השנה כולם דיברו על המטאוורס, "יקום העל" שמנכ"ל חברת פייסבוק (היום מטא), מארק צוקרבג, הכתיר כזירה הדיגיטלית שתירש את האינטרנט, ותהפוך ליצור כלאיים שבין המציאות הפיזית לעולם הווירטואלי. ענקיות טכנולוגיה כמו מייקרוסופט ואנבידיה לא איחרו להשקיע את מרצן בפיתוח מותאם מטאוורס, ובמהרה זלגו פנימה גם חברות מסחריות ומותגים – מאדידס דרך נטפליקס, קוקה קולה, פראדה וגוצ'י, ואפילו נציגות ישראליות כמו הרשתות אגאדיר ו-BBB. זירת שיווק חדשה לגמרי נפתחה בפני המפרסמים, וכולם רוצים לקבל חתיכה ממנה.
ואם כבר פיסה מהמטאוורס, למה שלא תהיה מעוצבת לעילא בידי אנשי מקצוע? טירוף ה-NFT (Non-fungible token, או "אסימון חסר תחליף" בעברית) ושוק הנכסים הביזארי שמתקיים בלעדית בעולם הדיגיטלי, הכניס לזירה מעצבים גרפים ותעשייתיים. ידוע במיוחד הוא סיפורו של המעצב הארגנטינאי אנדראס רייזינגר, שפרסם בחשבון האינסטגרם שלו ב-2018 סדרת רהיטים "בלתי אפשריים", ספות בעיקר, שהפכו ויראליים. בתחילת 2021 הוא השכיל להמיר את העיצובים המשונים לזירת המטאוורס, ומכר במכירה פומבית 10 ספות שעיצב כ-NFT בשווי כולל של 450 אלף דולר (כמיליון וחצי שקל). הזוכים המאושרים קיבלו את הפריבילגיה להציב את הרהיטים הצבעוניים במרחבי המטאוורס, או בכל מרחב וירטואלי תלת-ממדי אחר.
13 צפייה בגלריה
450 אלף דולר על ספות בלתי אפשריות. יצירתו של המעצב אנדראס רייזינגר
(Andrés Reisinger)
13 צפייה בגלריה
העיר cyber-urban שתכננו משרד האדריכלים זהא חדיד במטאוורס
(צילום: Zaha Hadid Architects)
המצטרפים המפתיעים ביותר לעולם המטאוורס הם דווקא משרדי האדריכלות הגדולים בעולם. לאחרונה עלה משרד האדריכלים הדני BIG, אותו ייסד אדריכל העל ביארקה אינגלס, לכותרות כשתכנן את משרדי המטאוורס של ענקית התקשורת VICE. גם המשרד של האדריכלית המנוחה זהא חדיד הטביע את חותמו במטאוורס עם שורה של מבנים חלליים, ומשרד האדריכלים הבריטי PLP השיק סדרה של לא פחות מ-5,000 גורדי שחקים שמוצעים למכירה כ-NFT. אפילו בית המלון הראשון במטאוורס נפתח לאחרונה בידי קבוצת המלונאות CitizenM, כאשר רכישה של חללים במלון באמצעות NFT מגולמת ב"צ'ופרים" במלונות האמתיים של החברה.
לפרוץ ביקום מקביל
הפוטנציאל הכלכלי והתעסוקתי שטמון במרחב המטאוורסי, כך נראה, מאפשר מסלול יצירה וחשיפה מפתים יותר מאלה שנדרשים בעולמות העיצוב והאדריכלות המסורתיים. שנות ההתמחות הארוכות והלא מתגמלות בשוק האדריכלות ושעות העבודה שנדרשות כדי לבנות ספה או כיסא, מתחלפים באפשרויות הבלתי נגמרות שמאחורי מסך המחשב. ההזדמנות במרחב המטאוורסי היא יצירתית – חפה ממגבלות ומשחקית יותר מאשר ב"עולם האמיתי" – וגם כלכלית; הן למשרדים הגדולים והמבוססים, והן לצעירים – שמנוסים בעבודה בחשיבה אדריכלית ופונקציונלית ובעבודה בתוכנות תלת-ממד, ומזהים בפלטפורמה המתפתחת שמגלגלת סכומי כסף אסטרונומיים זירה חדשה לפרוץ בה.
