ב-7 באוקטובר נפל דבר גם ביחס שלנו לסמלים המזוהים עם היהדות. מגן דוד, חמסה, מזוזות, נרות שבת, חנוכיות ושלל חפצי יודאיקה הובלטו, הועצמו ומוצגים כעת בגאווה במקום בולט בבית, וגם על הגוף.
בעקבות השבת השחורה ואירועי הזוועה, ביקשו רבים להתהדר בסמלים המזוהים עם היהדות, גם אם בפרשנות אחרת, מודרנית ועכשווית. אינטרפרטציות מגוונות ניתנות בימים אלו לפריטי האמנות היהודית, המזוהים עם המסורת, הדת והתרבות היהודית, תחת השם חפצי יודאיקה או תשמישי קדושה. האלמנטים הנפוצים, דוגמת פמוטים, מזוזות, חמסות, סמלי מגן דוד, ברכות הבית, כיסויי חלה ועוד עברו גם הם מטמורפוזה עיצובית, בהלימה לשנים החולפות ולמגמות האסתטיות. מעצבים רבים גם חושבים שזו דרך טובה להנגיש לכולם את ערכי המסורת ולחזק את הזיקה הישראלית-יהודית דווקא בעת הקשה הזו, מעין דבק שמחבר את כולם ומחזק את תחושת השייכות ואת רגש הלאומיות.
שוברים את הכלים: חיבור חזק מאי פעם ליהדות
אמנם החנוכייה זכתה לפרשנויות מרובות, מעצם היותה אלמנט שימושי אצל רבים, אך שאר הסמלים היהודים זוכים לעדנה מחודשת דווקא על רקע טבח אוקטובר. השחקנית דברה מסינג, שהתחדשה בתכשיט של מגן דוד, עדכנה את עוקביה באינסטגרם שזו לה הפעם הראשונה לענוד סממן יהדות מובהק. "מאז האירועים הברבריים ביום הנורא ההוא אני מרגישה חיבור חזק מאי פעם ליהדותי", כתבה.
גם המעצבת מירב רינגל, בעלת סטודיו "גליפס" ליצירות אמנות ממתכת בחרה לעצב את סמל מגן הדוד ולהציגו לראווה, כאלמנט לתלייה על קירות הבית. "ערך החיים הוא ההשראה הכי גדולה שאותה אני מבקשת תמיד לתרגם ליופי. כאן בחרתי ליצור לבית, ובעיני רוחי ראיתי אותו תלוי על הקירות בבתים שנהרסו, לאלה שצריכים הכי הרבה תקווה והשראה בימים האלה", היא אומרת. "השבת השחורה ההיא הזכירה לנו שכולנו אחים, ואחים לגורל אחד, לא משנה מאין באנו. בעיני מגן הדוד הוא ה-סמל, מעין לוגו של העם היהודי, וככזה הוא ראוי לבולטות מיוחדת". רינגל הפכה את מגן הדוד ליצירת ברזל עם קונטור, שבו עלי זית. "מבחינתי זה סמל לעוצמה וליופי", היא מוסיפה. "התלייה שלו על הקיר לא מגיעה ממניעים מסורתיים, אלא כסמל לחוזק, לעם ששרד הכל, וכסמל אופטימי לתקווה. יש לנו את הנשק הכי חזק בעולם: אנחנו. ואנחנו לא רק קמים מעפר, אנחנו אלה שבונים את התקווה מעפר".
גם האמן צחי נבו, בעליו של סטודיו Umasqu, יצר פריטים מעוצבים לתלייה לראווה, ביניהם חמסות ועיניים המזוהים במסורת היהודית העממית כסגול נגד עין הרע. "אלה אובייקטים שאפשר להעניק להם אינספור אינטרפרטציות, וזה היה מאוד הגיוני שיהפכו לחלק ממגוון העבודות שלי", הוא אומר, "גם בגלל הביקוש, וגם בגלל האפשרות לתת להן פרשנות שתנגיש אותם לבתים נוספים".
