בגיל 41 - 12 שנה אחרי שעיצב את גופי התאורה הראשונים שלו על שולחן שהשכיר בנגרייה, בין משמרות לילה בבר תל אביבי - המעצב אסף וינברום עומד בפני מה שנראה כפסגת הקריירה שלו. אחרי שהשיק אולם תצוגה וחנות קונפסט, הוא מתכונן לפריצה שלו לשוק עיצוב הבית האמריקני. בחודשים הקרובים גופי התאורה שלו יוצבו לראשונה ב-14 חנויות עיצוב גדולות ברחבי ארצות הברית, כחלק מהסכם הפצה עם יזם אמריקני שעבורו הוא יצר קולקציה שהכריחה אותו לצאת מאזור הנוחות שלו.
"במהלך תקופת הקורונה פנה אלי יצרן אמריקני שמשווק שנדלירים ענקיים, וביקש שאעצב לו קולקציה", הוא משחזר בראיון ל-ynet. "יצא שהייתי מאוד עמוס אז, זה היה מיד אחרי שהצגתי לראשונה בתערוכה Maison et Objet בפריז. תוך כדי עוד הייתי בטירוף של עבודה על השואו רום החדש. לקח לי כמה חודשים טובים לחשוב על זה, והחלטתי בסוף שאני משחרר את השליטה ומעצב קולקציה שמותאמת ללקוחות שם ומשלב אותה בקו האישי שלי. סגרנו חוזה ועיצבתי לו קולקציה אמריקנית שונה מכל מה שעשיתי עד עכשיו".
כבר בשנת 2017 שמו של וינברום נדד אל מעבר לים, כשהכותר כאחד מחמשת מעצבי התאורה המבטיחים בעולם בידי מגזין ELLE decore. גופי התאורה המינימליסטיים והעדינים שלו נעים על התפר שבין האסתטי והאמנותי לפונקציונלי, ומשלבים בין חומרים וטכניקות עבודה. עבור הפרויקט הנוכחי, שהוא מספר כי עוד לא יכול לחשוף, יצר וינברום קולקציה של גופי תאורה מקסימליסטיים, גדולים, מעוגלים ועמוסים בפרטים ובקישוטים, המותאמים לסצנה הניו יורקית השונה כל כך מזו הישראלית.
סופת הוריקן של התרגשות
במבט לאחור, וינברום, ילד שני מתוך חמישה במשפחה דתית מראשון לציון, לא חשב שכך ייראו חייו הבוגרים. "בילדות למדתי בישיבה. חצי יום תורה, גמרא וקודש, ומהצהריים מקצועות ריאליים כמו פיזיקה וכימיה. זה לא עניין אותי. חיפשתי רק לברוח לסקייטבורד ולאופניים שלי", הוא מספר. "לא הייתי ילד היפראקטיבי, אבל לשבת 10 שעות ביום מול שולחן שיגע אותי. כל הזמן דאגו לומר לי כמה אני לא מספיק טוב, שיש לי הרבה פוטנציאל שאני לא מממש".
בנעוריו הוא גילה את הפן היצירתי. "בגיל הנעורים כל ההורמונים קפצו והשתוללו ורק חיפשתי למרוד. עברתי לתיכון דתי רגיל, הייתי בחוץ הרבה, התחלתי לצייר ולהתלבש בצורה שונה. צבעתי את השיער, עשיתי גוונים (צוחק). רציתי להביע את עצמי בכל דרך שיכולתי. ההורים שלי זרמו איתי, למרות הבעיות שעשיתי בבית הספר".
הוא מספר על חדר הנעורים שלו שעבר שינויים בלתי פוסקים. מרצפה ועד תקרה עיטרו את החדר ציורים ופריטים שונים, אפילו פסיפסים שיצר בעצמו מאבני מרצפות שאסף בדרום תל אביב. "חברים של ההורים שלי הגיעו אלינו להתארח, הציצו בחדר ונבהלו. שאלו את אמא שלי 'איך הרשית לילד לצייר ככה'. אבל למזלי אמא שלי לא התייחסה, המשיכה להרשות לי לעשות מה שאני רוצה, ולא עצרה את הקטע היצירתי. לעומתה אבא שלי היה אדיש. אני חושב שהוא הבין אותי בתוך תוכו, ולא נאבק עם הסממנים של החילוניות שהפגנתי".
