הגיוני שלא שמעתם בעבר על המוזיאון לתרבות הפלישתים. יש אחד כזה בכל העולם, והוא ממוקם באשדוד. "הפלישתים", כפי שהם מכונים בתנ"ך, היו עם קדום שישב באזור מישור החוף הדרומי של ארץ כנען, כיום ארץ ישראל. אחת הערים שמזוהות עם ההתיישבות הפלישתית, ושבה קיימים אתרים ארכיאולוגיים ושרידים של אותה התרבות, היא העיר שבה ממוקם המוזיאון – אשדוד. מעניין לציין שזהו גם המוזיאון הראשון שהוקם בעיר, בשנת 1990.
בימים אלה מוצגת בחלל התערוכות העכשוויות של מוזיאון הפלישתים תערוכת העיצוב "מלאכת היעלמות", באוצרותן של גלית גאון ותום כהן, ובהשתתפות 22 מעצבות ומעצבים מקומיים. להבדיל מתערוכת הקבע הארכיאולוגית שבה ממצאים השייכים לתרבות הקדומה, מתמקדת התערוכה הנוכחית בעיצוב טקסטיל כתגובה לארכיאולוגיה.
"יש מעט תערוכות עיצוב שמציעות גם מבט ארכיאולוגי או היסטורי – וגם מבט עכשווי. ובתוכן יש רבות שנראו קצת היסטוריות מדי. החיבורים האלה פחות קיימים", מספרת גאון בשיחה עם ynet. "אני שמחה לראות בשנים האחרונות יותר פרויקטים שמחברים בין ארכיאולוגיה ועיצוב. זה משהו שאנחנו מדברות עליו הרבה זמן, וגם בתכנית הלימודים שלנו בשנקר, כשאנחנו מלמדות תרבות חזותית וחומרית, היא לא מתחילה ב-1850 עם המהפכה התעשייתית, אלא הרבה לפני כן".
לפי גאון, בהסתכלות אחורה בציר הזמן, עיצוב קדם לאמנות. "עיצוב הקדים אמנות כי היה בו צורך פונקציונלי. עיצוב נולד ביום שבו האישה הראשונה הרימה אבן מהרצפה, הסתכלה עליה, סובבה אותה ביד, הבינה את המשקל שלה, הרגישה את הטקסטורה שלה, אולי היא טעמה אותה, אולי היא עשתה עוד דברים איתה. ואז קרה הנס, והיא חשבה: 'מה אני יכולה לעשות עם זה?'. זה היה הרגע שבו תרבות חומרית נוצרה. ולכן כשאני מסתכלת על עיצוב, אני מרגישה שאנחנו מסתכלות בו-זמנית אחורנית וקדימה, כל פעם מתוך איזושהי צומת אחר ומעניין. ואז הגיעה ההזמנה ממוזיאון הפלישתים באשדוד. את יכולה לתאר לעצמך כמה שמחה הייתי!".
עם קו המחשבה הזה, ובעידוד לשיתופי פעולה מול חוקרים ארכיאולוגיים ומול אוסף המוזיאון, יצרו גאון וכהן סדרה בת שלוש תערוכות עבור המוזיאון לתרבות הפלישתים. הראשונה, שנפתחה לקהל הרחב ימים ספורים לפני ההכרזה על סגר הקורונה הראשון, נקראה "חפץ מעבר" וביקשה לייצר פרשנות חדשה לחפצים שאנו לוקחים איתנו בנדידה. הנוכחית היא השנייה בסדרה, זו שנפתחת לציבור כשזה יכול להגיע ולחוות אותה כראוי.
