ב-24 השעות שקדמו ל-14 במאי 1948, החלו ההכנות הקדחתניות לקראת האירוע המכונן במבנה הצנוע של מוזיאון האומנות שבשדרות רוטשילד 16 בתל אביב. 200 דולרים הוקצו לתפאורה: הדגלים הושאלו מקק"ל, הכיסאות לאורחים נלקחו מבתי הקפה הסמוכים, במה קטנה נבנתה באולם האחורי שבקומת הקרקע של המוזיאון מעץ שנקנה במשביר לצרכן, ומעליה נתלתה תמונתו של הרצל. על הרצפות נפרסו שטיחים, תמונות העירום שהיו תלויות על הקירות כוסו, וחלק מהחלונות הואפלו מחשש לתקיפה אווירית. האורחים המועטים שהוזמנו נתבקשו להגיע בבגדי חג כהים תוך שמירה על סודיות מוחלטת. על שער המוזיאון נתלה שלט: "היום סגור".
למרות הניסיון לשמור על חשאיות, בצהריי אותו יום שישי החל ההמון להיאסף מחוץ למבנה. דקה לפני שהחל המאורע החגיגי הגיע סוף סוף מזכיר הממשלה הזמנית עם הנוסח הסופי של הכרזת העצמאות, מודפס על גבי נייר. בשעה 16:00 בדיוק החלה הישיבה: דוד בן גוריון הקריא את ההכרזה, הפילהרמונית ניגנה את "התקווה" מהאולם שבקומה השנייה, ובתום חצי שעה קמה לה מדינת היהודים.
באופן פרדוקסלי למדי, ועל אף חשיבותו המובהקת של המבנה לסיפור הציוני ולמדינת ישראל, הבית שבו נולדה המדינה, הידוע כיום כבית העצמאות, זכור כמבנה מוזנח ומאפיר ומתפקד ככזה גם כיום, 74 שנים אחרי הדרמה שהתחוללה בו באותו יום שישי. כבר בשנות ה-70, עם כניסת עמותת בית התנ"ך אל המבנה, היטיבו לתארו חברי העמותה וכתבו כי הבית "עמד נטוש, שומם, מתפורר ואף התמלא עכברים".
ההזנחה בלטה עוד יותר ככל שחלפו השנים, ואף הפכה תמוהה על רקע חזרתו של רחוב רוטשילד לגדולה כציר מרכזי של עסקים, תרבות ופנאי בסוף שנות ה-90. גם בעת ההכרזה של "העיר הלבנה" כאתר מורשת עולמי על ידי אונסק"ו ב-2003 עוד ועוד עסקים פתחו את שעריהם. התושבים והתיירים שבו לשדרה, הבתים שוקמו ושומרו, המחירים האמירו, ואילו בית העצמאות נותר עלוב למראה ושומם.
בשנים האחרונות נעשה סוף סוף ניסיון לתקן את עוולות העבר. בשנת 2009 נפל דבר עם חקיקתו של "חוק בית העצמאות" שנועד "לשחזר ולשמר את הבניין [...] בהיותו בעל חשיבות לאומית והיסטורית בתולדות העם והמדינה". בעקבות כך, עבר המבנה ב-2012 מעין "שיפוץ חירום" על ידי האדריכל אורי גלזר, שמיד לאחריו החלה האדריכלית נילי גל-מסטר לעמול על תיק תיעוד מפורט של המבנה ההיסטורי יחד עם החוקרת שולה וידריך. גלזר וגל-מסטר זכו בתחרות לשימור המבנה, ובימים אלה, בסיועו של המהנדס משה קזס, מתקיים במקום שימור מקיף ודקדקני לצד שדרוג משמעותי שיהלום את חשיבותו ההיסטורית והאדריכלית.
