האוכל מגיע גם למוזיאון: היחסים שבין בני האדם לבין אוכל סקרן יוצרים רבים ולא מעט ציורים, פסלים וסרטים עסקו בחיבור הזה, שלכאורה נראה מפתיע. בתערוכה החדשה של מוזיאון העיצוב חולון, ״אוכל FOOD״, העוסקת ביחסים שבין אוכל ובין עיצוב, אף אחד מהמוצגים לא מיועד לאכילה, אך הם בהחלט מעוררים את החושים, גם את חוש הטעם.
האוצרות דנה בן שלום וליאורה רוזין, מסבירות כי התערוכה, שהחלו בהכנתה כבר לפני שש שנים (!) ורק כעת יוצאת לפועל, מתמקדת בארבעה חושים שאנחנו משתמשים בהם כשאנחנו אוכלים: ריח, טעם, מישוש ושמיעה. המעצבים שמשתתפים התערוכה מנסים להעביר לנו, הצופים, דרך המוצגים הרבים, גם את חוש הטעם אם כי בפועל – לא נוגסים ולא לועסים כלום.
בתערוכה, שנפתחה בשבוע שעבר ותוצג עד 21 באוקטובר, מוצגות יותר מ-200 עבודות עיצוב ואמנות, פריטים ומיצגים של יוצרים ומעצבים מהארץ והעולם, הבוחנים את מערכת היחסים המורכבת שבין האדם לאוכל. בין המשתתפים בתערוכה כמה שמות מוכרים כמו סיגלית לנדאו, ארם גרשוני, סטודיו מישר, איל פינקס, רון ארד, ואחרים. דרך מסדרונות צבעוניים ומיצגים אינטראקטיביים, התערוכה מנסה לחשוף את המנגנונים שגורמים לנו להתפתות לקחת ביס, מה הופך מאכל מסוים לאייקוני, ולבסוף - איך תיראה תרבות האכילה שלנו בעתיד אפוקליפטי למדי, על רקע משבר האקלים המתרגש עלינו.
"התערוכה מתייחסת לחושים שמרכיבים את תהליך קבלת ההחלטות שלנו לגבי האם לשים משהו בפה או לא״, מסבירה בן שלום, "מלאכת השכנוע הזאת, שפעם הטבע היה עושה, היא היום פעולה שמעצבים עושים. אנחנו נותנים צורה לאוכל, אנחנו אורזים אותו, אנחנו מספרים עליו סיפורים, ומפתים את האדם להכניס משהו לפה".
16 צפייה בגלריה
סמפורו - ויטרינת אוכל יפני של טומיטה וילהמינה, פרויקט שנעשה במיוחד לתערוכה
(צילום: משה כהן)
בין העבודות המוצגות אפשר למצוא סטייק סרוג עשוי מבשר שגודל במעבדה מבית סטודיו העיצוב מאיינדהובן Next Nature Network; ויטרינת אוכל יפני עשוי חומרים פלסטיים, שעוצבה במיוחד עבור התערוכה אך כמותה יש במאות אלפי בתי אוכל ביפן ומטרתה להציג את המנות לסועדים שלא דוברים את השפה; ומכונה המחקה באופן מכני את פעולת המעיים האנושית – ואפילו מקבל מזון אמיתי פעמיים ביום. כן, יש גם תוצר אנושי למדי.
לצידם מוצגים גם פרויקטים שנוצרו במסגרת חממת פיס לאמנות ועיצוב, בהן פרויקט צילום של מנות חומוס מעוצבות ומצולחתות בקפידה (חומוס ספקולטיבי, סטודיו REDDISH); עבודת וידאו המתעדת אנשים במגוון גילים ודרגות מומחיות כשהם מבשלים קוסקוס (תנועת הבישול: מופע קוסקוס, איה בנטור ובילי רגב); ומיצג כלי צור (אוהלו II, דן פרץ ונטשה בוגוסלבסקי).
