פייר, התגעגענו. עברו שלוש שנים מאז ביקרתי לאחרונה ביפן, ועתה, משקברניטיה פתחו סוף סוף את שעריה, לא נותרתי אדיש וכמו רבים אחרים מיד שריינתי כרטיסי טיסה. ערי יפן מהוות פריזמה מופתית לכל מה שחובבי עיצוב יאהבו לחוות – החל בביופיליה מושלמת, דרך תכנון עירוני יוצא דופן ועד לניקיון צורני שניבט מכל פינה ממש. כמעצב בעצמי, כל ביקור במדינה הוא צוהר חדש לתבניות מחשבה תרבותיות אחרות, שבמשך שנים מחלחלות אל המערב במגוון צורות.
נכון לכתיבת שורות אלה, יפן עוד משתקמת מתרדמת הקורונה, אך מתחילה את דרכה חזרה לימיה הטובים כפנינה התיירותית והתרבותית של אסיה. לא מעט השתנה מאז ביקרתי שם לאחרונה: שורה של אתרים מוכרים נסגרו, אחרים שופצו ונפתחו אט אט מחדש, אך דבר אחד נותר כפי שהיה - יפן עודנה מהפנטת!
הקצב הנעים והזורם שבטוקיו הבירה מטשטש את העובדה שמדובר במפלצת אורבנית מהמאוכלסות והעמוסות בעולם. טוקיו המודרנית היא באמת עיר ללא הפסקה, וחובבי העיצוב ייהנו בה מאינספור אתרים שמשלבים אסתטיקה יפנית מוקפדת, היסטוריה מרתקת ומודרניזם.
פסגת היוקרה של גינזה
מתחנות העצירה החשובות בעיר היא שכונת "גינזה" (Ginza) היוקרתית שנמצאת במרחק כמה תחנות מטרו מהתחנה המרכזית של טוקיו. בעבר חיו בה בעלי מלאכה שהתמחו בעיבוד מתכות וצורפות, אך עם השנים, ובסיוע איתני הטבע, היא נהרסה כליל. השכונה החדשה שנבנתה על חורבות הישנה הפכה לפסגת היוקרה ודוגמה מופתית ליסודות הבניה היפנית המודרנית: על אף מגבלת גובה של 56 מטרים, נראה שהאדריכלים האמונים על בניית המבנים בה מקיימים מעין תחרות סמויה מי מהם ניחן בדמיון יותר פרוע, והתוצאה היא אוסף של מונומנטים אדריכליים שפשוט אסור לפספס.
אחד מהם הוא מבנה סניף הדגל של לואי ויטון Louis Vuitton Ginza Namiki. שנראה כעטוף בשמיכה של אדוות באגם. הנראות האורגנית והמונוליטית של החזית היא עתידנית ועל פניו בלתי אפשרית. עם זאת, רבים לא יודעים שמקור ההשראה לעיצובו הוא דווקא ציור מפורסם של קלוד מונה "Bain à la Grenouillère" מאמצע המאה ה-19. החיבור שנוצר בין שני העולמות מרתק ומקשר בין ישן וקלאסי לחדשני ועתידני.
חזית המבנה קבועה ופותחה בטכנולוגיה ייחודית שמצליחה לפצל את קרני האור באופן המאפשר רק לשני גוונים להשתקף על הזכוכית הגלית – הכתום והתכלת. שאיפתו של האדריכל הייתה לייצר פיצ'ר אמנותי שמשתנה לאורך היום ויוצר מופע חזותי מרשים על ידי שילוב בין שמיים, ענן ועמוד של אדוות מי אגם רגועים – מופע ריאליסטי, מרגיע וטבעי שמאתגר את חוקי המשיכה.