"עם הזמן הבינו את המשמעות ואת הערך של המקום כמקום, גם את הערכים העירוניים-מקומיים וגם את הערכים הלאומיים שלו", מספר גלזר בריאיון ל-ynet. ובאמת, כדאי להרחיב את המבט כשבוחנים את בית העצמאות מעבר לאותו אירוע מכונן ב-1948, שכן המבנה גדוש אירועים אדריכליים והיסטוריים לאורך כל 110 שנותיו. "מבחינה אדריכלית, הבניין הזה עבר המון שלבים", מוסיפה גל-מסטר. "כל שלב מייצג שלב אחר באדריכלות התל אביבית. הבניין עבר שיפוצים כמעט בלתי נפסקים. דיזנגוף (בעל הבית הראשון, א"ק) היה יזם בנשמה, הוא לא הפסיק לחלום על השלב הבא ותמיד ראה קדימה. כך הבניין עבר שיפוץ אחר שיפוץ – 9 שיפוצים משמעותיים ב-40 שנה".
הסלון האירופי של צינה דיזנגוף
בית העצמאות החל את דרכו ב-1909 כביתם של מאיר וצינה דיזנגוף בימיה הראשונים של שכונת "אחוזת בית", טרם הוחלף שמה לתל אביב. אחוזת בית הוקמה כשכונה יהודית על דיונות חול צפונית ליפו, מרווחת ומגוננת, בהשארת מודל "עיר גנים" האירופי, ובשאיפה להפוך לאוטונומיה יהודית בבוא העת. ביתם של הזוג דיזנגוף, כמו בתים רבים בשכונה, היה בית פשוט וסימטרי, עשוי אבן כורכר, בן קומה אחת, בעל מרפסת קדמית מוגבהת וגג רעפים. שם אדריכל הבית אינו ידוע, ואף ייתכן כי נבנה בידי קבלן על סמך הסתכלות בקטלוגים של בתים בלבד, וללא כל אדריכל.
19 צפייה בגלריה
בית דיזנגוף ב-1909, לפני התפתחות שדרות רוטשילד
(צילום: חוברת תמונות ארץ ישראל, הוצאת מעון)
על אף היותו ממוצע למראה, בלט הבית בזכות יושביו. מאיר דיזנגוף שימש כראש הוועד של אחוזת בית ולאחר מכן כראש העיר הראשון והאהוב של תל אביב. צינה, רעייתו, שהייתה ידועה כאשת חברה, עזרה לבעלה בפעילותו הציבורית, כשלמעשה חייהם הציבוריים והפרטיים התקיימו בבית במקביל. בביתם הם ערכו דרך קבע קבלות פנים וקונצרטים, כאשר צינה הקפידה לארח בנוסח "הסלון האירופי" – מקום מפגש פרטי-ציבורי לאירועי תרבות, פוליטיקה וחברה.
19 צפייה בגלריה
בסגנון "עיר גנים" האירופי. גלויה צבועה של שדרות רוטשילד, 1912. משמאל למטה בית דיזנגוף
(מקור: אוסף האחים אליהו, באדיבות ד"ר דליה אליהו)
19 צפייה בגלריה
קונצרט באולם המרכזי בבית דיזנגוף, 1939
(צילום: פ. גרוס, אוסף תולדות תל אביב, מוזיאון א"י תל אביב)
ב-1930, עם מותה של צינה, עבר המבנה שינויים משמעותיים, שהמשיכו את אופיו הפרטי-ציבורי. בתוך כך ייסד דיזנגוף בביתו את "מוזיאון תל אביב לאומנות" לזכר רעייתו המנוחה ש"אהבה את היופי בכל צורותיו ובכל התגלויותיו", כפי שכתב במחברת שנמצאה בעיזבונו. כחלק ממהלך הקמת המוזיאון, נוספו לבית קומות נוספות ואילו דיזנגוף עבר להתגורר בקומה העליונה. כעת עוצב המבנה מחדש בסגנון האקלקטי שהיה נפוץ בישראל באותה התקופה, תחת ידו של האדריכל דב הרשקוביץ, שבהמשך יהפוך למהנדס העיר תל אביב ויאשר בכהונתו את תכנית גדס המפורסמת, תכנית המתאר הראשונה של העיר.