תורת הכלים הפרומים
התערוכה "מלאכת היעלמות" הזמינה מעצבות ומעצבים לעבוד בטקסטיל, שהוא גם מבין הממצאים הארכיאולוגיים הקשים ביותר לפיצוח – משום שהוא הראשון להתפורר, להתפרק ולהיעלם מהשטח. "הדבר הראשון שהגוף שלנו פוגש כשאנחנו נולדות, והדבר האחרון שעוטף את מי שבוחרת להתעטף לפני שאנחנו חוזרות לאדמה – זה בד. זה החפץ הראשון להיעלם, והאחרון להכיל. בד הוא ההפרדה של הגוף מהעולם, הוא הזהות שלנו. יש כל כך הרבה דברים בתוך טקסטיל, והוא הראשון להיעלם מהחפירה הארכיאולוגית", מספרת גאון.
"רצינו ליצור תערוכה שמחזירה את הטקסטיל למוזיאון לארכיאולוגיה, את האובייקט האחד שלא קיים". לצורך הפרויקט, פנו האוצרות לחוקרים ד"ר אלכס פנטלקין, שמוביל את החפירות הארכיאולוגיות באשדוד, וד"ר נעמה סוקניק, חוקרת טקסטיל קדום ודרכי הפקתו. המעצבות והמעצבים שנבחרו למשימה עבדו כחממה שכללה שיתוף ומפגשי אונליין ואופליין עם המומחים והאחד עם השנייה.
כאשר גאון מתבקשת לציין כמה עבודות נבחרות, היא מחייכת כמי שכל העבודות היו בנותיה. "כולן פנומנליות", היא אומרת בגאווה, "אני לא חושבת שזה נכון לציין רק חלק". ובכל זאת, היא מתרצה ומציינת כמה עבודות לפי חלוקה של נושאים וסגנונות. למשל, העבודות הנרטיביות (סיפוריות). "דברי הימים" של מריה מרפלד, היא סדרה של חמישה מרבדים העשויים רקמה בטכניקה מסורתית של בדי פשתן צבועים ביד, ומתארים אירועים היסטוריים ותרבותיים משמעותיים מההיסטוריה הפלשתית – חפץ שאולי התקיים ואיננו, מהיסטוריה שהייתה ואיננה עוד.
"45 אמפורות" שיצרו נועם דובר ומיכל צדרבאום, מרפרר לטבלת האמפורות שהם כלי חרס עתיקים ששימשו להובלת משקאות ומזון. את הטבלה, המהווה את המחקר המקיף הראשון אודותיהן, ערך הארכיאולוג הגרמני היינריך דרסל בשנת 1899. הטבלה מקטלגת את האמפורות של המרחב הרומי העתיק לפי תכונותיהן, ומשמשת עד היום חוקרים ארכיאולוגיים. דובר וצדרבאום יצרו עבודת קיר החולשת על פני ארבעה מטרים מבד קנבס וחוט שחור, שמפרטת את 45 סוגי האמפורות בבד גדול ממדים ומלא פרטים, שהופך את הנפחי והמכיל לדו-ממד.
עבודות אחרות מתמקדות לא בסיפור, אלא בחומר: מספר מעצבות בחרו לייצר עבודות בעקבות סריקה של כדי קרמיקה פלשתיים שקיימים באוסף המוזיאון, פירוק הדימוי שלהם, והדפסתו בהקשר אחר. כך למשל נטע גטה ונועה ריץ' השתמשו בסריקות של כדי קרמיקה, ויצרו מהם פריסות ומודלים בחומר טקסטילי רך, שמציע מבט אחר על הממצאים הארכיאולוגיים, וקושר את המלאכה שנעלמה עם המלאכה שנשארה.
בעבודה נוספת הנקראת "אדמת הים" של תמר ברניצקי, בוצע שילוב של טכנולוגיה עכשווית – הדפס דיגיטלי של צילומים מסיורים שערכה למוקדי החפירות ולחוף באשדוד – עם מלאכות יד: תפירה, רקמה, צריבה, וצביעה באדמה מעורבבת בצבע. החומרים נתפרו כולם יחדיו ועברו תהליכי שחיקה ובלייה מכוונים, ומהדהדים את ההתפוררות של הטקסטיל. התוצאה נראית כמו ממצא ארכיאולוגי שנמשה מן הים, כזה שלא יכול היה להתקיים במציאות.