הרצון להנגשה מגיע ממגוון בתים, גם מאמנים אנשי מסורת. אחת מהם היא ג'ודי שכטר, שמספרת כי הגיעה מבית דתי ליברלי של חובשי כיפה סרוגה. "אבא שלי היה איש מאוד מאמין, והבית שלנו היה מוצף בספרי יהדות וב'פיסים' של יודאיקה. הוא היה אספן הגדות של פסח, והיו לו חנוכיות, סידורי תפילה ושאר אלמנטים שהביא איתו מגרמניה, את חלקם שמרתי אצלי בבית", היא אומרת. שכטר בחרה, לדבריה, "לעזוב את הדת", והתנהלה כחילונית מאמינה ששומרת על ערכי המסורת. "בשנתיים-שלוש האחרונות התחלתי ללמוד את ספר התניא ביחד עם קבוצת חילונים גמורים מצפון תל אביב. בתקופה הזו בחרתי להתמקד יותר ביצירת פריטי יודאיקה, יותר מתוך חדוות העשייה ופחות למען המכירה", היא אומרת. את אמנות המוזאיקה למדה לפני כ-20 שנה, והחיבור של השברים עם סמלי היהדות היה מבחינתה טבעי. בין השאר עיצבה לאחרונה בתי מזוזות למלון הבוטיק גורדוניה, שבמעלה החמישה. "אני נמלאת גאווה כשהמוצרים שלי מופצים ומפארים בתים בארץ ובעולם", היא מוסיפה.
חטיפי שוקולד ששומרים על הבית
אם יש פריט יודאיקה שאפשר להעריך שהוא הפופולרי ביותר בבתי ישראל, הלא זה "שומר דלתות ישראל" - המזוזה, שנקבעת בפתח הבית וחדריו. גם לזו נרשמו גרסאות רבות ומעוצבות, אבל אחת מתוקה במיוחד הוכנה בבית היוצר פומוג'ו של המעצב לביא זוהר, בעל תואר ראשון בהנדסת פולימרים ותואר שני בעיצוב ממכללת שנקר, שמשרת בימים אלה במילואים בפיקוד העורף. זוהר, שמגדיר את עצמו דתי-אורתודוכסי-ליברלי, חנך את הסטודיו, הלחם של המילים הלועזיות FOMO (fear of missing out או חרדת החמצה=ל"מ) ו-mojo (קסם=ל"מ), לפני יותר משנתיים, והחליט להאיר זרקור מיוחד על האלמנט השומר. "אני בא ממשפחה דתית, אבל אני מאמין שהדת היא דבר חי, ושההלכה מתעצבת ומתקדמת ביחד עם החיים שלנו", הוא אומר. בהתאם, ההשראה לעיצוב בתי המזוזה הייתה הממתקים שמחלקים לילדים בבית הכנסת, תוך שזוהר מבקש למשוך כך את תשומת לבם לחפץ המסורתי והשגרתי כל כך. "אני מאמין שחפצי המסורת יכולים לקבל התייחסות עכשווית ורלוונטית, באופן שמעניק תשומת לב מיוחדת למה שעושים 'באוטומט'. הרבה פעמים אנשים מנשקים ומניחים באופן חטוף את היד על המזוזה, מבלי להקדיש לה מבט מיוחד, ואני העדפתי לעצב באופן שימשוך את תשומת לב 'הגדולים' על ידי משיכת תשומת לבם של 'הקטנים'", הוא מסביר. רבים ויצירתיים עשו זאת לפניו, ודוגמה מובהקת ובולטת – תרתי משמע – אפשר לראות ביצירותיו של קלאס אולדנבורג, שהגדיל לממדי ענק חפצים יומיומיים. אחד מהם, בדמות התפוח האכול, או בשמו הרשמי: ליבת התפוח, אפשר לראות בפתחו של מוזאון ירושלים. המזוזות המשובבות, שמזכירות חטיפי שוקולד מוכרים, הופכות למזמינות עוד יותר. מלבדן יצר זוהר גם חנוכייה בצורת גלידה, עשויה מבטון ומפרספקס.
אתה בעניין של מתוקים?
"זה ליין ספציפי שעשיתי, ואני לא מתחייב להישאר על הקו הזה. מבחינתי זה סגנון פופ-ארט שאפשר לקחת לכל כיוון אפשרי".
קיבלת ביקורות מעניינות על המוצרים שלך?
"עד עכשיו, לשמחתי, קיבלתי רק ביקורות טובות. היצירות שלי נמכרות, בין השאר, במוזיאון ארץ ישראל, ונציגי המכירות סיפרו לי שלפני שנה נכנסה לשם עופרה שטראוס. בלעתי את הרוק בציפייה לשמוע מה הם יגידו לי שהיא אמרה בנוגע להשראה שקיבלתי מהחטיפים המתוקים, אבל הם רק סיפרו שהיא קנתה את כל המלאי שהיה בחנות, והטיסה את המזוזות למשרדי החברה החדשים בברזיל. זה גרם לי לגאווה גדולה".
