כשמדברים על מגמות וטרנדים בעולם העיצוב, לא מתכוונים בהכרח לצבעים או לחומרים אופנתיים, אלא להתבוננות רחבה יותר. העיסוק בחקר מגמות מתחיל בהתבוננות מעמיקה על ההתנהגות האנושית: מה אנחנו רוצים? מה אנחנו צריכים? מה מפעיל אותנו? מה מעסיק אותנו בימים אלו, ולאיזה כיוון הנושאים האלה עשויים להתפתח? את השאלות והתשובות מתרגמים להלך רוח שמוביל את עולמות העיצוב, הצבע והחומר.
אם מסתכלים על מגמות-העל, אפשר לציין מספר נושאים שמעסיקים אותנו, ושאנחנו צריכים לתת להם מענה: סוגיות כגון מעורבות חברתית, תחושת שייכות, אחריות לסביבה, טשטוש גבולות בין הציבורי לפרטי (וגם בין עבודה לפנאי), אורח חיים בריא ונושאים של מוסר ואתיקה.
שתי מגמות מנוגדות מובילות את התחזית של 2023, והמתח שנוצר בין שתיהן הוא זה שיוצר את העניין ביניהן. מצד אחד, אחרי יותר משנתיים של מציאות בלתי צפויה וחסרת יציבות, מתחזק בנו הצורך לביטחון ולוודאות, לקרקע יציבה, לשגרה מבורכת. מצד שני, אנחנו מבינים היום, יותר מתמיד, שהדרך שבה התנהלנו עד כה, כמעט בכל מישורי החיים, היא דרך לא נכונה. אנחנו מבינים שדרוש שינוי משמעותי, טרנספורמציה.
אם תרצו, אפשר לראות כאן מתח בין דורות, ואפילו בין שני עולמות: עולם ישן ועולם חדש, עולם מוחשי ועולם וירטואלי. בעוד שדור ה-X מחפש את הנוחות והקביעות, את הביטחון ואת הוודאות, דור ה-Y ודור ה-Z רוצים משמעות, שקיפות, אמינות, ערך מוסף. הם רוצים לדעת את האמת, הם לא פוחדים לחשוף את הצדדים החלשים שלהם, והם מעריכים אותנטיות מעל הכל. בזכותם, נושאים שפעם היו טאבו נמצאים כיום על סדר היום באופן גלוי ובראש מורם, ובעיקר ללא שמץ של בושה: משברים וקשיים נפשיים, מגבלות גופניות, זהות מגדרית, סוגיות מוסריות ואתיות ועוד.
חום ואינטימיות בעיצוב
כשהצורך בקרקע יציבה ובטוחה פוגש את הרצון להיות אותנטיים, אנחנו מגלים מחדש את החומריות הגולמית. חומריות שיש לה עומק המתבטא בשכבות על גבי שכבות, בהשראת סלעים ואדמה כבדה, מערות ומחילות, לצד פשטות ותכליתיות.
זהו מפגש עם יופי מסוג חדש, יופי חשוף, שסימני הזמן ניכרים בו. שלמות שיש בה חוסר שלמות. סוג כזה של יופי הוא אבן יסוד בפילוסופיית הוואבי-סאבי היפנית כמו גם בהוגה הסקנדינבית ובגישות העיצוב שנולדו מהן, ואותן נמשיך לפגוש בשנים הקרובות במה שמכונה הסגנון הג'פנדי (Japandi). זהו סגנון שמחבר בין שני הסגנונות – היפני והסקנדינבי. כל אחד מהם מגיע ממקום שונה, אך יש ביניהם דמיון רב, והחיבור ביניהם שם דגש על פשטות ונאמנות לחומרים בצורתם הגולמית, מתוך כבוד לטבע הסובב אותנו.
מבחינה עיצובית, נראה בשנים הקרובות שינוי בגיאומטריה של החללים שלנו. שינוי צורני של ממש. חללים בעלי קווים ישרים וקירות לבנים וחלקים מפנים את מקומם לחללים עם חומריות מודגשת יותר, בעלי צורות אורגניות, מעוגלות ומעוקלות. נדמה לנו כאילו החלל מחבק אותנו, או כאילו עברנו לגור במערה. הטקסטורות של הקירות עשירות, מחוספסות ובעלות גימור מינרלי ולא אחיד – כאילו יד הזמן ויד האומן הותירו בהן את חותמן. החומריות של הרהיטים והטקסטיל עשירה ומלאת רבדים. יש כאן מעין דבר והיפוכו: אם רוב היום אנחנו נמצאים במרחב דיגיטלי, מציאות שאין בה כמעט מגע, אנחנו חוזרים הביתה אל מרחב שעוטף אותנו ו"נוגע" בנו, תרתי משמע.
