האי ריגן (Rügen) ששוכן לחופי הים הבלטי בצפון מזרח גרמניה נחשב לאחד מיעדי הנופש הפופולריים ביותר במדינה. מדובר בפיסת טבע פסטורלית בעלת חופים בהירים, שפע של צמחייה ירוקה ומצוקים תלולים שמגיעים ממש עד קו המים. בין כל אלה, תוכלו למצוא גם את "פרורה" (Prora), מבנה באורך בלתי נתפס של 4.5 קילומטרים, שמחזיק בתואר "הבניין הארוך בעולם".
מאחורי הנתון המרשים והנוף הפסטורלי מסתתרת היסטוריה אפלה. המבנה תוכנן בימי השלטון הנאצי ונועד לשמש כאתר נופש למעמד הפועלים הנמוך ולאכלס במקביל עשרות אלפי אנשים. מטרת המבנה המקביל לרצועת החוף המזרחית של האי, אותה מעולם לא מימש במלואה, הייתה לחזק את נאמנותם של האזרחים למפלגה הנאצית במסווה של חופשה בורגנית ושלווה.
התכנון האדריכלי של פרורה וההיסטוריה המורכבת שהוא אוצר בתוכו, עומדים במרכז הסרט "הבניין הארוך בעולם" (Touristic intents) שביים האמן היהודי אמריקני מאט רפפורט (Mat Rappaport). במשך יותר מעשור חקר רפפורט את העבר המורכב של פרורה ואת ההווה המסובך לא פחות, שמלווה בשאלה כיצד יש לנהוג במבנה כל כך מסיבי מבלי לטשטש את עברו הבעייתי. הסרט, תוצר של ראיונות עם היסטוריונים, אדריכלים ואנשי רוח, יוקרן בשבוע הבא (1.4) במסגרת פסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואמנות בתל אביב.
בראיון ל-ynet לקראת הקרנת הסרט בישראל, מספר רפפורט שנחשף לפרורה די במקרה בזמן ששקד על פרויקט אמנותי אחר. המסיביות וההומוגניות שמאפיינות את המבנה נחקקו היטב בזיכרונו. זמן מה לאחר מכן החליט לנסוע לשם, תחילה במחשבה שיתעד את האתר לטובת מיצג וידיאו אמנותי. "כשהגעתי לשם נדהמתי לגמרי מקנה המידה של המבנה. ללכת לצידו זו הליכה ארוכה מאוד. היה מורכב להיכנס פנימה כי הוא שייך לאנשים שונים וחלקים רבים היו סגורים", מספר רפפורט על הביקור הראשון בפרורה. "רוב הבניין היה במצב של עזובה והזנחה. היו חלקים עם סימנים של חיים אבל הרוב היה בהריסות. מובן מאליו שיש את המשקל הכבד של ההיסטוריה – ההבנה שאתה נמצא באתר נופש נאצי, למרות שהוא מעולם לא הושלם".
כוח באמצעות שמחה
הבנייה של פרורה החלה ב-1936, שלוש שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. קלמנס קלוץ (Clemens Klotz), אחד מהאדריכלים שפעלו בשירותו של אדולף היטלר, היה אחראי לתכנון הפרויקט המגלומני כך שיוכל להכיל 20 אלף נופשים בבת אחת. עם תחילת מלחמת העולם השנייה ב-1939, עבודות הבנייה הופסקו ופרורה מעולם לא תיפקד כאתר נופש נאצי, אם כי שימש למגוון מטרות אחרות בהמשך. אורכו המקורי היה כשישה קילומטרים, אך במהלך השנים נהרסו חלקים ממנו והוא קוצר ל-4.5 קילומטרים "בלבד".
"אני חושב שהדבר שנוכח מאוד כשעומדים מול המבנה ומסתכלים עליו מכיוון הים הוא קנה המידה העוצמתי שלו. הבניין פשוט ממשיך וממשיך", אומר רפפורט. "כשנכנסים פנימה יש מסדרונות ארוכים מאוד וסופר אינטנסיביים, זו מחווה אדריכלית כמעט 'קולוניאלית' שמסתירה את הנוף לכל מי שנמצא מאחורי הבניין. הרעיון שעמד מאחוריה הוא חיים בריאים, לאפשר לכולם גישה לנוף, לאוויר טוב ולטבע, רעיון שהיה מודרני מאוד באותם זמנים".
בתקופת שלטונה, יזמה המפלגה הנאצית פרויקטים ראוותניים רבים במטרה להפגין את כוחה, ולחבר את העם לרעיונות הגזעניים והפשיסטיים שלה. זו הייתה גם המטרה מאחורי היוזמה של פרורה, שנבנה בפועל בידי הארגון הממשלתי לתרבות הפנאי בגרמניה הנאצית שנקרא "כוח באמצעות שמחה" (באנגלית: Strength Through Joy, או בגרמנית: KDF).