כלי יודאיקה ממלח ומעמילן תירס
וממתוק – למלוח. המעצבת ליה ברוס יצרה פריטי יודאיקה מרהיבים ממלח לבישול, שבאופן מפתיע שומרים על עמידות לא פחותה ואף גדולה מזו של בטון. כלי יודאיקה כמו חמסות, פמוטים ואפילו חנוכיות הוכנו בעבודת יד קפדנית מנתרן כלורי, שברוס מעידה שהרבה מלקוחותיה הביעו סקפטיות וביקשו "לתת לק", כדי להאמין שאכן עשויים מחומר הגלם הפופולרי. "רציתי להחליף, בדרך יצירתית, את החומרים המזהמים בחומר גלם שיש ממנו הררים", היא אומרת. "נכון שיצא למלח מוניטין רע בגלל מזונות עתירים במלח, אבל מדובר בחומר יקר ערך, שבלעדיו אין טעם לחיים, תרתי משמע".
ברוס, שאינה מגדירה את עצמה כדתייה, רוחשת, לדבריה כבוד רב לתרבות ולאמונה. המלח נשזר בסיפור חייה מגיל צעיר, החל מסבתה שציידה אותה בשקיקי מלח, נגד עין הרע. "המלח הוא חומר גלם שחוצה תרבויות ודתות, והוא תמיד מופיע בהקשר רוחני חיובי", היא אומרת. "גם בהקשר היהודי מוכרת 'ברית המלח' בין העם היהודי לאלוהיו, דבר שהאדיר את חשיבותו ונצחיותו". אלה, בנוסף לתכונות היגייניות ומטהרות שמיוחסות לו, הם חלק מהאיכויות בגינן בחרה המעצבת במלח לעיקר עשייתה, תחת המותג SALTWARE, והיא מקווה שהפריטים העל-זמניים יצליחו גם הם לחצות גבולות ולפאר בתים רבים.
חומר ייחודי נוסף שבו נעשה שימוש לייצור בתי מזוזה מעוצבים הוא עמילן תירס. צמד המעצבים ניקולס גולד ומרקוס שפר שיוצרים ממקום מושבם בווינה, אוסטריה, תחת המותג Sheyn, תרגמו את אהבתם לאדריכלות הדיגיטלית לפריטים משובבים לבית, אותם הם מכנים אלמנטים ב"אדריכלות זעירה". גולד, שעבד בעבר עם האדריכלית המנוחה זאהה חדיד, בחר ליצור ביחד עם שותפו אובייקטים מודפסים במדפסת תלת ממד, בשכבות של PLA, בתהליך אקולוגי, חף משאריות ומכל פסולת.
עיצוביהם, שנמכרים בחנויות Prat Living בתל אביב ובאתר, מונגשים באסתטיות ללקוחות, ועם פרוץ המלחמה אף ייצאו מאות מזוזות ושלחו אותם למאות מפוני הדרום.
טקסטורות ועומק אפשר למצוא גם ביצירותיה של קרן ולורט למותג Velvart, שמתמקדות בפריטים יפים ויומיומיים לבית, ביניהם גם בתי מזוזה. "התחלתי מהרצון לעצב פריט מסורתי, שיש הרבה שקובעים אותו כדי לרצות את ההורים", היא אומרת. ולורט ביקשה לעצב את הפריט הזה, שמלווה את האנשים בכניסה לבית, ולהפוך אות למזמין יותר. "רציתי ליצור חיבור שיהיה מעבר לחיבור הדתי, לחבר אותו גם לפן התרבותי. ליצור קשר אמיתי בין החפצים היומיומיים שנמצאים בבית, לבין דיירי הבית", היא מוסיפה. המעצבת, שלמדה במחלקה לעיצוב פנים, מבנה וסביבה בשנקר, מספרת כי ההשראה הגיעה מכיוון המודלים, הטקסטורות והאדריכלות, אותם לקחה למחוזות שלה בעולם המוצר. "מקורו של העיצוב בטבע, ואני בחרתי ליצור את עבודותיי בשפה אורגנית מקומית", היא מספרת. בהתאם, פיתחה חומר קרמי על בסיס אבן ושיש, בעלת חספוס עדין ויצרה שלוש טקסטורות שונות שמציגות את חיבור האקלים הייחודי בארץ ישראל, שכולל טופוגרפיה הררית, גלי מים ומשבי רוח.
את מרגישה שיש חיבור נוסף, בימים הקשים שבהם חלקנו הפכו לפליטים בארצנו, למזוזות?
"אני בהחלט רואה שינוי עצום בתקופה הזו. אנשים מחפשים עומק, שייכות וחזרה למסורת. האלמנט הזה מגלם ומסמל הרבה דברים, כמו אבן פינה, ובסופו של דבר הוא הולך להגיע הביתה, גם אם בעליו פונה לדירה או למלון. בנוסף, חשבתי על הסמליות של הפריט הזה והחלטתי לתרום בצורה קצת אחרת. כל מי שרוכש בית מזוזה אחד מקבל אחד במתנה. הוא יכול לבחור לקבל אותו אליו, ולתרום למי שירצה, או לבקש שאתרום בשמו, לפרויקטים שאני עובדת איתם".
