קשה שלא להתעצב כשעורכים סיור במסדרונותיה הריקים של חטיבת הביניים החדשה בכפר סבא. הפופים המיותמים, שולחנות העץ האובליים הריקים וגרם המדרגות השומם יוצרים סביבת לימודים אידאלית שאף אחד לא נהנה ממנה. 1,000 התלמידים ואנשי הצוות שעבורם תוכנן המבנה הזה עד לפרט האחרון, הספיקו להתרשם ממנו בשבוע הראשון של ספטמבר כשנפתח אחרי 11 חודשי עבודה. מאז - בחסות הקורונה - עברו ללמוד בזום כשהחזרה עדיין לא באופק. לחטיבת הביניים אפילו לא הוענק שם.
"זה כמו השיר 'זה לא כל כך נעים לראות גן סגור'. אין דבר עצוב יותר לאדריכל מאשר לראות מבנה מיותם. זאת אווירת נכאים", אומר האדריכל ערן זילברמן שתכנן את הפרויקט, אך מוסיף בהומור: "זו הזדמנות טובה לטאצ'ים קוסמטיים כמו תיקון הריצוף ברחבת הכניסה".
"מבחוץ זאת הקופסא הכי פשוטה שיש אבל מבפנים זאת חגיגה", מבטיח זילברמן, המתמחה בבניית מבני ציבור בדגש על בתי ספר וגני ילדים. ואכן, מדובר במבנה קובייתי לבן ואסתטי, בעל חלונות משובצים בזכוכיות צבעוניות. את הכניסה לבית הספר קשה לפספס: "חור" במסה הקובייתית בגובה של שלוש קומות, מחופה בלוחות קשיחים דמויי עץ, העשויים משכבות נייר ועמידים בפני תנאי סביבה קשים (HPL). כדי להיכנס, צריכים באי חטיבת הביניים לעבור מעל גשר רחב שמתנשא מעל חצר. "ממש כמו במשחקי הכס", מוסיף זילברמן בהומור.
12 צפייה בגלריה
הכניסה לחטיבת הביניים: גשר המוביל אל "חור" רחב ידיים במבנה הקובייה
(צילום: דייגו רוסמן)
כבר בכניסה למבנה אפשר להבין שלא מדובר בבית ספר ישראלי טיפוסי, אלא יותר ב-WeWork גרסת חטיבת הביניים. חלל מרכזי רחב ידיים (אטריום) בו מדרגות ישיבה מחופות ריצוף דמוי עץ וכריות צבעוניות, אמור לקבל את פני התלמידים בשעה שמונה בבוקר. החלל שטוף באור טבעי מרגיע ונעים המגיע מחלון גג החולש על רוב שטח התקרה, עשוי זכוכית בעלת גוון חלבי. חלונות התקרה יכולים להיפתח באופן אוטומטי ולאפשר אוורור טבעי בימי קיץ חמים.
בחלונות בא לידי ביטוי היבט אקלימי חשוב המאפשר חיסכון בצריכת אנרגיה המושקעת בקירור. "הבניין הוא בניין ירוק", מסביר זילברמן. "הזכוכית שנבחרה היא זכוכית שמכניסה אור ברמה הגבוהה ביותר אבל מעבירה חום ברמה הנמוכה ביותר. החלל הפנימי לא מתחמם והוא נעים מאוד, ובלחיצת כפתור אפשר לשחרר את האוויר החם שמצטבר בחלקו העליון של הסקיילייט (חלון הגג, ש"פ)".
12 צפייה בגלריה
מדרגות ישיבה מחופות ריצוף דמוי עץ וכריות צבעוניות יקבלו את פני התלמידים
(צילום: דייגו רוסמן)
שפע האור הטבעי, ועמו הבחירה בפלטת צבעי פסטל ועץ, משרים אווירה של רוגע על השוהים בחלל. לדעתו של זילברמן מדובר באלמנט בעל השפעה מרכזית על תלמידי חטיבת הביניים. "במבנה יש תחושה של tone down", הוא מתאר ומסביר: "פלטת הצבעים של בית הספר חמה בגוונים הכלליים. ברוב בתי הספר הפלטות של השולחנות למשל הן אפורות. כאן השולחנות בצבעי עץ והרגליים לבנות. המחשבה שלי הייתה על נראות של בית מלון או בית הבראה. מקום טוב ללא אלימות. מקום ניטרלי ורגוע שמשפיע על מצב הרוח".
