היו אלה האדניות המובנות בשולי המרפסת התל-אביבית שלי. יום אחד התנשא מתוכן גבעול גבוה גבוה, עובר את גובה הראש; וחמנייה בעלת סידור מנדלי מושלם של עלי כותרת וזרעים נפתחה לה. מעולם לא ראיתי חמנייה תמירה ומושלמת כל כך, והיא שלי! הרגשתי חייבת להזמין את כולם ולעשות מסיבה; לחלוק את היופי, את חדוות הצמיחה, ולהתיז גאווה. כי אם הדבר המרהיב הזה פרח אצלי, ייתכן שזה מעיד עליי – אמא שלו, משהו.
הזוהר והתהילה היו קצרים. חלפו שבועיים וכדרך הטבע הפרח נבל. הגבעול התייבש והמראה היה עגום, אך התקשיתי להפטר מ"הגופה", כפי שקראה לה מי שהייתה אז שותפתי לדירה. הייתה לי חמנייה – ועכשיו אין. כשהבחנתי במחשבות שלי חשתי מעט מגוחכת, אך בזאת התחילה דרך ארוכה של גידול צמחים בבית ולמידה מהם. מי שחווה את גאוות הפריחה או צער הנבילה לומד עם הזמן שלגדל צמח משמעו ללמוד מה הוא צריך, לספק לו את הצרכים הבסיסיים ומעבר לכך – להפריע לו כמה שפחות. הכישלונות וההצלחות הם לא באמת שלנו.
מה כבר אפשר ללמוד מצמחים?
צמחים לא מחויבים כלפינו לדבר, לא משנה כמה נטפח ונשקיע בהם. באותה ספונטניות שבה הם מלבלבים וממלאים אותנו בגאווה, הם נובלים ומתים. כשאנשים מספרים על צמח שמת אצלם, הם מדברים לרוב על כישלון אישי, עטוף בהומור עצמי ובכינוי "רוצחי צמחים". יש שיעבירו את האשמה אל הצמחים עצמם, יקראו להם מפונקים או ינקזו אליהם מילות גנאי. כי הרי השקענו בצמח, הכנסנו אותו לביתנו, השקנו ודישנו אותו – הוא אמור לכל הפחות להישאר איתנו, ורצוי גם שייראה מטופח ובריא.
אם אנחנו חשים כך כלפי צמחים, איך נראות מערכות היחסים עם אנשים בחיינו? מה המוטיבציה שלנו להשקיע בהן? האם, למשל, אנחנו מצפים מילדינו לבחור בדרך חיים שתסב לנו גאווה ובכך להראות לנו את אהבתם? האם אנחנו מצפים מחברינו ש"יחזירו" לנו את תשומת הלב וההשקעה שנתנו להם? האם אנחנו מצפים שתמיד ירצו בחברתנו? מגדלי צמחים לאורך זמן עשויים להבחין שהם למדו משהו על יצירת קשרים, ועל נתינה ללא ציפייה לתמורה.
"צמחים מזמינים אותנו לצאת מהריכוז בעצמנו – גם ובמיוחד כשאנחנו במצבי סטרס", מסבירה בריאיון תמר לוסטיג, פסיכותרפיסטית המשלבת צמחים וגינון בעבודתה הטיפולית, ומחברת הספר "סודות הגינון הטיפולי". "הם מעודדים אותנו להקשיב באופן עמוק לצרכיהם, להכיל אותם ולהיות בנתינה. הם דורשים המשכיות ומסירות לאורך זמן – וזוהי בעצם יצירת קשר. אנחנו דואגים למישהו שהוא חסר אונים, אחראיים עליו, מקבלים סיבה לקום בבוקר ומקבלים משמעות. צמחים 'מכריחים' אותנו לעבוד איתם ובשבילם". הדבר, אגב, נכון בעבודה בגינות טיפוליות, אך גם לכל אדם בביתו עם עציציו.
