בין אופנה ובין סגנון עומדת תהום עמוקה. מה שמכונה אצל רבים "טרנד לוהט" הוא, למעשה, אופנה - הלך רוח שמגלם את התקופה - שיכולה לסחוף אחריה רבים, אך לרוב גם תחלוף במהרה. לרוב, אופנה קשורה קשר הדוק בטקטיקות שיווק, ובמסגרתה רשתות עיצוב מבקשות למכור את "הדבר הבא שאתם פשוט חייבים לקנות".
לעומת הפריט האופנתי, סגנון, או קלאסיקה עיצובית, היא כזו שנחשבת על-זמנית והתבססה במרוצת השנים כבעלת השפעה תרבותית וחברתית כאחד. לסגנונות העיצוב הקלאסיים שורשים חזקים שמקורם בזרמי אמנות ובמגמות אדריכליות. הם מסמלים תקופות בהיסטוריה, וממחישים את מנהגי האופנה שהפכו ששרדו את מבחן הזמן.
אז איך תדעו מה הסגנון שלכם? ראשית, זכרו שסטייל אמיתי הוא כזה שמייצג את מי שגרים בחלל, ומשרת את הדרישות וההתנהלות היומיומית של הבית בו הוא נמצא. במקרים רבים, סגנון אישי הוא שילוב של כמה סגנונות יחד, וחלק ממנו בהחלט יכול להיות קשור לאופנה, לטרנד, שהתחברתם אליו. לפני שאתם ניגשים לחנויות ומסתנוורים מהשפע - כדאי שתכירו את 7 סגנונות העיצוב הדומיננטיים, שאליהם תוכלו "לצקת" פריטים שברשותכם ולסגנן באמצעותם את מרחב המחייה שלכם.
הסגנון הקלאסי
שורשיו של סגנון עיצוב הפנים הקלאסי החל בתרבות האירופית של המאה ה-19, בארמונות ובבתי האצולה. את השראתו סופג סגנון העיצוב מהתקופה הוויקטוריאנית וממסורת העיטורים הגיאומטריים של זרם האמנות והדריכלות "אר-דקו". בנוסף, כפי שמרמז שמו, מושפע סגנון העיצוב מהתקופה הקלאסית של יוון ורומי הקדומות, על קשת גווניה והאסתטיקה המגולמת בה.
הארכיטקטורה, האמנות והעיצוב הקלאסיים נשענים על ערכי זרם הרנסנס האיטלקי, ועל פרופורציות האדם הוויטרובי של ליאונרדו דה-וינצ'י. כל אלה שואפים לסימטריה, שלמות והרמוניה, מתוך האמונה שבפרופורציות האדם טמונים הסודות האלוהיים של הטבע כולו.
רכיבי המפתח שמתאימים לסגנון הקלאסי הם שימוש בשיש, קישוטי קיר ותקרה, פריטי ריהוט מגולפים ומעוטרים, ויטרינות זכוכית, וילונות כבדים, נברשות קריסטל, מנורות קיר, יצירות שמן במסגרות מוזהבות ושאר אלמנטים מעוצבים כמו כדים, פמוטים ופורצלן.
הצבעים השולטים בסגנון הם גווני הלבן, השמנת, הבז', וגוונים משלימים להם ממשפחת האדומים והירוקים (כמו בורדו-יין, ירוק-בקבוק וסגול-חציל), לצד נגיות זהב, נחושת ושחור. הפרשנות המודרנית לסגנון זה מציעה שמירה על פרופורציות משתמש נוחות וביסוס של מראה הרמוני ועל-זמני בעזרת פריטים יוקרתיים ומשובחים ועושר חומרי.
הסגנון המודרני
אם המסורת הקלאסית של המאה ה-19 הייתה עמוסה בפרטים, קישוטים וצבעים, הרי שהסגנון המודרני שהחל בסוף המאה ה-19 מוקדש כולו לפשטות חומרית ומינימליזם קישוטי. הסגנון המודרני מושפע מאותו הסגנון בעולם האדריכלות - המוכר בעיקר בזכות תנועת הבאו-האוס הגרמנית, על מבניה הלבנים וישרי המידות - שביקש להתאים את מרחב המחייה לדייר ולצרכיו הבסיסיים.