היכולת לשנות הלך רוח ומחשבה היא המנוע והמשיכה העיקרית של זילברמן להתמקצעות במבני ציבור, במיוחד בתי ספר וגני ילדים. "אני מאמין ביכולת של מבנה לשנות מציאות", אומר זילברמן. "כשבית ספר מייצר סביבה מזמינה לתלמיד, התלמיד רוצה להישאר ולא לברוח הביתה. כשהבניין מרגיע, הוא מייצר סביבה פחות אלימה. המקום הזה שקוראים לו בית ספר אין לו אח ורע מבחינת השפעה. זה מקום שעוברים בו אלפי בני אדם שחווים את המציאות באופן רפטטיבי יום יום במשך שנים. בתי ספר הם כמו מעבדה למין האנושי. מבחינתי זאת שליחות".
זילברמן מספר שהתכנון של חטיבת הביניים החדשה בכפר סבא נשען על חוויית בית הספר האישית שלו. כוונתו היא לבתי הספר המסורתיים שעיקר תכולתם הוא מסדרון המשמש למעבר בלבד, שמצדו האחד חלונות ומצדו האחר כיתות לימוד. "חוויית בית הספר שלי הייתה כמו של בית כלא – מסדרון לבן ואולי קצת קישוטים גזורים", הוא משתף. "רציתי ליצור את בית הספר שלי לא היה".
"המכלול חשוב כמו הפרט הקטן"
משרד האדריכלים לא היה אמון רק על התכנון הכללי של החללים, אלא גם על פרטים ספציפיים כמו הריהוט והאבזור – החל מצורת המושבים והנגרות, דרך הקרמיקות הצבעוניות בשירותים ועד לפיזור הריצוף בחצר שמייצר תמונה מופשטת של ים. כך, מסביב לאופן-ספייס המרכזי, מפוזרים אזורי ישיבה פרטיים ואזורים המתאימים לקבוצות קטנות שמטרתם, לדבריו של זילברמן, לייצר חוויית לימוד אחרת המבוססת על קשרים אישיים בין הילדים ובינם לבין המורים.
"עשיתי מאמצים להיות גם האדריכל, גם מתכנן הפנים וגם אדריכל הנוף", מסביר זילברמן. "אני חושב שהתכנון נמצא בכל נקודה. יש פה תפיסת עולם שאומרת שהמכלול חשוב כמו הפרט הקטן. אני מתכנן מנוקדת המבט של המשתמשים. מבחינתי הלימוד הוא תוצר משנה, מה שקורה שם זאת, האינטראקציה בין אלפי אנשים, היא הדבר החשוב".
בקצוות המבנה, בהיקף הקובייה על ארבע פאותיה, נמצאות כתות הלימוד עצמן. לכל כיתה קיר חלונות שמביט אל הנוף וקיר שחלקו מחופה בלוקרים וחלקו שקוף ופונה לכיוון האטריום. הקיר השקוף עלול לעורר שאלות לגבי מידת הריכוז של התלמידים בכיתות. "היום הפדגוגיה אומרת שמי שמתקשה יימצא את הפינה מאחורי הקיר. הכל עניין של איזון", מסביר זילברמן.
פרט מפתיע בכיתות הלימוד הוא סידור הישיבה – עניין קריטי ומהותי בתכנון כל בית ספר. את הסידור הישן והשגרתי של טורים, מחליפות אפשרויות ישיבה מגוונות: שולחנות עגולים ללמידה בקבוצות, אזור פופים עם שולחנות נמוכים ושולחן גבוה וארוך עם כסאות בר. "אין מקומות קבועים, התלמידים יכולים לבחור כל יום לשבת במקום אחר".
תכנון הכיתה, מסביר זילברמן, משקף את השינוי המהותי שחל בתחום הקניית הידע. "הכיתה הפורמאלית של פעם עם ארבע קירות סגורים מתה", הוא פוסק. "זה איבד את המשמעות כשהפסיקו את הלימוד הפרונטלי, הלימוד היום הוא על בסיס של איכות. ילדים לומדים דרך זיכרון חווייתי, דרך הפעילות עצמה. אם פעם בית ספר היה מקום לתת כלים אמפיריים, היום הוא נותן כלים כמו ביטחון עצמי ויכולות חברתיות", הוא מוסיף, אך מסייג את דבריו לאור משבר הקורונה שהפך את רוב התלמידים לסטאטיים מול אפליקציית "זום".
השינוי בשיטה הפדגוגית מוביל גם לשינוי בתכנון האדריכלי של מוסדות חינוך, החל מגן הילדים ועד בתי הספר התיכוניים. "המגמה בישראל שנמצאת בצמיחה היא החינוך הבלתי פורמאלי. הכיתה מאבדת מהזהות היחידנית שלה ועכשיו הזהות היא יותר כוללת. הכיתה היא חלק שעובד עם החלל החוץ כיתתי והיא צריכה גמישות ושיתוף. אפשר לראות את זה למשל במחיצות אקוסטיות שמאפשרות לחבר ולפצל חללים".