פרורה היה למעשה חלק מתוכנית גדולה יותר של המשטר שמטרתה לאפשר למעמד הפועלים ליהנות ממופעי תרבות ואטרקציות תיירותיות במחיר מסובסד. עד אז, תרבות ונופש נחשבו פריבילגיה שמיועדת לעשירים בלבד. בדרך זו הצטייר המשטר כטוב ואנושי לאזרחים, כשלמעשה באמצעות אותן פעילויות ביקש להנחיל את רעיונות המפלגה הנאצית לציבור הרחב. מלבד העלאת קרנו של המשטר, רפפורט מוסיף שלאותן פעילויות פנאי הייתה מטרה נוספת. "עובד שנח הוא העובד האופטימלי כי הוא בריא ופרודוקטיבי יותר. פרודוקטיבי למה? לטובת המלחמה שבדרך. זו הייתה דרך לשמור ולטפח את ההון האנושי שלהם".
אדריכלות ותעמולה
פרורה שווק כאתר הנופש האידיאלי שבו כל פועל גרמני יזכה לחדר עם נוף לים. למרות שבנייתו מעולם לא הושלמה, הדבר לא מנע מהשלטון הנאצי להשתמש בו לטובת תעמולה וסיקור אוהד. כך למשל תועד תהליך הבנייה בחדשות כדי ליצור תמונה תודעתית שהשלטון מיטיב עם הפועלים. בעיתונים פורסמו תמונות מבוימות של חדרי אירוח שיצרו את הרושם שהתיירים הראשונים כבר מבלים במקום.
פרורה נבנה על בסיס שלוש שפות אדריכליות שונות, כל אחת שימשה לפונקציה אחרת שקשורה במבנה. "אזורי השינה נבנו בדומה למפעלים של אותה תקופה, עם הרבה חדרים קטנים שחוזרים על עצמם וחלונות נקיים שמסתכלים החוצה", מסביר רפפורט. "לצידם היו את הבניינים ששימשו למטרות חברתיות כמו אוכל או פעילויות. אותם חלקים התרחבו החוצה לכיוון המים והתאפיינו בצורות עגולות. המבנים האלו הזכירו אדריכלות של קזינו או בתי נופש בריביירה הצרפתית, אדריכלות שהיא מאוד יוקרתית. האזור המרכזי, שנבנה רק באופן חלקי, היה בסגנון ניאו-קלאסי נאצי עם עמודים גבוהים. זה היה אמור להיות היכל גדול ל-20 אלף אנשים שנועד לבטא את הכוח של השלטון".
לדבריו של רפפורט, מאחורי העיצוב והגודל של פרורה עמד הרצון של המפלגה הנאצית להשפיע על כמה שיותר אנשים בזמן קצר. "הבניין הזה היה אמור להיות 'מפעל' של תיירות המונית. באמצעות קנה המידה הגדול שלו רצו להשיג יותר השפעה, כי בכל זמן תוכננו לשהות שם 20 אלף איש. כשחושבים על זה, חופשה נמשכת בדרך כלל בין סוף שבוע לשבוע שלם. אם היו מביאים לשם נופשים לכל אורך עונת התיירות זה הרבה מאוד 'מוצר' – כלומר הרבה חופשות שנוצרות", אומר רפפורט, ולא בכדי משתמש במונחים מעולם הייצור והתעשייה. לדבריו אחד ממקורות ההשראה המרכזיים מאחורי המקום היה גישת הייצור ההמוני בשיטת הסרט הנע, שמיוחסת לתעשיין הרכב האמריקאי הנרי פורד. פורד, שכידוע היה גזען ואנטישמי, נחשב ליקיר המפלגה הנאצית וזכה להערכה מצד היטלר.
היסטוריה מיליטנטית
ההיסטוריה הטראומתית של פרורה נמשכה לאורך שנות המלחמה תחת השלטון הנאצי. במקום אתר הנופש שנועד להיות, שימש המקום כבר עם תחילתו למטרות צבאיות. עדויות מועטות מצביעות על כך שלאחר הפלישה לפולין ב-1939, חלקים מפרורה נבנו בידי שבויי מלחמה שבהם השתמש המשטר הנאצי כעובדי כפייה, או במילים בוטות יותר – עבדים.