היצירה "מצבור" של אורי שיפרין ענבי מתחקה אחר תעשיית הארגמן הקדומה שהותירה אחריה מצבורי פסולת ייצור ושברי קונכיות החלזונות הימיים שמהם הופק הצבע. בהשראת מפעלי הפקת הארגמן הקדומים, יצר שיפרין ענבי סדרת סדרת כלי פורצלן השונים זה מזה בצורתם, בגודלם ובצבעם, שחולשים על ספקטרום צבע הארגן שנע בין אדום עמוק ועד לסגול-כחלחל. המעבר בין שני קצוות הצבע מהדהד גם את המעבר בין התרבות הקדומה לתרבות העכשווית.
חנה רוטשילד תפרה רגבי אדמה (דמיינו סדקים באדמה אחרי הגשם – אז הלוחות הקטנים העדינים שבין הסדקים). "כמו הפלשתים שנדדו מעבר לים, אף אני חציתי אוקיינוסים בשובי אל הארץ, ושאלתי כיצד מתחברים למקום", היא כתבה על עבודתה. "אדמה בתנועה, היום היא כאן, אבל אחרי השיטפון הבא תמשיך בנדודיה. קוו התפר, גבולות, מדינות, טריטוריה, סיפוח, כל אלו חלפו במחשבתי כשתפרתי את הרגבים בחוט אדום. חירור האדמה נעשה עם מחט וטיפות מים, תהליך איטי וסיזיפי ברגבים הפריכים ומבנה שנחלש עם כל תפר. אנו רוצים להיאחז, לנכס, לקשור את האדמה שתהיה שלנו, אך ככל שנהדק חזק יותר כך היא תתפורר ותחמוק".
יצירות נוספות בתערוכה, כמו העבודות של המעצבים שירה שובל, דוד וקסלר, וארם עמיר פונדק ואביה חיימי, מתמקדות בנזקי תעשיית הטקסטיל העכשווית והעודפת אל מול האין הגדול של תעשיית הטקסטיל הקדומה, בפרשנויות שונות.
ומה צפוי בתערוכה השלישית והאחרונה בסדרה?
"התערוכה השלישית תעסוק באוכל, שזה גם כן 'חסר' שלפעמים אפשר לעקוב אחריו. כמו שניתן לראות בכתבות ובמאמרים על ממצאים ארכיאולוגיים מהשנים האחרונות, יכולות הניתוח כיום למה שאכלו בהיסטוריה הן מאוד מדויקות. לפי השאריות בבסיס של כלי אוכל ניתן לנתח מה שתו ואכלו, אבל לא באמת. אנחנו לא יודעים איך זה נראה, איך הגישו את זה, איך בירכו על האוכל אם בכלל. אז התערוכה היא אולי הפנטזיה הקטנה שלנו של לדעת יותר.
"המקום של האוכל הוא כל כך מרכזי בחיים שלנו, והוא מעניין במיוחד כי הוא אולי היה הטריגר הראשון ליצירת כלים. מים, אוכל, מדורה. אנחנו נעבוד שוב בפורמט של חממה, שהיה מצוין, ועם ארכיאולוגים שעובדים בשדה של מזון וכלים. אני חושבת שנשלב אוכל אמיתי ואת האנשים שעושים אותו לחיבור הקהילה באשדוד לתוך הדבר הזה. אולי גם יהיו מעצבות שיחליטו לדבר על איך תופסים אוכל, לא רק איך מכינים אוכל. איך מאכסנים אוכל. איך משנעים אותו ואיך משמרים אותו. יש הרבה מאוד מחשבות שיכולות לנבוע מהמקום של השאלה הזו של מזון".