"חלק מה-well being שלנו זה להתחבר לקהילה, משפחה, חברים, וגם לחוש שייכות לעולם", היא מוסיפה. "הצמחים מאפשרים לנו להתחבר לעוד רובד בעולם, על מורכבויותיו הלא-אנושיות כמו בעלי חיים, צמחים, עונות השנה, ולחזק את תחושת המשמעות וההזדהות עם העולם, להרגיש חלק ממחזור החיים. דרך זה אנחנו מתחילים לחיות בצורה שהיא אחראית למה שקורה סביבנו, לחיות בתוך קהילה שמודעת לצורך ולצרכים ולסבל, להרבות טוב בעולם – ובכך להרבות טוב בעצמנו".
לוסטיג מסבירה כי גינון מהווה לרוב גם קשר לקהילה אנושית. "את יכולה לתת מהשיח שלך, להחליף זרעים וייחורים, יש שאילת שאלות, נולדות קבוצות, שיתופי פעולה. הגינון מחבר אותך לקהילה". ואכן, צמחים מאתגרים את חוקי המשחק הכלכלי-חברתי לפיו יותר לך הוא פחות לי: להעניק ייחור לאחר הוא לא רק הפסד אלא יותר לכולם, ומעודד את הצמח להמשיך ולהוציא עוד פיצולים וענפים.
צמחים ואידיאל היופי
מה קורה כשהצמחים שלנו לא מושלמים? תחילת דרכנו עם צמח היא בדרך כלל במעמד הבחירה במשתלה. אנחנו נבחר בצמח המלא ביותר, היפה ביותר, זה שמגיע עם כמה שפחות "פגמים". אך עם הזמן הצבע המיוחד שעל פיו בחרנו אותו נעלם, עלים נושרים במקומות אסטרטגיים והרשימה נמשכת. אך בינתיים, הוא כבר "שלנו", ולכן אנחנו מסוגלים לראות את היופי שלו ולהכיל את הפגמים והמוזרויות השונות שלו.
כך גם עם אהובינו האנושיים: כל ילד חושף לאיטו את הצרכים המיוחדים שלו, המוזרויות וה"פגמים". כהורה (וגם כבן\בת זוג או חבר טוב), אנחנו אוהבים אותם למרות ובזכות הכל. בסופו של דבר, דרך חוויית הפגום-אך-נאהב, אולי נבחין שאנו מכילים וסלחניים יותר אפילו כלפי עצמנו – כפי שאנחנו לאהובינו ולצמחינו.
אנו חיים בתקופה שבה אידיאל היופי, מידות הגוף "הנכונות" ומיצג השווא של הרשתות החברתיות עומדים לביקורת ולא עוברים את מבחן המציאות. האלטרנטיבות קוראות לנו לחזור לדרך הטבע – כלומר להעריך את המגוון (מידות, גילאים, מגדרים) ואת הטבעי (פחות איפור, פחות ריטוש). גם בעולם הצמחים ניכר המהלך ומשפיעני רשת בתחום מעלים תמונות שכוללות את הקצוות החומים, העלים המצהיבים ואפילו הצמחים שמתים.
הערכה לחוסר השלמות אינה תופעה חדשה כמובן, ידועה בה התרבות היפנית ואסתיקת הוואבי-סאבי העוסקת ביופיו של הלא-מושלם, החסר והארעי. צמחים, כמו בני אדם, הם מטבעם ביטוי של הערכים האלו, אך במיוחד כאשר הם עומדים בשלכת, ביובש ובמזיקים. עם זאת, אם עברנו עם צמח את התקופות הקשות שלו, ולא אמרנו נואש, ייתכן שנזכה לראות אותו משתקם. לחוויית השיקום הניסית של צמחים יש כוח שיקומי גם עלינו.
בחזרה למחזוריות הטבע
"החיבור לטבע הוא משהו שאנחנו צריכים לחפש ולעבוד בשבילו כיום", אומרת לוסטיג. "אנחנו חיים על בטון, מוקפים בתאורה מלאכותית, רחוקים מעונות השנה. עם זאת, יש לנו משיכה מולדת לטבע, שנקראת ביופיליה. עצם העבודה בגינה או השהות לצד צמח היא מרפאת. טיפול בצמח היא חוויה הוליסטית המפעילה את כל החושים. אנחנו נוגעים, מריחים, אוכלים, מתפעלים מהיופי ומהטקסטורה. אנחנו חיים עם ישות נוספת, משהו חי וקורה מול עינינו - עלה צומח, עלה מת - אנחנו מעמיקים את המודעות להווה באמצעות זה".