בצבא שירת כמכונאי מסוקים ("זיהו שיש לי חוש טכני טוב"), ויצא לקורס במכללה הטכנית של חיל האוויר בחיפה. "פעם ראשונה בחיים שלמדתי וקיבלתי את הציון הכי טוב בכיתה", הוא מספר. "מתלמיד של נכשל פתאום ידעתי לענות על הכל. עפתי על החוקים המכניים והפיזיקליים, אהבתי לעבוד עם הידיים ולתקן דברים". לקראת תום השירות הוצע לו לחתום קבע ולשמש מכונאי מוטס, אך הוא העדיף לצאת לטיול ולהמשיך את הדרך היצירתית שהתחיל לפני השירות".
"הייתי בטוח שאפנה ללימודי עיצוב אופנה, כמו שאמא שלי המוכשרת רצתה ללמוד. היא נאלצה להסתפק במקצוע ההוראה, כי אמא שלה אמרה לה שעיצוב אופנה זה מקצוע לא מכובד". הוא נרשם לשנקר, יצר תיק עבודות, נבחן, ואז טס לטייל בדרום אמריקה. "החלטתי שאם אתקבל ללימודים אז אחזור, ואם לא - אשאר קצת. באמצע הטיול אמא שלי התקשרה ועדכנה שלא התקבלתי. אז כשחזרתי לארץ נרשמתי לעיצוב תעשייתי בשנקר. כבר במבחנים הרגשתי שיש כאן משהו אחר, עניינו אותי התרגילים, היו לי הרבה רעיונות, והיה לי פתאום מאוד ברור שלימודי עיצוב אופנה לא היו מדויקים עבורי. כשהתקבלתי הרגשתי את ההתאמה שחיכיתי לה כל השנים. בלימודים, בסדנאות, פתאום שמעתי את כל מה שמעניין אותי. עד אז שיעורים בעיניי היו מטלה, ובסופם תמיד קיבלתי נזיפה, ופתאום המורים שלי היו בגובה העיניים, עודדו אותי. ההתחלה הייתה כמו סופת הוריקן של התרגשות".
"אף אחד לא רוצה לקנות"
ארבע שנות לימוד אחר כך, וינברום הבין שהמחרטות והכלים שלמד לאהוב במהלך לימודיו יהיו הדבר שיעשה לשארית חייו. "הגעתי למקום שאני הכי עף בו. התחלתי לגבש לעצמי את החלום, והחלטתי שאני לא מוכר אותו בעבור משכורת בטוחה עם עבודה מול מחשב". הוא טס לטיול קצר למרכז אמריקה, וכשחזר שכר פינה בנגריה, הזמין כלים ועבד בברים בשעות החשיכה כדי לממן את כל אלה. "עץ הוא חומר רך וסלחני. אפילו את האבק של העץ אני אוהב. הוא לא מרגיש לי כמו לכלוך, אלא יותר כמו אבקה נעימה".
כלי העבודה הראשון שקנה היה מחרטת עץ, ששבה את ליבו עוד בזמן הלימודים. "זה כלי מאוד אינטואיטיבי, שבו מפסלים תוך כדי סיבוב וגוש העץ מקבל פתאום צורה. החלטתי שאני מתמקד בשיטה הזאת ומשם ממשיך. התלבטתי בין עיצוב רהיטים לעיצוב גופי תאורה, אבל משהו בחדשנות של גופי תאורה בעץ גרם לי לבחור בזה. פעם לא היה נהוג לייצר גופי תאורה מעץ בגלל ההתחממות של הנורה המסורתית, אבל היום יש נורות לד שלא מתחממות, ומאפשרות מגוון עיצובים".
בגופי התאורה שלך יש דגש על מגנוני תזוזה, גם הם מעץ ולא ממתכת.
"כן. זה מופלא בעיניי. לבנות אובייקט ממנגנון שיכול לזוז זה כמו ליצור דמות. לבנות משהו אנושי שיכול לזוז פעם ככה ופעם ככה. אני חייב לומר שבהתחלה לא עניין אותי כל עניין התאורה. חיפשתי את הפן העיצובי ואיך אני יכול לעצב גוף יפה. מאוחר יותר השלמתי קורס על תאורה, כדי שאוכל להבין לעומק את הפן הזה, שהוא חשוב לא פחות. ליצור מוצר שלם שהוא גם יפה וגם מאיר בצורה מושלמת".