17 צפייה בגלריה
חנוכית גלידה - טוויסט עכשווי עם הומור. נמכרת בחנות מוזיאון ארץ ישראל תל אביב
(צילום: לביא זוהר, סטודיו fomojo)
האמן אוהד בנית יצר חנוכייה מודרנית בקו נקי.
עדיין יש ביקוש ליודאיקה מסורתית
לצד הבחירה בפרשנות מודרנית לחפצי היודאיקה, יש מי שבוחר לדבוק בפריטים המסורתיים המוכרים. בדרום תל אביב מסתתר בית יציקה היסטורי שבו עובדים כתף אל כתף האחים יעקב (83) ואלי (73) דבח ומייצרים מזכרות לתיירים וחפצי יודאיקה ממזק יצוק.
"בגיל 15, המצב בבית של ההורים לא היה טוב, אז הוציאו אותי מבית הספר ואמרו לך לעבוד, והייתי עובד עבור לירה ליום", מספר יעקב, "עבדתי כמלחים בעסק של מחשבונים מכניים והיה שם לקוח היה לו בית מלאכה קטן ברחוב לבנדה והוא ביקש ממני כמה פעמים כל מיני עבודות הלחמה קטנות, עד שהוא הציע לי לבוא לעבוד אצלו תמורת שלוש לירות וחצי ליום, שזה היה בשבילי המון כסף אז. אחרי הצבא רציתי להיות שוטר, אבל ההורים שלי לא רצו כי הם חשבו שזה מסוכן. בשנת 1961 הייתי חייל משוחרר והתחתנתי, כי ההורים לחצו, החתונה הייתה עם קרובת משפחה רחוקה שלנו שהגיעה מטורקיה, מאותו אזור שממנו גם אנחנו עלינו לארץ ב-1948. כדי להתפרנס חזרתי אחרי הצבא לעבוד אצל יוסף. היום תביא לפה ילד ותגיד לו לעבוד, הוא יגיד לך 'מה, אני חמור?', אבל אז לא היו אפשרויות כמו שיש היום וגם לא היה מי שיקדם אותי, אז נשארתי לעבוד פה עד היום".
ב-1972 יוסף החליט שהוא רוצה לסגור את העסק ולהפוך לסוכן שמשווק את המוצרים. הוא העביר ליעקב את המקום, וגם עזר עם כסף בהתחלה כדי להביא פועלים שכירים, בתמורה להבטחה שיעקב ימכור את המוצרים שהוא ייצר רק לו. "לא עשינו חוזה, לא ניירות, הכל בכבוד של הפה", הוא מספר. יעקב צירף את אחיו אלי כדי שיעבוד איתו ומאז ועד היום הם שותפים לעסק שקוראים לו "האחים דבח".
מה אתם מייצרים?
"בעיקר מזכרות לתיירים. אחרי מלחמת ששת הימים הגיעו המון תיירים, אפילו את הזבל שאתה מטאטא מהרצפה - היית מוכר. זה היה שיא השיאים. אבל קצת אחרי זה התחילו להגיע המוצרים מסין, ומאז לא התקרבנו אפילו למה שהיה אז. בקורונה הכל נגמר לגמרי. כל הסוכנים שאנחנו עובדים איתם גם נעלמו ולא היה למי למכור. אנחנו מייצרים חמסות, מחזיקי מפתחות, חנוכיות, שעכשיו עולות להן הביקוש, ומוצרי יודאיקה קטנים אחרים".
מה זה מזק?
"מזק הוא חומר שמשלב כמה סוגי מתכות, בעיקר ברזל, אלומיניום ועופרת, והמקור שלו באיטליה. החומר מגיע בצורה של בלוקים גדולים ובאמצעות התנור אנחנו מתיכים אותם בחום של 500 מעלות ויוצקים לתבניות גומי. המזק הוא חומר נוח מאוד לעבודה ולתחזוקה בהשוואה לעופרת שהיא מסרטנת ולנחושת שהיא יקרה יותר. הוא גם חומר שקל לצפות אותו באיזה חומר שרוצים".
יעקב מוסיף לסיום בחיוך: "יש פה אלפי חמסות מסביב, זה המקום הכי מוגן מעין הרע. אתה מרגיש פה מאוד בטוח. אני לא מאמין בזה, אבל זו העבודה שלי".
בהכנת הכתבה השתתפה מיטל כץ, בעלת המיזם לתיעוד וסיורים בבתי מלאכה ותיקים בשם "מקצועות שנעלמים מן העולם"