על הקמת סניף הדגל אמון האדריכל היפני ג'ון אאוקי (Jun Aoki) ממשרד Jun Aoki and Associates. המבנה המקורי שתכנן קם בשנת 2004, אך עם השנים קיבלה הרשת החלטה לרענן ולהגדיל את החנות. למשימה זאת נקרא שוב אאוקי, ויחד עם צוותו יצר ב-2021 את החנות החללית ויוצאת הדופן. על אדריכלות הפנים, שממשיכה את הקו האמנותי ואת הקשר לטבע, הופקד האדריכל הניו יורקי המבריק פיטר מארינו (Peter Marino).
בהמשך הכביש ניתן לחזות בלא מעט בניינים נוספים מיוחדים בצורתם וצבעם, כך שעצם השיטוט הוויזואלי בסמטאות גינזה הוא חוויתי גם מבלי לדעת יותר מידי על המבנים. אחד מבתי הקפה האהובים בשכונה ממוקם בבניין הראשי של חברת הקוסמטיקה "שיסיידו" היפנית - Shiseido Parlour Salon de Cafe. החברה הוקמה לפני למעלה ממאה שנים בנקודה זו בדיוק כבית מרחקת קטן, היום עומד במקומה גורד שחקים בגוון אדום חמרה - הומאז' למבנים הישנים בגינזה שחזיתותיהם חופו בלבנים אדמדמות - שתכנן האדריכל הספרדי ממוצא יהודי המנוח ריקרדו בופיל לוי (Ricardo Bofil Levi).
בית הקפה ממוקם בקומתו השלישית של הבניין והוא אפוף אווירה קולוניאלית צרפתית של שנות ה-30. חלל בית הקפה מעוצב מרצפה עד תקרה בגוון פודרה ורדרד, מעט כתמתם ומהווה חוויה ויזואלית בפני עצמה, פרט לעיצוב, זה המקום לטעום פרפה אגסים מהמדהימים בעולם וללגום תה יפני משובח מכלי חרסינה לבנים, ממש כמו פעם.
משולש האמנות של רופונגי
שכונה נוספת שאסוף לפספס היא Roppongi היפיפייה שבה מצוי ה-Art Triangle of Roppongi, כינוי נפוץ למסלול סיור מהפנט בין שלושה מבנים תרבותיים אייקונים וחשובים, הנמצאים במרחק הליכה האחד מהשני. הראשון שבהם הוא ה-MORI, שתוכנן בידי האדריכל האמריקני ריצ'רד גלוקמן, מהמוזיאונים הטובים בעולם שמצליח לטלטל ולרגש עם מגוון תערוכות מתחלפות ואוצרות מוזאליים משובחים. בכניסה אליו משובצים פסלים של דאלי וחפצי אמנות. אחת מהתערוכות המרשימות המוצגות בו מאגדת תחתיה בתשעה אולמות שונים את היסטוריית האדריכלות היפנית, שהיוותה כידוע מקור השראה לגדולי האדריכלים המערביים בהם פרנק לויד רייט, לה קורבוזייה ונוספים, מבקתות בנות 1,500 שנים ועד לאדריכלות מודרנית של המאה ה-20.
התחנה הבאה במשולש של רופונגי, הוא ה-National Art Center - המרכז הלאומי לאמנות, השוכן במבנה מרהיב שלו חזית א-מורפית מזכוכית המדמה גל. המוזיאון, שמשתרע על פני קרוב ל-50,000 מ"ר ונחנך בראשית 2007, תוכנן על ידי האדריכל המקומי קישו קורוקאווה (Kisho Kurokawa). בהיכל זה מתקיימות תערוכות המספרות בצורה אינטראקטיבית את התרבות היפנית בראי האמנות, כך למשל מוצגות בו תערוכות קליגרפיה יפנית ומועברות סדנאות לאמנויות יפניות מסורתיות כמו אוריגמי ואיקבנה – שהם לימודי קומפוזיציה מהטובים שיש.
