפולש הנראה כמו שדה של עמודים המתנשא לגובה של שתי קומות. שדה העמודים מדמה סביבה שנועדה לאפשר לחוקרים ולמעיינים בספרייה להתאוורר ובעיקר להפנים ולעכל את הידע שצברו באולמות העיון. בראש הבניין נקבעה מרפסת תצפית שעוצבה כאלמנט אופנתי-תקופתי שהופיע במבנים רבים באותה עת בארץ ובעולם. בגלל תקני בטיחות העלייה למרפסת נאסרה, וחבל שכך.
בהשפעתו המשמעותית של האדריכל השווייצרי-צרפתי לה קורבוזיה עוצב הבניין בידי האדריכלים כתיבה לבנה ומודרניסטית, אטומה ברובה למעט חלון סרט הנמתח לאורך החזית הראשית. האדריכלים סלדו מהשימוש באבן שהוכתב להם בידי העירייה
מראה כמו מרחף ובריכת השתקפות
עיצוב חזית הבניין באופן זה העניק למבנה מראה מונומנטלי, כמו מרחף מעל הקרקע ונטול הקשר מקומי. להדגשת מעמדו של המבנה נקבעה בחזיתו רחבה מרוצפת ובליבה בריכת השתקפות, שבה שולב פסל-מזרקה מעשה ידי האמן קוסו אלול.
תוכנית הבניין היא ריבועית ומתבססת על רשת של עמודים שמאפשרים גמישות לשינויים. מירב תשומת הלב הוענקה לאולם העיון המרכזי. האולם הואר באופן טבעי באמצעות מסך זכוכית רחב וגבוה שפנה לאחת משתי חצרות פנימיות. בנוסף לו, נקבעו בתקרה פתחים עגולים שאפשרו חדירת קרני שמש מסוננות לתוך הבניין. קומת גלריה הציעה למשתמשים שטחי עיון אינטימיים יותר מאשר בחלקו העיקרי של האולם שהתנשא לגובה רב.
אחד מהאלמנטים הבולטים הם המדרגות הלולייניות שחזרו והופיעו בכמה מקומות שונים בבניין. אלה הבהיקו בלובנם ועוצבו באופן שהעניק תנופה לאולמות שבהם שלטו הזויות והקווים הישרים. על עיצוב הריהוט במבנה הופקדה אדריכלית הפנים דורה גד.
מאז שנחנך הבניין כמעט ולא נערכו בו שינויים משמעותיים. שינוי חריג, שבוצע בניגוד לעמדת האדריכלים, היה ההחלטה בראשית שנות ה-80 על אטימת מסך הזכוכית הפונה מאולם המבואה העליון לחצר הפנימית והחלפתו בחלון ויטראז' צבעוני ומיסטי שיצר האמן מרדכי ארדון בנושא חזון אחרית הימים המקראי. הוויטראז' בעל הגוונים הכהים החשיך את אולם המבואה והצריך שימוש מלא בתאורה מלאכותית, מה שיצר אווירה כבדה ודתית שעמדה בניגוד לעמדת האדריכלים שדגלו בקלילות ובחופש אמוני.
דף חדש: הספרייה עוברת דירה
בתחילת העשור הקודם החליטה הנהלת הספרייה הלאומית להעתיק את משכנה לבניין חדש שהוקם זה מכבר בסמוך למשכן הכנסת. המהלך, שבוצע הודות לתמיכתה של קרן יד הנדיב, ממשלת ישראל ותורמים נוספים, נבע בעיקר מהצורך לאפשר את פעילותה של הספרייה כגוף עצמאי שאינו משויך לאוניברסיטה. הבניין החדש נועד גם להרחיב את מחסני הספרים והפריטים השונים שמספרם התעצם בחלוף השנים וכן לשכלל ולהרחיב את אמצעי האחסנה והשירות שמעניקה הספרייה לאוצרותיה ולציבור בארץ ובעולם.
בניין הספרייה החדש בקריית הלאום בירושלים, שיושק בחודשים הקרובים, תוכנן על ידי משרד האדריכלים השוייצרי הנחשב הרצוג ודה מרון. משרד אמיר מן-עמי שנער אדריכלים ומתכננים משמש כאדריכל מקומי. שטח הבניין החדש הוא כ-45,000 מ"ר על פני שש קומות בשטח של כ-15,000 מ"ר מעל הקרקע ועוד ארבע קומות בשטח 30,000 מ"ר מתחת לפני הקרקע.
הרצוג ודה מרון יצרו גוף-אבן קעור כלפי מעלה. במרכזו של המבנה ממוקמת הכניסה הראשית, המקורה בגגון משתפל דמוי חופת בד. הגוף אטום ברובו, מה שמקנה לו מראה פיסולי. קרוב לקצוות, חיפוי האבן מחורץ, שאמורה לבטא את הפלורליזם התרבותי של הספרייה שתשמש גם כמוזיאון. המתכננים החליטו להימנע מתאורת חוץ, כדי שהאור בתוך הספרייה יבקע מבעד לחריצים. חזית הזכוכית של המבנה תיקטע מדי פעם ב"הפסקות" של אבן ועץ. שתי החזיתות, השונות זו מזו, מייצגות במידת מה את הסביבה הבנויה המאפיינת את ירושלים: מבנים היסטוריים דחוסים במזרח העיר – גוף אבן; והבנייה המודרנית במערבה - גוף של ויטרינות זכוכית.
גם הפעם לא ייעשה שימוש בחיפוי של אבן ירושלמית. במבנה הספרייה הלאומית, גוף האבן העליון עשוי מתרכובת מינרלית יצוקה ומעובדת אך תיראה כך שתידמה אבן ירושלמית במרקמה ובצבעה.
הבניין הוותיק עתיד לעבור לידי האוניברסיטה העברית והיא מתכוונת לייעד אותו למרכז סטודנטיאלי, שיכלול בין היתר סביבות לימוד והוראה, מועדון סטודנטים ועוד.
אדריכל מיכאל יעקובסוןצילום: ינאי יחיאלמיכאל יעקובסון - אדריכל וגיאוגרף, זוכה פרס רכטר לאדריכל צעיר ואות יקיר האיגוד הישראלי לארכיונאות ולמידע, עובד בתחום התכנון וכותב על אדריכלות; הוא יערוך באירוע הפרידה סיור אדריכלות שיתמקד בערכיו האדריכליים והעיצוביים של הבניין