"המבנים המוסווים" של תל אביב
מאיר דיזנגוף חובב השינויים המשיך לשנות את המבנה תדיר לאורך השנים, והוסיף לו גם אגף אחורי – לימים האגף שבו תוכרז הקמת המדינה. אולם שינויים אלו במבנה התרחשו על רקע התחזקותו של זרם האדריכלות המודרניסטי בעיר, שהשפיע על צורת הבנייה. על מלאכת התכנון הופקד אז קרל רובין, אדריכל בולט אחר ותלמידו של אריך מנדלסון. עד 1934 כבר לא נותר זכר לחזותו האקלקטית של המבנה, שכעת נראה מודרניסטי לחלוטין. גל-מסטר מסבירה את השינויים החדים: "הסגנון הבינלאומי, המודרניסטי, היה הזרם השליט, וגם מהנדס העיר של תל אביב באותה תקופה, יעקב שיפמן (בן סירה) היה מודרניסט. הוא חייב את כל מי שבנה או שיפץ בתל אביב לבנות בסגנון המודרניסטי. בניינים שעברו שיפוץ היו צריכים לשנות את המראה האקלקטי שנתפס מיושן, וכך חוייבו להסתיר קרניזים, לבטל חלונות עם קשתות, ולבטל כל מיני קישוטים".
19 צפייה בגלריה
מוזיאון תל אביב בבית דיזנגוף, 1939
(תצלום מתוך "מוזיאון ת"א - מדריך לשנת תרצ"ט", ארכיון מוזיאון ת"א לאמנות)
19 צפייה בגלריה
מוזיאון תל אביב בבית דיזנגוף, 1939
(תצלום מתוך "מוזיאון ת"א - מדריך לשנת תרצ"ט", ארכיון מוזיאון ת"א לאמנות)
הגזרה האדריכלית שהטיל שיפמן על תל אביב יצרה תופעה מרתקת של "מבנים מוסווים" – מבנים בעלי חזות מודרניסטית שבפועל נבנו בטכנולוגיות אחרות ולפי ערכים וסגנונות אחרים, כאשר השכבה החדשה רק מכסה את הקודמת, מבלי להרוס אותה כליל. אותה הסוואה נתגלתה גם בבית העצמאות, במהלך עבודות השיפוץ ב-2012. "זה היה תהליך מרגש, זו פעולה של שחרור חומר, כמו בארכיאולוגיה", מספר גלזר. "אנחנו חושפים ואז אנחנו מגלים את מה שידענו מהתיעוד. הנה נחשפה הקשת של החלון שהיה פעם דלת. אנחנו מגלים שהפועלים שסתמו את החלונות האלה לא הרסו את המבנה הקשתי של החלון שחיכה כאילו לנו, שנחשוף ונתעד אותו ונתרגש ממנו. הנה ההיסטוריה שנמצאת בתוך הקירות שלא קלקלו לנו אותה, אלא רק הסתירו אותה".
19 צפייה בגלריה
חשיפת דלת וחלון בבית העצמאות המקורי שהוסתרו בחסות המודרניזם התל אביבי בשנות ה-30
(צילום מתוך תיק התיעוד בית העצמאות)
19 צפייה בגלריה
תבליט קרמיקה המציין את מועד הכרזת המדינה הוסתר תחת לוח תפאורה משנות ה-70 נחשף בעת השיפוץ בקיר חדר הכניסה. ההערכה היא שנוצר בידי האמנית חוה סמואל
(מתוך תיק התיעוד בית העצמאות)
דיזנגוף הלך לעולמו ב-1936 ואת הנכס הוריש לחברת המוזיאון. עשור בדיוק לאחר מכן נעשו שינויים נוספים במבנה בידי אותו אדריכל שהופקד על הרחבתו – קרל רובין – אך כאלה ששמרו על החזות המודרניסטית שהנהיג שיפמן. זה גם השלב האדריכלי בו שרר המבנה כשהוכרזה בו הקמת המדינה. "לשמחתנו האירוע המכונן ב-48 הוא שלב מעולה וטוב גם מבחינה אדריכלית, משום שאחר כך נוספו תוספות, והשלמות ומתיחות פחות חדות ומדויקות לסגנון הבינלאומי. לשמחתנו הכוכבים הסתדרו. הכריזו על המדינה כשהמבנה במצב אדריכלי נפלא ומדויק, ואליו אנחנו חוזרים", מסביר גלזר. למעשה, בהתאם לדבריו של גלזר, השינויים העתידיים בחזית הראשית כפי שהיא נראית כיום אינם צפויים להיות דרסטיים, ומטרתם היא בעיקר להחזיר את המבנה אחורה ולבטל שיפוצים שעבר ב-1952. בתוך כך, החלון במרכז החזית יבוטל ותונמך החזית בחזרה אל הפרופורציות הקודמות שלה.