הצבעוניות משתנה מצבעוניות שמבוססת על גוונים ניטרליים וקרירים מעט, לצבעוניות עמוקה וחמה: במקום לבן, אפור ושחור שמשמשים כגווני רקע, נפגוש בעתיד הקרוב גוונים עזים של חמרה, טרקוטה וחום שוקולד לצד גוני פסטל בוורוד פודרה, ירקרק ותכלת.
תחושת העיטוף וההכלה לצד הגישה הלא-פורמלית ממשיכות גם אל הריהוט והסטיילינג, והסידור של חללי הפנים משתנה. במקום סידור ייצוגי, כמעט מוזיאוני, חללי הפנים מסודרים באופן שמייצר תחושת אינטימיות, קרבה ושחרור. גובה הישיבה הסטנדרטי משתנה, והופך נמוך יותר. שילוב בין זיכרון קמאי של ישיבה מסביב למדורה לבין מאפיינים של תרבויות נינוחות יותר, שמאפשרים "רביצה" ומנוחה בצוותא. הספה יכולה להיות מורכבת ממקטעים לא אחידים, שמאפשרים וריאציות שונות של ישיבה, התכרבלות ואפילו שינה. על הספה מונחות כריות בגדלים שונים, שמיכה להתכרבלות וצעיפים רחבים. הגימור של הטקסטיל הוא סוג של "קצוות משוחררים" – חוטים שמשתלשלים, קשרים פרומים. לצד הספה תלוי ערסל (ולאו דווקא כורסה) שמאפשר למי שיושב או מתכרבל בו להיות חלק מכולם, אבל גם קצת לבד.
"הצורך בכנות ובישירות מחזק את הרצון שהבית שלנו ישקף את מי שאנחנו ואת הדברים שאנחנו אוהבים, ללא התחשבות במה נכון או לא נכון מבחינה עיצובית. יש כאן מקום לביטוי אישי, ללא שיפוטיות, להראות את עצמנו דרך הבית שלנו, ללא מעצורים"
גם מכשירי החשמל והטכנולוגיה שנכנסים הביתה מקבלים צורות וחומריות רכה יותר, בשילוב טקסטיל, כדי להיטמע בעיצוב הכולל של מרחב המחיה, במקום לבלוט בו. ולבסוף, ואולי החשוב מכל: הצורך בכנות ובישירות מחזק את הרצון שהבית שלנו ישקף את מי שאנחנו ואת הדברים שאנחנו אוהבים, ללא התחשבות במה נכון או לא נכון מבחינה עיצובית. יש כאן מקום לביטוי אישי, ללא שיפוטיות, להראות את עצמנו דרך הבית שלנו, ללא מעצורים.
שינוי הרגלים
את התובנות שלקחנו מהשנתיים האחרונות נתרגם בשנים הקרובות להרגלים חדשים, טובים יותר, מזינים יותר. הפסיכולוגיה ההתנהגותית מלמדת אותנו שכדי להתמיד בהרגל חדש, צריך להקדיש לו זמן, מקום, ולחזור עליו לאורך זמן עד שיהפוך להיות טבע שני.
יותר ויותר מעצבי מוצר ומעצבי פנים עוסקים בשנים האחרונות ב"טקסים" במרחב הביתי, שמטרתם להכניס מודעות להרגלים שלנו או לעזור לנו לשנות אותם. המגמה הזו תמשיך ותתרחב, ותייצר אסתטיקה חדשה, שבה התהליך והפעולה הם חלק מהמראה השלם. הדוגמה הטובה ביותר היא אופנת ההנבטה שנולדה עם הבילוי האינטנסיבי בבית במהלך תקופות הסגרים בקורונה, ומשקפת היטב את הצורך שלנו לעסוק במשהו שמעודד אותנו – ואין כמו צמיחה או לבלוב לעידוד הנפש.
"יותר ויותר מעצבי מוצר ומעצבי פנים עוסקים בשנים האחרונות ב"טקסים" במרחב הביתי, שמטרתם להכניס מודעות להרגלים שלנו או לעזור לנו לשנות אותם. המגמה הזו תמשיך ותתרחב, ותייצר אסתטיקה חדשה, שבה התהליך והפעולה הם חלק מהמראה השלם"
אנחנו שואבים השראה גם מטקסי התה של תרבויות המזרח, ומקישים מהם לטקסים חדשים משלנו. הטקס יכול להתבטא במערכת כלים שמעודדת התנהלות איטית, ספל ש"מחבקים" אותו באופן חדש, קומקום שדורש מזיגה איטית או באמצעות צורת ישיבה לא שגרתית. כאמור, המטרה כאן היא לא לנסות לשנות משהו באופן שרירותי רק כדי שייראה אחרת, אלא לשנות הרגלים, לפגוש משהו שאנחנו מכירים מזווית חדשה, פחות מוכרת – שתגרום לנו להתנהג באופן שונה.