לאחר המלחמה, השתייך האי רוגן לשטחה של גרמניה המזרחית, ופרורה המשיך לשרת לצרכים מיליטנטיים. צבא מזרח גרמניה השתמש בו כמתקן אימונים ללוחמה בשטח בנוי וערך בו אימוני ארטילריה. בנוסף לכך שימש המקום למגורי חיילים ובית נופש לקצינים.
במשך שנים היה פרורה בגדר תעלומה ולא סומן במפות של מערב גרמניה. למרות שהיה מודע לקיומו, המודיעין המערבי לא ידע מה גודלו האמיתי וכמה חלקים ממנו אכן נבנו. "פרורה הייתה המקום עם הכמות הגדולה ביותר של מתנגדי מצפון. אותם אנשים סירבו להילחם מטעמים פציפיסטיים ולא רצו להחזיק נשק. שלטונות מזרח גרמניה סירבו להכיר בכך שהאנשים האלו קיימים. הם הוצבו בפרורה ונקראו 'construction soldiers' ("חיילי בניין", ש"פ). הם לא החזיקו נשק אבל אילצו אותם לבנות דברים. זה היה די אכזרי. זו הייתה עבודה קשה מאוד", מספר רפפורט.
טשטוש נדל"ני
איחוד מזרח ומערב גרמניה ונפילת חומת ברלין הציב דילמה חדשה כיצד ראוי לנהוג במבנה העצום עם העבר המורכב. שאלה זו נוכחת גם כיום, כשיזמי הנדל"ן רואים בעיקר את הפוטנציאל הכלכלי שטמון בנכס שממוקם לחופי הים הבלטי, וסוגיות שקשורות בשימור פחות מעסיקות אותם. מנגד, עומדים קולות שמבקשים שהבניין ייהרס בזמן שחלקים רבים ממנו מוסבים למטרות חדשות-ישנות. הוויכוח הזה עומד במרכזו של הסרט, שבו המרואיינים הרבים מנסים ליישב את ולו במקצת את המחלוקת. "היום אפשר לראות בפרורה אכסניית בני נוער, פיתוח של מתחם דירות יוקרה ובתי מלון", מתאר רפפורט. לצד אותם פיתוחי נדל"ן, פועלים בפרורה מספר מוזיאונים שדואגים לשמר את הזיכרון של המקום, ולהזכיר למבקרים את המטרה המקורית לשמה נבנה.
המסה האדירה של פרורה חולקה למקטעים קצרים, בלוקים, שנמכרו בנפרד לאנשים פרטיים. בהיעדר תוכנית כוללנית למתחם, נראה שכל יזם נוהג בחלק שלו על פי ראות עיניו ובאופן שימקסם את הרווחים מהנכס. "האכסנייה הייתה אמורה להגדיר תבנית איך להתייחס למבנה הזה כמונומנט. בהתחלה לא התאפשרה הוספת מרפסות שפונות למים כי במבנה המקורי לא היו כאלו. עם הזמן זה השתנה כי המבנה נמכר בחלקים נפרדים ליזמים. המפתחים דחפו נגד כמה מאותן הגבלות, לפעמים אפילו תוך שבירת החוקים. עם הזמן אפשר לראות מרפסות ובריכות שהתווספו בחזית. כיום המקום מתחיל להיראות כמו ריזורט מודרני עם הרבה זכוכית, כמעט שגרתי".
14 צפייה בגלריה
ישן מול חדש בפרורה. "המקום מתחיל להיראות כמו ריזורט מודרני"
(מתוך הסרט "המבנה הארוך בעולם")
השינוי הדרמטי בחלקים מהחזית מרחיק את פרורה של היום ממצבו המקורי. מכאן עולה חשש שהשינוי הפיזי עלול אולי לתרום בעתיד גם לטשטוש היסטורי על אודות העבר המורכב. רפפורט מניח שהפיתוח שחווה פרורה הוא כנראה בלתי נמנע, והוא לא בהכרח דבר רע אם עושים אותו ברגישות המתבקשת. בעיניו, פרורה הוא רק דוגמא אחת, אמנם קיצונית מאוד, לאתרים היסטוריים כואבים ולאופן שבו אנחנו מתייחסים אליהם כחברה מודרנית. "אני חושב שבין שהפיתוח של פרורה טוב ובין שרע, לדעתי מעניין יותר לחשוב על הנושאים המצטלבים שאתר כזה מעלה עבורנו כשאנחנו ניגשים לאתרים נוספים בסביבה שבה אנחנו חיים. הרצון בחברה קפיטליסטית הוא להרוויח כסף, אבל הצד השני של המטבע הוא איך אנחנו עושים את זה בצורה אתית והאם זה בכלל אפשרי? השאלות האלה לא נוחות, ובאופן ראשוני אנחנו לכל הפחות צריכים לשאול אותן".