היסטוריה תלויה באוויר
חשוב לציין שהבחירה של האדריכלים לחזור ולשמר דווקא את הנקודה הזו בזמן אינה מובנת מאליה, שכן השינויים החדים בעיצוב המבנה לאורך השנים, וכן עומס האירועים היסטוריים בתוכו גורמים לבחירה להיות מורכבת יותר ונחרצת פחות. במידה מסוימת, שימור של סגנון אחד משכיח את האחר. "בחרנו לשמר את המבנה בשלב של הכרזת המדינה, שזה השלב המכונן", מסבירה גל-מסטר, "לא מסיבות אדריכליות או אסתטיות, אלא פשוט מסיבות היסטוריות ולאומיות. זה האירוע הכי משמעותי שקרה בבניין ואליו אנחנו רוצים להחזיר את המבקרים שיבואו לבקר בו. יחד עם זאת אנחנו כן רוצים לחשוף את ההיסטוריה שלו ולהראות שלבים אחרים בהתפתחות המבנה. למשל יהיו לנו חלונות מקוריים מהשלב הראשון, של אחוזת בית. אנחנו גם רוצים לחשוף את החומרים השונים שמהם הוא נבנה. בעצם בכל שלב הוא נבנה בטכנולוגיה אחרת ובחומרים אחרים. מי שיהיה בבניין יוכל ללמוד על ההיסטוריה שלו פשוט מהסתכלות על הבניין".
השימור ייעשה גם בחללי הפנים: "החלל שדורש הכי הרבה תשומת לב הוא כמובן היכל ההכרזה שבקומת הקרקע, בחלקו האחורי של הבניין. זה גם החלל שנשחזר בצורה הכי דקדקנית, עד רמת הכיסאות שהאורחים של ההכרזה ישבנו עליהם, ועד רמת גופי התאורה שהאירו את החלל", מוסיפה גל-מסטר.
19 צפייה בגלריה
כיסא מקורי שנמצא כיום בבית העצמאות ועל פיו ישוחזרו הכיסאות
(מתוך תיק התיעוד בית העצמאות)
19 צפייה בגלריה
פרסומת לכיסא המתקפל שבו השתמשו במעמד הכרזת המדינה 1948
(צילום: אוסף האדריכל אורי גלזר )
מבחינה אוצרותית, מאיה שלו, המנהלת הנוכחית של בית העצמאות, מספרת כי הבית יכלול תצוגת קבע בקומה העליונה שתוקדש לפועלו ולזכרו של מאיר דיזנגוף, בקומת הביניים תוקם תערוכה המציגה את הרקע להקמת המדינה, וקומת הקרקע תכיל את אולם ההכרזה המשוחזר. גולת הכותרת תהיה מגילת העצמאות שתוצג סוף סוף במשכן, אחרי שנים רבות שבהן שכבה הרחק מהעין הציבורית בגנזך המדינה.
לצד כל אלו נחפרים בימים אלו שתי קומות מרתף חדשות מתחת למבנה הקיים, שבהן יוקמו משרדים ואודיטוריום. המרתפים החדשים הופכים את הפעולה ההנדסית למורכבת בהרבה, ובהתאם תאריך השלמת הפרויקט לא נראה באופק. "אנחנו נמצאים ברגע קונסטרוקטיבי מאוד משמעותי כיום", מסביר גלזר. "אחרי שלב החביקה של הבניין מלמעלה ובניית יסודות זמניים למטה, המבנה נראה כאילו הוא תלוי באוויר. זה שלב מרתק וקצר, אירוע שאפשר לתעד, אך שלא יהיה לו שום זכר ומצטרף גם הוא לשרשרת הפעולות ההיסטוריות בבניין".