"כשאני מסתכל על המטאוורס אני רואה סביבה אינקלוסיבית ומלאה בהזדמנויות", מספר ל-ynet רועי לי-רן, מייסד-שותף ומנכ"ל בחברת NextWeb Solutions ומרצה ל-NFT ומטאוורס. הסטרטאפ הישראלי שהוא עומד בראשו מפתח מוצר שמטרתו לאמת יוצרי NFT ולמנוע מכירה של זיופים. "במטאוורס אנשים מכל מיני סוגים מקבלים הזדמנויות חדשות, כולל סיורים וירטואליים בכל מיני מקומות בעולם, גישה לחינוך, להופעות. ההתפתחות של המטאוורס מאפשרת לראות כל מה שאת רוצה מהבית בצורה סוחפת. בעיני הבסיס שעומד מאחורי זה הוא מאוד נכון".
ואיך עיצוב ואדריכלות באים לידי ביטוי במרחב הזה?
"יש דימיון בין המטאוורס לבין העולם האמיתי. גם במטאוורס צריך להבין את צרכי הלקוח, איך הוא היה רוצה לבטא את המותג שלו – בין שזה מותג מסחרי ובין אם זה אינדיבידואל. אם אדריכל מייצר במטאוורס בניין, הוא צריך לעבוד ולשרת את צרכי הלקוח. ההבדל הוא שבמטאוורס, לעומת העולם האמיתי, זה יכול להיות יותר מבוזר: יכול להיות שיפני וברזילאי יטיילו במקביל בבניין, בניגוד לאם אני בישראל ואני יודע שרוב מי שיכנסו לבניין יהיו ישראלים. במטאוורס יש גם מבנים ציבוריים, ומבנים שהם פרטיים שאי אפשר להיכנס אליהם בלי אישור גישה. עוד אלמנט מעניין זה לוקיישן – בחיים האמתיים הוא סופר חשוב, ובמטאוורס יש לזה חשיבות, אבל היא קצת פוחתת. אגב, גם שם יש מתווכים, וחלקם יכולים להיות ילדים בני 14, שעוסקים בתיווך של אדמה, כי אם סנופ דוג קנה שטח אז השטח שסביבו מיד נהיה נורא יקר".
למרבה האירוניה, לי-רן מצביע על ההבדל המשמעותי ביותר שפוגשים בו אדריכלים ומעצבים כשהם מתמודדים עם מרחבי המטאוורס – המציאות הפיזית. "העולם הארכיטקטוני מתנהג אחרת במטאוורס מטבע הדברים, פשוט כי אני לא צריך להתחשב בשום דבר שמעסיק אדריכלים במציאות. אין עלויות חומרים, לא צריך להתחשב בחוזק שלהם או לעשות אנליזות חוזק למבנה. לא צריך לתהות מה יהיה במשך הזמן שהם יישרדו בתנאי מזג האוויר, ואפילו הפיזיקה היא שונה לגמרי. כלומר, אני יכול לרחף, אני יכול לייצר מגדל מנוצות, או להחליט שהכניסה לבית היא בגג. אין אלמנט של כבידה בהכרח, יש מזג אוויר אחר ולפעמים אין בכלל. עלות פיננסית של חומרים לא מעניינת כאן. אדריכל או מהנדס שלא יצא לו מעולם לתכנן עולם מתחת למים, למשל, יכול להוציא את זה לפועל. זה המקום להחיות את כל הפנטזיות היצירתיות".
"עלות פיננסית של חומרים לא מעניינת כאן. אדריכל או מהנדס שלא יצא לו מעולם לתכנן עולם מתחת למים, למשל, יכול להוציא את זה לפועל. זה המקום להחיות את כל הפנטזיות היצירתיות".
ועם כל הכבוד ליצירתיות, קשה להתעלם מההזדמנויות הכלכליות שהמרחב מציע לאדריכלים ולמעצבים. כדוגמה לכך, לי-רן מספר על המשחק PUBG MOBILE, שעבורו תכננו במשרד האדריכלים זהא חדיד בתי חולים. עסקה כלכלית שאם לא המטאוורס, ככל הנראה לא הייתה מתקיימת. "במשחק הזה צונחים מאה חבר'ה לתוך המקום ונלחמים, כשהאחרון ששורד הוא המנצח. הם יצרו מבנה בית חולים אפשר לצנוח לתוכו, הקומות עגולות וחשופות, יש מעט מיטות חולים – אבל אפשר לירות אחד על השני מכל מיני מקומות.