כך מבחינה עיצובית הדרישה הייתה "להקליל" ולנקות את החללים מעומס חזותי בעזרת גוונים בהירים וניטרליים, חומרים כמו זכוכית, אלומיניום ומעט עץ בהיר. החללים המודרניים מציעים פחות אלמנטים מיותרים כמו כדים ופסלים שמוצגים לראווה, ויותר אחסון מוצנע מאחורי דלתיים סגורות. המפתח הוא סדר וניקיון - לפחות מבחינה חזותית. פרשנות עדכנית לסגנון המודרני כוללת שימוש ברהיטים בקווים נקיים וישירים, יצירות אמנות שמעניקות הבלחות של כתמי צבע, חומריות בולטת של עץ, ושילוב של זכוכית עם מתכות עדינות.
הסגנון המינימליסטי
"פחות זה יותר" הוא המשפט המפורסם של האדריכל מיס ואן דה רוהה שמייצג את זרם האמנות שכיכב בשנות ה-50 של המאה הקודמת, ומסכם את הסגנון המינימליסטי. כאן מאומץ הקו הפונקציונלי וזונח לחלוטין אלמנטים קישוטיים. בדומה לסגנון המודרני, והשפעת הקו הסגפני הנהוג ביפן, גם כאן מדובר על קווים נקיים, חומרים משובחים ותכנון קפדני.
הסגנון המינימליסטי אינו דל בהגדרתו וממש לא חייב להיות משעמם, זאת משום שהחומר והתכנון הנכון מקבלים בו את קדמת הבמה. השימוש המרכזי הוא בנתונים טבעיים כמו אור ואוויר שמעניקים את העוצמה הדרושה בחלל מבלי להכביר בצבע ובפריטים מיותרים. מקומות אחסון הראויים לפרטים ההכרחיים בלבד יעניקו מרחב להתנהלות נינוחה ונעימה בחללי הבית.
בטון, עץ, זכוכית ומתכת הם החומרים העיקריים בהם נעשה שימוש בעיצוב, תוך שמירה על חללים פתוחים, מפתחים רחבים ופלטת גוונים בהירה, שעליה ינצח הצבע הלבן. בנוסף, שימוש באלמנטים במראה "צף" או "מרחף" שחושפים את הרצפה ככל האפשר ו"העלמת" פריטים לא הכרחיים מן העין. כך גם תיבחר תאורה שקועה ונסתרת לצד גופי תאורה בודדים ובולטים בחלל.
הסגנון התעשייתי
מקורו של סגנון העיצוב הפופולרי הזה הוא בשכונת סוהו שבניו יורק, עם הסבת בתי מלאכה ולופטים לדירות מגורים. החללים ששימשו לתעשייה כללו לרוב אילוצים "לא אסתטיים" כמו צנרת חשופה, רצפות בטון, קירות לבנים וקורות עץ חשופות. אלה למעשה הכתיבו את ה"לוק" הרצוי בסגנון החדש, שהואדרו עוד יותר בעזרת שימוש בחומרים כמו פלדה, ברזל ועץ לא מעובד, לצד גוונים טבעיים עם הבלחות צבע בוהקות כמו אדום, כחול וצהוב. לצד אלה קיים שימוש נרחב בפריטי ריהוט ביתיים, לרוב מהוהים וישנים, שמכניסים מעט חמימות לחלל שיכול להיתפש כמנוכר.
האורבן שיק הוא הפרשנות העכשווית לסגנון התעשייתי. גם כאן ניצבים בגאון שכבות טיח או בטון חשוף, לצד אלמנטים מבניים שחושפים את שלד הבית, בתוספת אלמנטים שמאפיינים עירוניות. עוד מסייעים לבסס את הסגנון הם גוונים טבעיים ומונוכרומטיים כמו לבן, אפור ושחור, לצד צבעוניות עזה וססגנית, תוך שילוב חומרים כמו אלומיניום, זכוכית ועץ - מעובדים יותר ופחות.
סגנון סקנדי-שיק
זהו הסגנון הנורדי הכה פופולרי שכשמו לקוח מארצות סקנדינביה הקרירות, המשדר נינוחות, פשטות ותחכום. הוא מתבסס על עקרונות האדריכלות המודרנית, והעיצוב המינימליסטי והפונקציונאלי, תוך שימוש בגוונים בהירים, בחומרים טבעיים כמו עץ לבן, ובקווים נקיים.