השינוי הפדגוגי ניכר גם בחדר המורים. לא עוד חדר אטום, מרוחק וסגור שתלמידים לא יכולים להיכנס אליו וחוששים ממנו, אלא חדר גדול בעל קירות שקופים המביט אל חצר בית הספר. חדר המורים עוצב בגוונים בהירים ונעימים ורוהט בדומה ליתר חללי החטיבה. "המשרד לא שאף לעשות אבחנה חדה בין מורה לתלמיד, לכן פלטת הצבעים זהה ושזורה בכל חלקי המבנה בלי לעשות הפרדה", מסביר זילברמן. "פדגוגיה עדכנית עוסקת הרבה בטשטוש גבולות: טשטוש בין חוץ לפנים, בין כיתה למסדרון בין תלמידים בגילאים שונים. יש גם טשטוש גבולות מעמדי בין מורה לתלמיד, כל זה מבלי לפגוע בסמכות של המורה. יש רצון לייצר נגישות מבלי פגיעה בסמכות".
לא "צועק" אלא צנוע ומכובד
תכנון חטיבת הביניים, מספר זילברמן, היה צריך לעמוד באתגרים שונים כשבראשם אתגרי תקציב, תב"ע (תכנית בניין עיר) ושטח קטן יחסית. עם זאת, באתגרים הוא ראה ככלי שמייעל את התכנון האדריכלי ואת בחירת החומרים.
גובה מבנה בית הספר, ששטחו גובל בשכונת מגורים, הוגבל לשלוש קומות בלבד, אך הפרשי הטופוגרפיה במגרש איפשרו לייצר קומה נוספת, מתחת לפני השטח, מבלי להפר את דרישות התב"ע. קומה זו היא גם הקומה הציבורית של המבנה, הכוללת את משרדי בית הספר, אודיטוריום, מגרשי ספורט וספרייה שתהיה פתוחה לציבור בשעות אחר הצהריים.
את הבחירה הדומיננטית בלוחות HPL המחפים את קירות המבנה, מסביר זילברמן בעמידותו אל מול הנטייה לבחור בטיח למבני ציבור, בעיקר בגלל שיקולים כלכליים. "בניין בגימור טיח הוא בניין שהוא מלכתחילה מדורדר", הוא קובע ומסביר שהבחירה בו לא מתייחסת לתחזוקה השוטפת של המבנה בעתיד. "טיח זה החומר הכי זול והכי מהיר ליישום. כשמשתמשים בו לא צריך לעשות שום דבר מעבר למריחת שכבה שלו. רשויות מקומיות מתקשות לתחזק מבני ציבור וטיח דורש תחזוקה שנתית. טיח מתאים לוילות ביוון ולא למבני ציבור בישראל. חומר הגמר הנכון למבני ציבור הוא חומר קשיח ועמיד. החומר הזה (HPL, ש"פ) זה לנצח".
כשבית הספר יתמלא מחדש בבני נוער, סוגיית העמידות שלו לאורך זמן תפגוש במבחן המציאות. זילברמן מסביר שהתכנון ובחירת החומרים נעשו גם מתוך מחשבה על הנושא. "הבניין כולו עשוי בחומרי גמר קשיחים ולמרות שהוא נראה מפואר יש לו פאר שעמיד לאורך זמן. האזורים שהם ברי נגיעה, כלומר האזורים שהם בגובה הילד, עשויים מחומרים כמו אבנים או HPL שהוא חומר שחזק כמו בטון. בהיבט הזה הצפי לוונדליזם הוא נמוך".
זילברמן מסביר שלמרות שלל האתגרים בבניית חטיבת הביניים, אליה יתווסף בשלב הבא גם אולם ספורט מקורה, מבני ציבור צריכים להיות בעלי נוכחות במרחב האורבני בלי להשתלט עליו. "יש גישה שאומרת שמבנה ציבור צריך להיות 'צועק' ויש גישה שאומרת שהמבנה צריך להשתלב ברקע. אני חושב שהגישה הנכונה היא באמצע. בניין צריך להיות צנוע ומכובד, מזמין ומרשים". כעת, כל מה שנותר הוא לחכות שהתלמידים יוכלו להנות ממנו.
צוות התכנון: ערן זילברמן, אלמוג אור, תום קביטקובסקי, ליה עוזר.
אדריכלות, עיצוב פנים, נוף: רגבים + אדריכלים.