"כל מותג גדול שאת יכולה לחשוב עליו, או שהוא בפנים או שהוא הקים מחלקת מטאוורס כדי לייצר כניסה לתחום. נטפליקס, דיסני, סוני, אמזון, שופיפיי, גוצ'י, דייסון ופרינגלס. הכל מאוד ראשוני, אבל כמותג – זה מאפשר עוד שכבה לתקשר עם לקוחות שלי, בטח הדורות שגדלים עכשיו. הבן שלי, למשל, פחות מעניין אותו להיכנס לחנות פיזית של נייק, לא משנה כמה השקיעו בעיצוב שלה, אבל להיכנס לחנות וירטואלית שהיא משחקית – הוא מאוד יהנה. זה יכול להיות הדייט הבא שלו עם חבר, שהם יקבעו להיפגש שם ולשחק. על הדרך הם יתאהבו במותג. יש גם מותגים שהם אנשים, כמו סנופ דוג למשל. הוא יצר קליפ שנקרא House I Build, שצולם במטאוורס על בית שסנופ דוג בנה באדמה שלו. יש שם גם אינטרקטיביות, ויופי של שוטים מתוך הבית והמוסך, וזה ממחיש את היישומים האפשריים. הוא משתמש בזה כדי להפיץ את המוזיקה שלו לדורות יותר צעירים, שנמצאים הרבה יותר בסביבות האלו".
"את הבן שלי פחות מעניין להיכנס לחנות של נייק, לא משנה כמה השקיעו בעיצוב שלה. אבל להיכנס לחנות וירטואלית שהיא משחקית – הוא מאוד יהנה. זה יכול להיות הדייט הבא שלו עם חבר, שהם יקבעו להיפגש שם ולשחק. על הדרך הם יתאהבו במותג".
כשלי-רן מסתכל קדימה, הוא צופה שינויים שיבואו מעולם העיצוב והאדריכלות הווירטואלי שקורם עור וגידים, לתוך העולם האמיתי. "בסופו של דבר, אחרי שנטייל מספיק זמן בעולם הווירטואלי, זה ישפיע על העולם הפיזי שלנו. תחשבי שאת רואה בנייני באוהאוס בתל אביב ואת אומרת 'מה זה השעמום הזה, איפה המגלשה מתוך הבניין'. היום את לא מצפה לזה, אבל אולי בהמשך כשתראי שזה אפשרי, נעביר את זה מהעולם הווירטואלי חזרה לפיזי. לכן מאוד חשוב לאדריכלים להיות שם – שם מתקיימות האינטראקציות עם הדור הבא ועם הציפיות שלו לחיים האמיתיים. מעבר לזה, זה גם מייצר מלא מקומות עבודה: מתווכים, מעצבים, אדריכלים, מפתחי משחקים ומעצבי דמויות. לילדים של היום לא תהיה בעיה עם החזון של לשבת עם משקפי VR קלי-משקל ונוחים שלא מקבלים בהם סחרחורת למשך יום שלם, וליהנות מדברים שאנחנו לא יכולים ליהנות מהם בתקופתנו. מדהים לאן זה ייקח אותנו כאנושות".
"הסרגל והעיפרון החדשים"
מנקודת מבטו של סיימון ברזין, בוגר המחלקה לאדריכלות בבצלאל ואדריכל במקצועו, האדריכלות במרחב המטאוורסי עוד נמצאת בצילה של האדריכלות המוכרת לנו מהמציאות. "כרגע העולם של המטאוורס הוא סוג של חיקוי של העולם האמיתי", הוא מסביר בריאיון. "למה שנראה בית עם חלונות במרחב דיגיטלי שאין בו חמצן, שאין בו אור יום? אנשים בוחרים אוואטרים מופרכים לחלוטין: הם יכולים להיות פינגווין, לבחור את המין שלהם, אין להם גיל וגזע, ומהבחינה הזאת אנחנו מאוד פרוגרסיביים. אבל בארכיטקטורה משהו נשמר יותר מסורתי".
הרבה לפני שהמונח "מטאוורס" התפוצץ ברשת, ברזין חקר מרחבים דיגיטליים במשחקי מחשב כמו World of Warcraft, ויצר חברויות עם משתמשים מכל העולם שנפגשים זה עם זה על בסיס יומי. "כבר אז רציתי להגיע לשורש ה-'לשחק'. עיצבתי דמויות בצייר, קשקשתי וציירתי עליהן, ונפתח לי ממד נוסף שמאפשר גם לשלוט במשחק עצמו". לימים, המשיכה הזו הובילה אותו ללימודי אדריכלות בבצלאל, שם גם לימד, ולעבודה כשכיר במשרד אדריכלות. "אדריכלים באופן טבעי יוצרים בתלת-ממד. זה הסרגל והעיפרון החדשים", הוא מסביר.
