עדי וייס ובר קרבונה הן לא רק שתי נשים מקצועיות ומוכשרות, הן גם אמהות וניצולות הטבח בקיבוץ בארי. סיפורן, שנפתח בטרגדיה, ממשיך במסע מעורר השראה של שיקום ובנייה מחדש – בכל המובנים.
בבוקר 7 באוקטובר, חג שמחת תורה וחג המשק בקיבוץ בארי, התעוררו עדי (39) ובר (34) למטח רקטות ואזעקות. "הבנו שמשהו חריג מאוד קורה", נזכרת בר, שהסתגרה בממ"ד עם בן זוגה תום ובנה אלבי, פעוט שטרם מלאו לו שנה. באותו הזמן, עדי הסתגרה גם היא בממ"ד, עם שלושת ילדיה, בזמן שבן זוגה יובל קפץ להילחם במחבלים כחבר בכיתת הכוננות.
במשך שעות ארוכות שתיהן שהו בממ"ד ללא אוכל, שתייה וחשמל, בזמן שמחבלי חמאס מנסים לפרוץ את הדלתות ולהיכנס פנימה. בתים סמוכים נשרפו, הירי האוטומטי, הפיצוצים והצעקות בערבית ליוו אותן לאורך אותן שעות. בסופו של אותו יום מחריד הן חולצו, אך איבדו בני משפחה: גלית קרבונה, חמותה של בר, ומתי ועמיר וייס, חמיה של עדי, נרצחו באכזריות. "כשהבנתי שהם נרצחו", עדי מספרת, "ניסיתי לא לשדר את זה לילדים. שיחקתי איתם 'קווה קווה דלה הומה', ואז אמרתי שלסבא וסבתא נגמרה הבטרייה".
באותו הלילה, בעת שהשתיים נמלטות וצועדות בחורבות הקיבוץ, הן כבר קלטו: "הבנו שאין לנו לאן לחזור". יחד עם שאר חברי הקיבוץ, שלא נרצחו או נחטפו, הן פונו לים המלח. "כבר אחרי שבוע התחדדה אצלנו ההבנה שאין לנו בית, ושחייבים למצוא לנו ולקהילה שלנו מקום זמני לגור בו", אומרת עדי. "עוד לא ידענו מי נחטף ומי מת ושתינו עוד לא קברנו את הקרובים שלנו, אבל הבנו שאנחנו חייבות לעשות מעשה", מוסיפה בר.
במהלך העבודות על הבתים עבור תושבי בארי בחצרים
(צילום באדיבות מנהלת תקומה)
עוד בנושא:
שותפות גורל
בר, אדריכלית במקצועה, ועדי, מנהלת פרויקטים בתחום התכנון, לא היו חברות וכמעט לא הכירו האחת את השנייה. במלון שתיהן התחברו באופן שהן מגדירות "שותפות גורל" סביב משימה אחת – מציאת בית חדש לקהילתן. היום, לאחר שסיימו בהצלחה את הפרויקט (בהובלת יסקי אדריכלים) והתושבים נכנסו לבתיהם, הן מספרות את סיפורן וסיפור מקום המגורים החדש.
"לפני זה לא כל כך הכרנו", בר אומרת, "זה היה דרך התכנון. הרגשתי שאני מחויבת לקיבוץ ולקהילה שלי, על סמך כל הידע שצברתי". עדי: "זה עזר לשתינו לקום בבוקר ולהתמודד. זה היה הטיפול הפסיכולוגי שלנו. היה חיבור מהשנייה הראשונה, היינו 18 שעות ביחד".
הן מספרות: "הפעלנו את כל הקשרים שהיו לנו והתקשרנו לכל מי שיכול להיות רלוונטי: מתכנן מחוז דרום, ראש מינהל התכנון, נציגים מרמ"י, ממשרד הבינוי והשיכון. התקשרנו לכולם ואמרנו: 'אתם חייבים לעזור לנו למצוא מקום לגור בו'".