"אכילה זו הפעולה הכי אינטימית שיש"
במחשבה ראשונה יש משהו אירוני בצורך ״לשכנע״ את האדם להשביע את הרצון האנושי הבסיסי ביותר - להזין את עצמו. על האירוניה הזו מצביעה התערוכה ישירות כבר בקומה הראשונה – המכונה ״חשקים וצרכים״ - ועוסקת בחשק הבסיסי ביותר שלנו, מים. במרכז החלל מוצבת כוורת המציגה לראווה מגוון של בקבוקי מים מפלסטיק, מבקבוקים המוכרים לנו מכל פיצוצייה ממוצעת ועד בקבוקים המציגים זהות יוקרתית יותר, עשויים פלסטיק עבה בגוונים עמוקים. ״מים, חומר הגלם הכי אמורפי, שקוף וחסר צורה שיש, הוא אולי נקודת הפתיחה הטובה ביותר לשאול ׳אז מה אנחנו צורכים פה בעצם?״, אומרת בן שלום.
״בסופו של דבר אכילה זאת הפעולה הכי אינטימית שיש, המקבילה רק למין. אנחנו מכניסים משהו לגוף שלנו ואז משהו יוצא מהגוף שלנו. כדי שכבני אדם נסכים לעשות את זה אנחנו צריכים לספר לעצמנו המון סיפורים ללמה זה בסדר, בריא ולא מפחיד"
מיצגי המים מצביעים באופן ישיר על האופן שבו צריכת המזון שלנו כחברה אנושית השתנתה כשהתחלנו לתרבת את האוכל שלנו. בעולם המזון המתועש, גם פעולה חיונית, אינסטינקטיבית, כמו שתיית מים, צריכה להפוך לחוויית שתייה ממותגת. וכדי לייצר את החוויה הזאת, צריך מעצבים: צורת הבקבוק והצבע שלו משדרים לנו באופן אינטואיטיבי מי מהם מכיל את המים הצלולים והטעימים ביותר לשתייה –גם אם הקשר בין האינטואיציה הזו למציאות מקרי בהחלט. בקבוקי המים הם אולי הדוגמה הבוטה ביותר לאירוניה הזו, אבל המסר חוזר בצורות מורכבות ומעניינות ברבים מהמוצגים בתערוכה. בעולם מתועש המציע שפע עצום של אוכל, נדמה כי חוש הטעם נדחק לעיתים לשוליים כשמדובר במזון שאנחנו צורכים. ויעידו על כך עשרות מיליוני צילומי אוכל המכונים porn food.
כך למשל, כשנכנסים לחנות ממתקים אי אפשר לטעום כל ממתק לפני שקונים את הטעים ביותר. צבע העטיפה, הלוגו המודפס עליה, התיאור המילולי, הגודל והצורה של הממתק משפיעים הרבה יותר בתהליך קבלת ההחלטות. בלב הפרדוקס המובא בתערוכה נמצאת המילה ״פיתוי״. הצורך לפתות אנשים לאכול משהו אחד על פני אחר טומן בחובו את מהות העיצוב התעשייתי: אריזת מנגנון מסוים בכלים אסתטיים, סיפוריים, כדי להעביר את המסר שעומד מאחוריו.
״בעולם העיצוב, כשמדברים על פיתוי מתכוונים לפיתוי לרכישה. כשמדובר באוכל, זה משמעותי מאוד״, אומרת רוזין, ״אם הקשר בינך ובין האוכל שלך הוא בלתי אמצעי, זאת אומרת יש לך עץ של תפוחים בחצר ואת שולחת יד, קוטפת תפוח ומכניסה אותו לפה, אין מעורבות חיצונית. אין עניין של אריזה, או סטוריטלינג״.
היא מוסיפה כי ״בסופו של דבר אכילה זאת הפעולה הכי אינטימית שיש, המקבילה רק למין. אנחנו מכניסים משהו לגוף שלנו ואז משהו יוצא מהגוף שלנו. כדי שכבני אדם נסכים לעשות את זה אנחנו צריכים לספר לעצמנו המון סיפורים ללמה זה בסדר, בריא ולא מפחיד. כשמדובר באוכל תעשייתי ויש יותר פער ולעולם העיצוב יש יותר מקום להרגיע אותך״. התייחסות ישירה לאינטימיות הזו של הגוף בתהליך האכילה היא בעבודה Cloaca של האמן הבלגי וים דלואה. העבודה היא למעשה פס ייצור מכני המחקה את פעולת העיכול האנושית. שישה מכלי זכוכית שקופים חושפים בצורה מכנית את תהליך העיכול, וכדי לעשות זאת מוזנת המכונה על ידי עובדי המוזיאון פעמיים ביום.