ואיך הופכים את התשוקה הזאת לגוף תאורה שאתה מצליח למכור?
"להכין מודל בתקופת לימודים זה שונה מאוד מהכנת גוף תאורה ללקוח משלם. לקח לי זמן עד שהצלחתי להתאמן ולעשות גופי תאורה טובים. מסיום הלימודים ועד פתיחת הסטודיו עבדתי לבד ובניתי במשך שנתיים-שלוש. המצאתי מחברים, עיצבתי קולקציות. זה דרש הרבה מאוד אימון. לוקח זמן לדעת לעצב, להרגיש פרופורציות ונפחים של גופים. זה היה מעין תואר שני שעשיתי עם עצמי. פה ושם נכנסה עוד הזמנה, עוד לקוח, אבל לחלוטין לא התפרנסתי מזה ושמרתי על ה'נייט ג'וב' בבר. אין לי מושג בעסקים, אני די תמים, אבל אוהב לעצב. אחרי שבעה חודשים בערך הצלחתי לעצב סדרה ראשונה של שלושה גופי תאורה, ולשמחתי הציעו לי להציג אותה בשבוע העיצוב במילאנו 2010, כחלק מביתן של בוגרי שנקר. רגע הצגתי בתערוכה קטנה בשם 'רפסודה' בנמל תל אביב, שאצרה ענת ספרן, ומעצבת שעברה שם ועשתה סטיילינג לחנויות 'עמינח' ראתה את גופי התאורה. זו הייתה ההזמנה הראשונה שלי, והיא גם עזרה לי לממן את הטיסה למילאנו, לתערוכה".
"הרגשתי שהצלחתי בגדול, עד הנחיתה בארץ. חזרתי מותש ועייף, שמרתי הרבה אנשי קשר שהבטיחו הרים וגבעות, ופתאום שקט. דממה. אף אחד לא מתקשר ואף אחד לא רוצה לקנות. אחרי ה'היי' הגדול הזה, זה היה מבחינתי רגע מאוד נמוך"
"מילאנו הייתה 'ביג דיל'", נזכר וינברום. "אתה חושב שאתה יודע לאן אתה מגיע, אבל פתאום יוצא לעולם, הישר לרחוב שבו מציגים מעצבי על. קיבלתי תגובות מטורפות על גופי העץ, על התנועתיות, המנגנונים. אנשים אהבו וביקשו לקנות את כל מה שהצגתי. הייתה אנרגיה מטורפת מבוקר ועד ערב, שבוע שלם. הייתי שם שבועיים בסך הכל, ולרגע היה נדמה לי כאילו שאני גר שם. לפני שחזרתי עוד הספקתי למכור לגלריה מקומית חלק מגופי התאורה שלי. הרגשתי שהצלחתי בגדול, עד הנחיתה בארץ. חזרתי מותש ועייף, שמרתי הרבה אנשי קשר שהבטיחו הרים וגבעות, ופתאום שקט. דממה. אף אחד לא מתקשר ואף אחד לא רוצה לקנות. אחרי ה'היי' הגדול הזה, זה היה מבחינתי רגע מאוד נמוך".
ביום שאחרי מילאנו, וינברום חזר אל הנגריה, לעבודה בבר ולמציאות שבה הוא ממשיך לעבוד ללא לאות. "שינסתי מותניים כי לא הייתה אופציה אחרת. חזרתי לעבודה כאילו מילאנו הייתה רק חלום", הוא אומר. "זו הייתה התחלה עם הרבה ניסוי וטעיה. אין לי מושג בעסקים. אני אוהב לעצב ואוהב את הפן הטכני של ליצור מוצר, אבל את כל מה שקשור בניהול עסק, מכירות וייצור יעיל - לא ידעתי. מאז שפתחתי את הסטודיו הראשון ב-2009 היו לי המון עליות וירידות. פתאום יש מכירה גדולה, ואז לחץ אדיר, לעצב, לייצר, לעמוד בזמנים, ואז מסתיים פרויקט ושוב שקט, ואני בלי עבודה חודשיים. לא היה לי שום ביטחון כלכלי. התחלתי מאפס, בלי כסף, לא לקחתי מעולם הלוואה. כל מה שהרווחתי השקעתי בחזרה בעסק".