13 צפייה בגלריה
"בית החורף": בית מודרניסטי שעוצב בידי האמן הדיגיטלי אנדראס רייזינגר והאדריכלית אלבה די לה פואנטה
( Andrés Reisinger and architect Alba de la Fuente)
הקורונה דחקה אותו לחל"ת שהובילה לאבטלה. שם, בנקודת המפנה של חייו המקצועיים, הוא גילה מחדש את הסקרנות שהציתה את דמיונו בתור ילד שמשחק במשחקי מחשב. "אני אוהב לשחק במתח של לעצב בית קפה, מסעדה או דירה שיש בהם את הפרובוקציות הקטנות האלה של דיגיטלי והדמיה – צבעים בוהקים, פיתוחים חדים – אלה דברים שאני אוהב לשלב גם בסגנון הפיזי שלי כעצמאי. לצד זה עשיתי הדמיות אדריכליות כדי להשלים הכנסה, וייצרתי רהיטים וירטואליים. זה היה לפני שהכרתי בכלל את המטאוורס.
"לפני שנה וחצי חקרתי את עולם הקריפטו וה-NFT לעומק, ונכנסתי למחילת הארנב", הוא מחייך. "מאז התחלתי לייצר כל מיני מרחבים במטאוורס. אני מייצר ריהוט, בונה מקומות ספקולטיביים. כרגע המרחב הזה נשלט עדיין על ידי גיקים, אמנים דיגיטליים, אמני תלת-ממד. עיקר התוכן זה קזינואים, קלאבים מאוד מוזרים ומסיבות".
אז למה צריך אדריכלים במרחב הזה? מעצבי משחקים יודעים ליצור מקומות נהדרים גם בלי 5 שנות לימוד באקדמיה.
"יש פה רגע מאוד מוזר ולא מוגדר, שהוא מאוד מרגש מבחינתי. אני בוחן מה זה העולם החדש הזה, ואיך אדריכלים יכולים לתרום מהידע, המיינד-סט והאג'נדה שנרכשו במקצוע הזה במשך דורות. זה מקצוע מסורתי, ישן, שגם מאוד לא מזוהה עם טכנולוגיה. אדריכלות היא כמעט אף פעם לא בחזית הטכנולוגיה, אבל במקרה של המטאוורס יש לה תפקיד סופר משמעותי. זה הממשק שדרכו נכנסים לעולם הזה. כאדריכל, מאוד חשוב לי לייצר אינטראקציות, מעניין אותי איך בני אדם משתמשים בחלל ויוצרים בו מפגשים ופעילויות.
"זה מקצוע מסורתי, ישן, שגם מאוד לא מזוהה עם טכנולוגיה. אדריכלות היא כמעט אף פעם לא בחזית הטכנולוגיה, אבל במקרה של המטאוורס יש לה תפקיד סופר משמעותי. זה הממשק שדרכו נכנסים לעולם הזה".
"יש לאדריכל ראיית עולם שונה משל יוצרי משחקי מחשב. משחקים הם לינאריים, יש נרטיב שמביא את השחקן מנקודה א' ל-ב'. יש פיקציה של חופש או עולם פתוח, אבל יש אג'נדה מאוד ברורה. אדריכלים לא חושבים בצורה הזאת – המטרה היא כן לייצר מרחב עם גבולות, אבל להשאיר קצוות פתוחים. במטאוורס יש חופש מוחלט ותהליך אינסופי של יצירה, אז זאת חוויה מאוד מוזרה ומעניינת לאדריכל. לחוות כל הזמן את המרחב הזה מחדש, משתנה כל רגע".
ואולי זו הסיבה לכך שאנשים מחפשים עיצוב מסורתי במטאוורס? תחושה של יציבות וגבולות בתוך מרחב משתנה ומוזר.
"חד משמעית, אבל גם כאן הדברים משתנים. אני מקביל את זה למהפכה של המצאת המצלמה בתחום האמנות. אם עד המצאת המצלמה, ההישג הנשגב ביותר היה להגיע לחיקוי כמעט מושלם של המציאות, אז כשהיא הומצאה, נוצר איזשהו משבר באמנות. מתוך המשבר הזה, נוצר הדבר שעבורי הוא מאוד מושך באמנות, שהיא כבר לא חיקוי של מציאות, אלא משהו יותר אבסטרקטי. האמנות קיבלה מנעד יותר רחב. וזה מה שמתחיל לקרות במטאוורס. אנחנו משוחררים ממגבלות תקציב, חומר ופוליטיקה, מאלף ואחת דברים. זה לא שהמטאוורס חף ממגבלות, אבל הוא מאפשר לנו לבחון מחדש את המונח הזה שנקרא ארכיטקטורה. האם ארכיטקטורה היא חומר – ברזל ובטון? או שאולי היא במהות של הדברים?".