״עיצוב חובש לעיתים כובע הרסני״
התערוכה הזו לא פועלת בחלל ריק. עולם האמנות והעיצוב מתייחס לאוכל מזוויות שונות. food היא אחת מתוך לא מעט תערוכות במוזיאונים חשובים ברחבי העולם שעוסקת בקשר בין עיצוב ובין אוכל. ב-2019 הציג מוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון תערוכה רחבה שמשכה מאות אלפי מבקרים ועסקה בעתיד האוכל ובפרט בחקלאות אקולוגית, ייצור והשפעת הטכנולוגיה על מערכות המזון שלנו. תערוכות דומות הוצגו גם במוזיאון העיצוב קופר היואיט בניו יורק, מוזיאון העיצוב של אטלנטה ובשבוע העיצוב במילאנו בשנים האחרונות. גם בישראל מוצגות כעת שתי תערוכות גדולות נוספות העוסקות בנושא, תערוכת ״אוכל נע״ במוזיאון הפלשתים באשדוד ותצוגת ״הכדור בצלחת שלך: האוכל שלנו והטבע״ במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט.
החוט המקשר בין רבות התערוכות העוסקות בנושא בשנים האחרונות הוא משבר האקלים. לצד השיח ההיסטורי והמקורות של תרבות האכילה האנושית, מרבית העיסוק במזון בעולם העיצוב בימים אלה הוא דווקא סביב עתיד המין האנושי. ״עיצוב לפעמים מנוצל כדי לנגן על החשקים שלנו, לצרוך דברים שלא צריך לאכול. העיצוב לעתים חובש כובע שיכול להיות הרסני כלפי הסביבה״, אומרת בן שלום, ״אני חושבת שלא נצליח באמת לעשות שינוי בעתיד עד שלא נבין כמה כוח באמת יש לעולם העיצוב בהשפעה על הרגלי הצריכה שלנו״.
עם ניחוח אפוקליפטי והרבה דמיון, רבים מהפרויקטים המוצגים בתערוכות הללו מנסים לשרטט כיצד תיראה חוויית האכילה שלנו בעתיד שבו משאבים רבים יאזלו, חקלאות תהיה במעבדות ולא בשדות הפתוחים, ומספר הפיות שיצטרך העולם להאכיל יגדל משמעותית. אחד הנושאים הנפוצים ביותר שעוסקים בהם מעצבים הוא הבשר המתורבת – בשר סינתטי שנוצר במעבדה בתקווה לצמצם משמעותית את צריכת הבשר האנושית, ואולי אף לנצח את הרעב העולמי.
בעבודה ״טבעול״ של האמן איל פינקס המוצגת במוזיאון העיצוב חולון, הוא תיעד חמישה תחליפי בשר צמחוניים במטרה לבחון את הקשר שבין תחליפי הבשר המתועשים ובין הצורה שלהם. המוצרים המוצגים בעבודה, כמו גם רבים מתחליפי הבשר שנמצאים היום בשוק, מנסים לחקות את הנראות, את הטעם, ואת הטקסטורה של מוצרי בשר מהחי. בין אם מדובר בשניצל טבעול או בשר ״ביונד״, הצבעים הוורדרדים, הצורות האורגניות כביכול, ואפילו הריחות, הם כולם למעשה תוצר של מניפולציה דקורטיבית. ״אחד התפקידים של עיצוב הוא בעצם לשכנע אנשים באלטרנטיבית אחרת. לעשות את התיווך בין מה שמיוצר במעבדה ובין מה שבסוף אנחנו מכניסים לפה״, אומרת בן שלום.