הפרשנות העכשווית לסגנון היא שימוש בגווני מונוכרום, בשילוב גווני פסטל, ותבניות גיאומטריות בסיסיות כקישוט, ובמסגרתו השימוש הוא בחומרים כמו עץ טבעי ובהיר, זכוכית וטקסטיל רך, בשילוב קרמיקה ופריטי ברזל מעודנים. רהיטים בעלי פינות מעוגלות ובעלי מראה נקי, הדפסים גיאומטריים קלילים ומשחק בין גוונים כהים לבהירים, הם הבסיס לחלל נורדי, שליו ונינוח.
סגנון הבוהו-שיק
מי אמר שפחות זה יותר? במקרה של סגנון הבוהו-שיק פחות זה משעמם. את המשפט הזה (Less is Bore) טבע האדריכל רוברט ונטורי, ממייסדי הסגנון הפוסט-מודרני שמאתגר את הפשטות והמינימליזם. בסגנון הבוהו-שיק, קישוטיות, צבעוניות ופריטים משלימים הם חלק מהמשחק.
שלא כמו ההיפי-שיק של שנות ה-60, כאן לא מדובר בסגנון מרושל או "מחופף", אלא כזה שמייצג חופש, אמנותיות וייחודיות. הסגנון הזה, כרבים אחרים, פרץ אל חללי הבית מעולם האופנה וביקש "לשגע" את המערכת ולהפסיק את השיעמום. הוא מאופיין במראה אקלקטי אך מעודן, שימוש בטקסטורות ובחומרים מגוונים, בדגש על פריטי טקסטיל מרהיבים, כמו שטיחים אתניים, מתלי מקרמה, סלים קלועים, פסלי קרמיקה, כיסויי כריות בתבניות מגוונות ושלל פריטים אוריינטליים ושבטיים.
הבוהו-שיק הוא הגרסה העדכנית של הסגנון הבוהמייני. כאן מתקבלת מעין גרסה לא מתאמצת שמראה מראה מיוחד אך לא עמוס. יסודות הסגנון כוללים גוונים טבעיים, עושר חומרי של קש, חבלים, ראטן, עץ וכמובן טקסטיל רך במגוון מרקמים.
הסגנון הכפרי
הכמיהה והחיבור לטבע - שעושים קאמבק בעת הנוכחית - נמצאים במרכז סגנון זה, שמקורו בגעגוע לאזורים הכפריים של אירופה וארצות הברית, עם נטייה מובהקת לחבל פרובנס שבצרפת וטוסקנה שבאיטליה. אותו געגוע מחלחל כל הדרך לבתי החווה של המתיישבים האמריקניים במאה ה-18, שם נעשה שימוש במשאבי הטבע הזמינים ובחומרים במצבם הגולמי.
בשונה מהסגנון המודרני המעובד והמשופע בגימורים מהוקצעים ומלאי ברק, הסגנון הכפרי נותן דגש דווקא לחומרים טבעיים בעיבוד מינימלי המאדיר את הגימור הגס ומשדך בחן בין חומרים כמו אבן, ברזל ועץ, תוך הענקת מראה חמים, ביתי ולא מתייפייף.
סגנון זה מזוהה עם פריטי ריהוט יחודיים בעבודת יד, ובפרשנות העדכנית מזכירים מעין צימר רומנטי. המטבחים הכפריים מתאפיינים גם הם בחומרים "גסים" ופחות מעובדים, תוך תצוגת כלי הבישול לראווה, במראה מיושן ומשומש, כמו סירי אמייל וכפות עץ. תנורים גדולים ומשטחי עבודה רחבים ממחישים את היותו של חלל זה, כמו בישראל, לב הבית.
הגוונים השולטים בסגנון זה הם טבעיים, בשילוב לבן, בז', אפור, אך גם נגיעות רכות של אדום, כחול, סגול וירוק. חללים כפריים מאופיינים ברצפות עץ או ברצפת אבן טבעית בגווני חום, טרקוטה או בז', באלמנטים כמו מאווררי תקרה, שמיכות טלאים, ואביזרי פרזול מעורטים מברזל.