במילים אחרות, זוהי הנוכחות שאנחנו מחפשים בחיינו עמוסי הגירויים. עצם הטיפול בצמחים הוא תרגול של מיינדפולנס, או בעברית "קשיבות". המגדלים צמחים בביתם מתחילים להפנים את מחזוריות עונות השנה. הזמן שוב מוגדר ומקבל פרופורציות. אנחנו נזכרים בכך שלא משנה מה יקרה, גלגל החיים ממשיך לנוע. האביב בסוף יגיע, אבל גם הסתיו. להסתכל בגינה היא לדעת שאחרי כל ירידה באה עלייה. גם מה שנובל ומתפורר מזין את הקרקע שממנה אנחנו מתחילים מחדש.
מחזוריות הטבע מחברת אותנו למחזוריות החיים האנושית. היפנים, למשל, מחוברים מאוד לטבע - חיבור תרבותי הנטוע בדת השינטו העממית. גם כיום, יפנים בכל גיל וסטטוס חברתי אוכלים את ארוחת הצהריים שלהם בגינה או בפארק, עוקבים באדיקות במהדורות החדשות אחר פריחת עץ הדובדבן ויוצאים לחגוג אותה (הנאמי), ומעריכים את השלכת.
כפי שהיפנים מנכיחים את מחזוריות הטבע, כך הם ערים גם למחזוריות החיים ולא מדחיקים אותה. המוות הוא נושא לחגים, שירה ומסורות רבות אך הוא נוכח גם בחיי היומיום. מוות, זיקנה או מחלות סופניות הן נושא לשיחת חולין שגרתית או לסדרת מצוירות לילדים. בעיניים מערביות הקבלה הזאת של המוות עשויה להיות בלתי נתפסת, אך ההדחקה הזו היא בדיוק הרקע להופעתם של מפגשי "קפה מוות", שבאים להדגיש דווקא את עוצמות החיים ולחגוג אותם.
כך, בתרבות שבה קשה לנו לדבר על מוות או בכלל להתעמת עם הרעיון, השיח אודות צמחים מהווה קודם כל פתח אוורור ללקסיקון שלם של מוות וגסיסה. הזדמנות להפוך את הנושא למעט יותר יומיומי וטבעי. "העיסוק בצמחים מפתח את המודעות לדרמות של החיים", מסכמת לוסטיג. "יש עיסוק באירועי קצה – כי לצמחים קורים דברים. יש כאן התמודדות עם השאלות של החיים - מוות, זיקנה וחוסר אונים".
סיפור הפתיחה של החמנייה מסמל את הנטייה האנושית להיאחזות, זו שהבודהיזם תולה בה את מקור הסבל האנושי. ברגע אחד אדם יכול להיות "עשיר", בעל צמח מפואר מטופח, וברגע הבא לאבד אותו. האם זה לא הפחד הגדול ביותר שלנו? לאבד את כל מה שעבדנו בשבילו או את כל מה שאהבנו?
התחייבות לפרויקט מסוים טומנת בחובה הזדמנות לכישלון. כך התחייבות לזוגיות, לילדים או לכל סוג אחר של קירבה מכילה גם פרידה. צמחים הם הזדמנות להפנים את עובדת הארעיות של כל הדברים, להתאמן במחויבות, להתנסות באובדן ובכישלון. לא משנה כמה נשקיע ונקשיב, כמה וודאות ושליטה ננסה לייצר - כוחות הטבע עם מעלינו. בקבלת כוח גדול מאיתנו יש מן הרוחניות, שתיגע גם במי שלא מחשיבים את עצמם רוחניים. כוחות הטבע שבצמחים מזכירים לנו לכל הפחות לשמור על צניעות וענווה.