"את כל מה שקשור בניהול עסק, מכירות וייצור - לא ידעתי. מאז שפתחתי את הסטודיו הראשון ב-2009 היו לי המון עליות וירידות. פתאום יש מכירה גדולה, ואז לחץ אדיר, לעצב, לייצר, לעמוד בזמנים, ואז מסתיים פרויקט ושוב שקט, ואני בלי עבודה חודשיים. לא היה לי שום ביטחון כלכלי. התחלתי מאפס, בלי כסף, לא לקחתי מעולם הלוואה"
במקביל, הוא נישא לבת זוגו, טל, שהכיר במהלך הלימודים, והביא איתה לעולם את שני ילדיהם. "זה קטע. היא מגיעה ממשפחה חזקה של תאורה. אבא שלה הוא אחד מיבואני התאורה הראשונים בארץ, שאת העסק שלו קנו 'קרני תכלת' לפני 20 שנה. זה ממש לא היה מכוון", הוא צוחק, "כשהייתי קלולס בתחילת העסק ישבתי עם אבא שלה ונעזרתי בו בכל מיני נושאים, כמו כמה מקדמה לקחת או מה זמני הייצור הנכונים. לאט לאט התחלתי להבין איך אפשר להרוויח יותר, לעצב קולקציות שאפשר לשכפל מהר. למדתי שלקוחות מעדיפים למשל יותר גופי תאורה לאי במטבח ופחות מנורות שולחן. וזה השתלם. הכנסתי עובד לעסק, ואז עוד אחד, עברתי לסטודיו גדול יותר, כבר לא פינה בנגרייה, והחלטתי שאני מנסה את מזלי שוב בחו"ל".
בשנת 2019, תשע שנים אחרי מילאנו, בחר וינברום להציג בתערוכת Maison et Objet בפריז. לדבריו, מילאנו הצטיירה ממרחק הזמן כתצוגה קטנה וסטודנטיאלית במהותה, והוא בחר לשנות פאזה. ״הרגשתי שאני רוצה להציג בחו"ל בצורה הכי מקצועית. התכוננתי טוב, גם להוצאה גדולה. השקעתי בקטלוגים מודפסים, ביכולת ייצור טובה יותר, והגעתי לשם על תקן המעצב, עם ביתן חזק. היה מצוין ומכרנו טוב, אבל אז באה הקורונה".
שוב צלילה מטה?
"הייתה עצירה, אבל הפעם היא גרמה לי לחשוב. אחרי שבועיים בפריז, עם לבוש מגונדר כשהכל מסביב הוא שיק', הבנתי שאמנם אני יוצר גופי תאורה טובים, אבל אני מציג אותם בצורה לא טובה. רציתי להפוך את השואו-רום שלי לחנות מעוצבת בסגנון 'מרסי' בפריז. שלקוחות ירגישו שהם נכנסים לחנות של קונספט והשראה, שמסביב הרבה יופי ותשומת לב לפרטים. למזלי מצאתי מקום קטן לידי, וסגרתי חוזה ארוך במחיר זול, הודות לתקופת הקורונה. עבדתי על הכל. עיצבתי גלריה מאווררת ונעימה עם שולחן שיש במרכז החלל, ספסל, אפילו תכננתי את המעקה, שעליו עבדתי בסופו של דבר הכי הרבה. בכל פינה הכנסתי כיוון חשיבה מסוים, ולא 'פיצצתי' את החלל בגופי תאורה מתוך כוונה רק למכור. מבחינתי זה מקום עם הרבה שקט, שאפשר להתבונן על הכל ופשוט ליהנות. מי שנכנס פנימה נכנס לעולם שלי, שהוא כמו סוג של מעבדה, ויכול לקבל הצצה אל תוך הראש שלי".
"בשואו רום יש הרבה מודלים וסקיצות. אני מעלה רעיון, תולה על הקיר וחולק אותו עם אנשים. ככה אני יכול לחזור אליו, ולהסתכל עליו בעיניים חדשות, בלי להיתקע על קונספט. לפעמים אני אפילו מנהל דיאלוג עם לקוחות שאומרים לי 'שמע זה מגניב, אולי תוסיף ככה וככה'. זו כמו מעבדה שגם אנשים יכולים לחוות. וזה עובד לגמרי. מסטודנט הפכתי לחברה יצרנית, לעסק 'שדופק בצורה מסודרת' ומוכר בשבע חנויות. עם שמונה עובדים, מחלקת חשמל, עץ, מכירה, שואו רום, שיווק".