אדריכלות בלי גבולות
כמו לי-רן, גם ברזין רואה במרחב הדיגיטלי עצום היריעה את הדבר שכל מעצב או אדריכל בתחילת דרכם מייחלים לו – הזדמנות. "זה מה שמניע אותי, כל האפשרויות שיש בתוך המרחבים האלה. לי, בתור אדריכל יחסית צעיר ובתחילת דרכי, אין את היכולת עכשיו ליצור פרויקט פיזי שמרגש אותי, כמו למשל מוזיאון. במטאוורס זה יותר נגיש, זה אפשרי. עכשיו אני עובד על שני פרויקטים גדולים: הראשון הוא מסחרי לחלוטין – השקת קולקצייה למותג סטריט-וור מאוד מגניב. הפרויקט השני, שמאוד מרגש אותי, הוא חיבור לפליטים האוקראינים. לפני המלחמה עם רוסיה, היה שם רנסנס מדהים, צעירים שמביאים משהו סופר פרש לעולם. הערצתי אותם, והיה לי קשרים מקצועיים איתם. אלה אנשים שבמקרה הטוב הפכו לפליטים. פנה אליי סטודיו של אדריכלים מאוד מוכשרים שנמצאים עכשיו בפולין כדי לייצר פרויקט מטאוורס. הם רצו פרוגרמה של מועדון, ואני הרחבתי את זה לקומפלקס שהוא הרבה יותר תרבותי, יותר רחב ומשמעותי. מרחב למפגש שמאפשר גם לגייס תרומות לפליטים".
העיניים של ברזין נדלקות. כאן ניכר הפוטנציאל החברתי והאנושי המיוחד של הפלטפורמה – זה שמעניין אותו יותר מכל. "אנשים יוכלו להיפגש ב"אוקראינה השנייה" הזו שנמצאת במטאוורס. לפגוש קרובי משפחה, חברי ילדות. הם יוכלו לעשות סשנים עם מטפלים, מעגלי שיח. המרחב הזה, שיש סביבו הייפ כרגע, לצערי קשור כרגע בעיקר למסחר. לדעתי, הוא יכול לקבל נופך חברתי ואנושי, ואלה הם האספקטים שמעניינים אותי באדריכלות. אנחנו מנסים להכניס את הקונספטים האלו על איך ארכיטקטורה תיראה שם, אבל הכי חשוב זה לייצר מחדש את הסצינה הצעירה של אוקראינה", הוא מספר בהתרגשות.
כאן, האסקפיזם שמאפיין את העולם הווירטואלי הופך לריפוי. המציאות שלא יכולה להתקיים – מתקיימת במרחב בלתי-תלוי, שכל אחת ואחד יכול לתרום ליצירתו. ההיבטים הטיפוליים שיכולים להיענות על ידי עיצוב המרחב לא עוצרים שם. "ביקרתי בפרנזטציה של פרויקטים שמפגישים בין מתכנתים לבין סטודנטים לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה. הם בדקו שם, בין היתר, איך המטאוורס יכול להיות סביבת טיפול לאנשים שלא מצליחים לתפקד בעולם האמיתי. יש המון מקום לאדריכלים בפיתוח של זה, כי יש לנו את הידע איך פרופורציות משפיעות על המצב הפסיכולוגי. הצבע, האור, אם יש עוד דמויות בחדר. זה לא משנה אם הן אמיתיות או AI (אינטליגנציה מלאכותית, ד"מ) – מדובר באלמנטים שמעצבים ואדריכלים יודעים לחשוב עליהם בעבודתם. איך החלל יכול לתמוך בתהליך הטיפולי. זה חומר מטורף לעבוד איתו".
ההתרגשות מהאפשרויות לא מפסיקה להיות מתובלת בהומור – שיש לקוות שיישאר גם הוא חלק מהעולמות של המטאוורס. "משהו מעניין קרה באבולוציה", צוחק ברזין, "היא התהפכה – הגיקים ניצחו! אפשר לעדכן את האילוסטרציה של האדם שהולך ומזדקף מהקוף, ולהוסיף לו אדם שמתכופף חזרה, לכיוון מסך המחשב".