מתחשבים בסביבה
אם עד היום כמעט סגדנו לחומרים טבעיים כגון אבן, שיש, ועץ, כיום אנחנו צריכים לחשוב עליהם מחדש. מרבית החומרים שזכו להערכה ונחשבו ל"יפים והנכונים" בעולמות האדריכלות העיצוב, הם כאלה שהשימוש בהם גובה מחיר סביבתי יקר. רובם ככולם כרוכים בכרייה או בכריתה של משאבים שאינם יכולים לשוב ולהתחדש.
בדומה למהפכה הטבעונית שהאירה בפנינו את הסבל של בעלי החיים בתעשיות היופי, האופנה והמזון, עולם העיצוב יידרש בשנים הבאות לשנות את מוסכמות היופי שלו, ולאמץ שפה אסתטית חדשה, שמסתמכת על חומרים ממקורות מתחדשים או ממחודשים שאינם מנצלים לרעה את משאבי הטבע או את האנשים שעובדים בהם. עבור כל מי שגדלו והתחנכו על מה שמוגדרים היום כחומרים הקלאסיים באדריכלות ועיצוב, זה יהיה כמו ללמוד לדבר בשפה חדשה. יש כאלה שיתפסו את השינוי המהותי הזה כמתסכל, ויש שיראו בו פוטנציאל ליצור מציאות אחרת, מציאות חדשה.
בין החומרים שנפגוש יותר ויותר בשנים הקרובות אפשר למצוא את הבמבוק וההמפ, שניתנים לשתילה חוזרת ואינם מבזבזים הרבה מים בגידול שלהם. מלבד חומרי גלם לרהיטים וחיפויים קשיחים כגון דק ופרקט, נמצא את הבמבוק וההמפ גם בטקסטיל, ואליהם יצטרפו גם תפטיר (פטריות, מייסליום) קליפות ביצים ואצות, שיחליפו את השימוש בעור ובפלסטיק.
חוזרים למחזר
על רקע משבר האקלים, מגפת הקורונה והמלחמה האחרונה בין רוסיה לאוקראינה, אנחנו מבינים שאין מנוס מחזרה לשימוש במשאבים מקומיים – החל מהאוכל שאנחנו אוכלים, דרך החומרים שבהם אנחנו משתמשים לעיצוב. דווקא המחסור במשאבים מקומיים, מצמיח חשיבה יצירתית וחדשנית, ששולחת אותנו להוציא יותר מהקיים, ולפרוץ את גבולות הדמיון.
כבר היום אפשר לראות את הפריחה של תרבות הווינטג', ושוקי הפשפשים זוכים לעדנה מחודשת. רהיטים ופריטי סטיילינג עוברים מיד ליד – ומקבלים צורה וצבע חדשים. בדומה לעולם האופנה – נראה בעתיד הקרוב יותר ויותר שימוש חוזר גם בחומרי גלם שפורקו מבית אחד ומצאו להם בית חדש, ולפעמים גם צורה חדשה: אדני רכבת שהופכים לריצוף, דלתות ומשקופים שהופכים למשטחי עבודה ולספסלים ועוד.
הפוקוס המקומי לוקח את מגמת הקראפט שנמצאת כאן כבר כעשור, ומקפיץ אותה לדרגה חדשה באמצעות עירוב דיסציפלינות: עיצוב עדכני מבוסס דיגיטל פוגש טכניקות ייצור ידניות, עממיות, וחומרים מסורתיים ומקומיים כגון סריגה, טוויה ואריגה. אלו מתורגמים להדפסות תלת-ממד ולפטרנים חדשים שנוצרים מהחיבורים שבין החומר לבין היוצר.
גם כאן אנחנו מזהים את השינוי בדיסציפלינות עיצוביות. את הייצור ההמוני והמתועש מחליפות סדנאות האומן של המעצבים-היצרנים, המייקרים. בדומה לביקור במסעדת שף במקום במסעדת מזון מהיר, השילוב בין הרצון לביטוי אישי לבין פריט בעל ערך ייחודי, שמיוצר במהדורות קטנות ומוגבלות, יוצר הזדמנויות חדשות עבור כולם, ומפיח חיים חדשים במסורות עיצוב וייצור שכמעט עברו מן העולם.