"קשה להצליח בארץ"
כיום הוא מוכר את עיצוביו, חוץ מבאולם התצוגה שלו, בשמונה חנויות נוספות: קרני תכלת, תומס תאורה, כלי אור, Prat Living, קבסו תאורה בירושלים, טריגון תאורה, טכנולייט וסאגה. את גופי התאורה שלו אפשר למצוא, בין היתר, במשרדי גוגל, מייקרוסופט, במשרדים של אשטרום, במשרדי פייסבוק, במסעדה של שף אביב משה, מייזון קייזר בנמל תל אביב וברוטשילד, במסעדת רביבה וסיליה, ברשת חנויות רזילי בקניון רמת אביב ובקניון בפתח תקווה, וברשת אפריל. עכשיו, כאמור, הוא מתכונן לפריצה הגדולה בארצות הברית, ומבחינתו השמיים הם הגבול.
"אני מייצר היום מה שאני רוצה בסדנה, ואני יודע שזאת פריבילגיה לעצב קולקציות לפי טעמי. אני לא מחויב לכלום, גם לא לטרנדים. מי שאוהב את זה קונה, ולשמחתי את מרגיש היום חופשי לסרב לפרויקטים שפחות מתיישבים עם הקו העיצובי שלי"
"כבר בתחילת הדרך הבנתי שמצאתי את הייעוד שלי. נהניתי לקום בבוקר ולעשות את מה שאני אוהב. לא תמיד קנו את המוצרים שלי, היה שלב שבו עבדתי המון אבל לא מכרתי. אשתי אמרה לי 'אולי תחשוב על משהו אחר', ועניתי לה שלא. מבחינתי זה היה ללכת עם הראש בקיר, אבל זה מה שאני רוצה לעשות. אני גאה לומר שהיום יש קהל ישראלי מדהים שמחפש עיצוב טוב. לכולם חשוב באותה מידה שהבית שלהם יהיה נעים, ושיהיו בו פריטים שהם אוהבים. היום גם תאורה מקבלת עדיפות. תמיד חלמתי להצליח בחו"ל, אבל תמיד חזרתי לסדנה שלי בארץ ועבדתי כרגיל. טסתי לפריז כי רציתי לפרוץ בחו"ל, אבל הבנתי שזה לא בשבילי. כן, קשה למעצב ישראלי להצליח בארץ, ואין הרבה שמייצרים כאן ומצליחים, אבל אני אוהב את הקשר שיש בארץ, אני אוהב את הפידבקים. אני מייצר היום מה שאני רוצה בסדנה, ואני יודע שזאת פריבילגיה לעצב קולקציות לפי טעמי. אני לא מחויב לכלום, גם לא לטרנדים. מי שאוהב את זה קונה, ולשמחתי את מרגיש היום חופשי לסרב לפרויקטים שפחות מתיישבים עם הקו העיצובי שלי".
ומה הצעד הבא?
"אחרי השינוי הרציני באולם התצוגה והחוזה עם חו"ל, הבנתי שאני רוצה לצאת החוצה ולעשות עוד דברים. אחרי 12 שנה שאני עושה גופי תאורה התחלתי ללמד קורס תאורה משלי במכון הטכנולוגי בחולון, דבר שאני מאוד גאה בו. כשיש לך קורס משלך אתה זוכה להתוות דרך, ללמד בצורה קצת שונה ולהעביר קונספט משלך. הדבר הבא זה לעצב קולקציה לילדים. עד עכשיו עיצבתי לאנשים כמוני, אבל ילדים זה קהל אחר לגמרי, עם ראייה שונה. קלטתי שיש הרבה דברים שאני לא מבין, ועשיתי מחקר מעמיק בנושא. דיברתי, בין השאר, עם בחור שחוקר צעצועים, שבזכותו הבנתי כמה ילדים אוהבים בדיוק את ההפך ממה שאני עושה עכשיו - הם אוהבים בלאגן, עומס, צבעים חזקים. אני יוצר משהו שהם יוכלו להרכיב בעצמם, עם מנגנון מיוחד שיותאם עבורם. כבר עשינו צילומים ואני לגמרי לוקח את זה לכיוון מטורף".