לאחר שפתחו בסבבי פגישות עם הגורמים, התגלה לשתיים שקיבוץ חצרים הסמוך לבאר־שבע כבר התחיל לעבוד על בניית שכונה חדשה. עדי: "מאז, בלי להתכוון ולתכנן, נכנסנו לפרויקט חיינו. כל הניסיון שצברנו וכל הקשרים שיצרנו הביאו אותנו לנקודה הזו - לתכנון 'הקיבוץ הזמני' שלנו בחצרים, ולשיקום הקיבוץ האהוב והיפה שכל כך אהבנו, והוחרב לגמרי".
מלבד העבודה ה"לוביסטית" שהשתיים עשו, הן ממש פתחו את תוכניות העבודה והחלו להתערב באופי התכנון של השכונה, כך שתתאים לצורכיהם של תושבי בארי. השתיים הפכו את חדר המלון בים המלח למשרד, פתחו מחשבים ניידים, את מפת המקום - וצללו למשימת חייהן.
"עבדנו על שיפור הבתים, התנאים והשכונה, על מקסום מבני הציבור ותנאי המחיה", הן מספרות, "תיווכנו לאורך כל הדרך את התקדמות הפרויקט לחברים וביקרנו במקום כדי לוודא שהכל מתקדם כמתוכנן. היו לא מעט עיכובים בפרויקט, והיינו צריכות לחזור כל פעם לחברים ולהסביר להם למה הם נוצרו".
נגד הזמן
עדי ובר התעקשו שתוקם מרפאת שיניים כפי שהייתה בקיבוץ, שבה נרצחו חמישה בני אדם. המרפאה המקורית מיועדת להריסה בזמן הקרוב. הן השפיעו על גודל הבתים, על התכנון הפנימי שלהם, על מרחבים חיצוניים ועוד מדשאות, תיכננו גינה קהילתית. "רצינו להרגיש הכי בבית שאפשר", מסבירה עדי, "ושיהיה לנו מקום להתכנסות, לאירועים ולשתות קפה". בר: "הצלחנו ליצור פה תחושת בית. אחרי שנה במלון, חיכינו לרגע הזה. זה מה שחיפשנו. זה לא בארי, נכון, אבל זאת הפינה שחשבנו עליה כדי שנוכל להתקדם נפשית".
לאור הניסיון המקצועי של השתיים, הן ידעו שתהליכים כאלה לא קורים בן רגע. משלב התכנון ועד שלב האכלוס יש כברת דרך לעבור. "אלו תהליכים שלוקחים שנים", בר אומרת, "לפעמים עשור. פה הכל היה צריך לקרות הכי מהר שאפשר. כל יום של עיכוב הוא עוד יום במלון".
6 צפייה בגלריה
כל החברים עברו מבתי המלון לבתים שלהם בחצרים. עדי ובר במהלך העבודות
(צילום: מאיר אבן חיים)
זהו לא עוד פרויקט עבורן, זה באופן דו־משמעי "פרויקט חייהן". 287 בתים בחמישה גדלים שונים; 6 גני ילדים; 4 מוסדות חינוך; חדר אוכל; משרדים; מרפאה ומרפאת שיניים; מחסן בגדים; חנות מקומית; גן משחקים; גינה קהילתית. השתיים הבינו שזה לא תכנון עבור אנשים אנונימיים אלא לחברים שלהן, לקהילה שלהן. "זה היה הדבר הכי מורכב - מעורבות אישית גבוהה".
עדי: "לאט־לאט התגבשה לה שכונה, ופתאום הילדים שלנו רוכבים שוב על אופניים במדרכות, ומשפחות עושות פיקניק בדשא. זה מרגש עד כדי דמעות". הן מסכמות: "עכשיו, אחרי שהשכונה התייצבה וכל החברים עברו לבתים שלהם, הגיע הזמן להתחיל לעבוד על שיקום בארי. והשיקום האמיתי יוכל להתחיל רק כשכל החטופים יחזרו הביתה".