כשטעם יהפוך לגרפיקה: טקסי האכילה של העתיד
למעשה, בעוד המדענים עוסקים בשחזור הטעמים שאנחנו מכירים, המעצבים עוסקים בשחזור החלקים שפוגשים את החושים האחרים שלנו; הראייה, הריח, המישוש ואפילו השמיעה. אך מעניין יותר הוא לא שחזור הצורה עצמה, אלא מה שעומד מאחוריה: שחזור החוויה והתחושה שהאוכל נותן לנו. בעתיד אפוקליפטי שבו רבים מהמאכלים שאנחנו מכירים לא יהיו זמינים עבורנו, האם אוכל יחזור להיות צורך בסיסי בלבד? מה יקרה לחוויית האכילה ולתרבות הסובבת אותה שכה התרגלנו אליה?
מעבר לצבע, ריח, מרקם, קראנצ׳יות או קריספיות, מעצבים רבים מנסים להבין איך נצליח לשחזר באופן מלאכותי רגשות כמו נוסטלגיה, חשק ותענוג. העבודה ״טעם נשכח״ של שירה קרת ואיתי לניאדו מתייחסת ישירות לנושא הנוסטלגיה, ומציגה סדרת אובייקטים המודפסים על גבי נייר אכיל המשחזר טעמים אבודים. בעתיד ספקולטיבי שבו שריפות ושיטפונות הם דבר שבשגרה, עולם שבו דבורים לא מאביקות גידולי שדה והתפריט של רבים מאיתנו יצטמצם לדגנים, שורשים, קטניות וחרקים, בדמיונם של קרת ולניאדו הטעמים הופכים לגרפיקה.
16 צפייה בגלריה
טעם נשכח, נייר אכיל עם טעמים נוסטלגיים, עבודה של שירה קרת ואיתי לנדאו
(צילום: משה כהן)
״העבודה הזאת עומדת בתערוכה ממש ליד מיצג שמדבר על הפרינגלס – אחד החטיפים האייקוניים ביותר בעולם מבחינת העיצוב שלהם״, אומרת רוזין, ״בעצם הנייר האכיל הוא שבירה של האייקון. מה יקרה כשלא יהיו לנו את האייקונים המוכרים האלה של האוכל? העבודה מנסה לדמיין איך סביב עולם כזה יתפתח אולי טקס חדש של אכילה. תיאורטית, אנחנו יכולים בעתיד פשוט לקחת טפטפת ולשים על הלשון או לבלוע כדורים כדי לפתור את בעיית ההזנה שלנו. אבל העבודה הזאת אומרת – לא, אוכל הוא טקס, ואי אפשר לפרום את הקשר שבין אוכל ובין התנהגות. כך היא מייצרת התנהגות פיזית חדשה שנוכל להתאגד סביבה ולשמר את החוויה״.
חלק שלם בתערוכה מוקדש לטכנולוגיה, באמצעות מעבדה אינטראקטיבית המנסה לחשוף את המבקרים לחוויות אכילה שעדיין לא כאן – אבל עלולות להיות בקרוב מאוד. בכניסה למעבדת העתיד נכתב: ״המצאנו את ההנדסה הגנטית, פיתחנו בינה מלאכותית, ומצאנו דרכים להבין את מורכבות המוח האנושי, ועל אף ההתפתחויות לא חל שיני מהותי בצרכים הבסיסיים של האדם – הוא עדיין צריך לאכול כדי לשרוד״.
אולם אם מסתכלים על הפיתוחים העיצוביים בתחום האוכל המובאים בתערוכה ונראים ברחבי העולם בשנים האחרונות, נראה שההצהרה הזאת לא מדויקת. נכון, אדם צריך לאכול כדי לשרוד. אבל האדם המודרני לא יאכל כל דבר כדי לשרוד – גם כאשר משבר האקלים כבר כאן ומסתכל לו הישר ללבן שבצלחת. נשאלת השאלה, האם הגישה הסבלנית שמציג עולם העיצוב לתהליכים האלה יכולה באמת לשנות את מהלך ההיסטוריה, או שהיא פשוט מנסה להפוך את העתיד האפוקליפטי שלנו לקצת יותר נוח?