לבסוף, מוזיאון ה-Suntory הוא מתחם שבו מוצגות תערוכות מתחלפות בנושאי תרבות יפן הקלאסית והוא מהווה דרך נפלאה להכיר את יפן בראי הדורות. המוזיאון נחנך בראשית שנות ה-60 בידי קייזו סאג'י (Keizō Saji) - מאנשי העסקים המובילים ביפן באותה עת. מאז ועד היום עבר המוזיאון תהפוכות רבות, שינה את פניו, עבר בין לוקיישנים שונים ואף נסגר, עד שלבסוף נחנך ב-2020 במתכונתו הנוכחית. מי שאמון על הפרויקט המרשים הוא האדריכל היפני קנגו קומה (Kengo Kuma) שתכנן את אתר הגנים Tokyo Midtown Garden בו מצוי המוזיאון, אחד מתוך משולש האמנות של רופונגי. במקום מתקיימות תערוכות קדרות יפנית, תערוכות ציור המתמקדות בסגנון הציור והתחריט אוקיו-אי (Ukiyo-e), וסגנונות נוספים שהשפיעו על אמנים כמו מונה ו-ואן גוך. זהו המקום לפתוח בשיחה על השפעת האמנות היפנית על כמעט כל נדבך שמוכר לנו כקלאסיקה מערבית.
ללכת לאיבוד בשינג'וקו
שִינְג'וּקוּ הוא רובע במרכז טוקיו, שמספק חוויה תרבותית עוצמתית ומומלץ פשוט ללכת בו לאיבוד. אחד מהדברים המדהימים בבירה היפנית התזזיתית היא היכולת לצפות בהתנהלות היומיומית של המקומיים, שממחישה את תפיסת עולמם ואת המהות היפנית העכשווית. הרובע מצטיין בהקפדה אדירה על פרטים ומשובץ ברחובות צרים עמוסים במסעדות קטנטנות ואותנטיות בהן שניים-שלושה שולחנות. בשיחה עם בעליהן מתברר שמדובר במקומות הפועלים כבר מאות שנים ואופן ההכנה וההגשה המאוד ספציפיים עוברים בקנאות מדור לדור. דבר אחד בטוח: ההקפדה על כל פרט והטקסיות היפנית מצליחים לרגש ולהפעים.
העובדה שברובע שינג'וקו ממוקמת תחנת הרכבת העמוסה והגדולה ביותר בעולם, בה על-פי ספר השיאים של גינס עוברים כל יום כ-4 מיליון בני אדם, לא ממש מפריעה למבקרי התחנה ולחיים מסביבה להתנהל בשקט האופייני ליפנים תוך סדר מופתי שלנו הישראלים בלתי נתפס.
במידה שאתם מתכננים נסיעה לטוקיו בתקופת הסתיו, הפארק הגדול בשכונה, המכונה שינג'וקו גויין (Shinjuku Gyoen), הוא חוויה בפני עצמה לחובבי האסתטיקה. עונת השלכת היא מתופעות הטבע המרשימות והמרגשות ביפן, אז עצי האדר נצבעים במאות גווני סגול, אדום, כתום וצהוב בוהק, והופכים את הפארקים והגנים ליצירות אמנות של ממש תחת כיפת השמיים. הפארק נוצר בתקופת אדו (1603-1868) כמעונו של אדון פיאודלי בטוקיו, מאוחר יותר הוסב לגן בוטני בטרם הועבר ב-1903 למשפחה הקיסרית שהשתמשה בו לצרכיה הפרטיים ולאירוח. במהלך מלחמת העולם השנייה נחרב הפארק כמעט לחלוטין וב-1949 נחנך כפארק ציבורי.
מקדש הזהב של קיוטו
ומטוקיו לקיוטו, בירתה העתיקה של יפן, גם היא מוקד שחובה לפקוד. "עיר אלף המקדשים" מהפנטת; מלאה במקדשי זן, בודהיזם ושינטו, ורחובות צרים עם מבנים עתיקים ששרדו מאות רבות של שנים. עונת השלכת הפכה לחורף, אך גם כעת ניתן לראות כיצד היא צובעת את רחבי העיר בקומפוזיציות עוצרות נשימה של עלי המייפל היפני ועצי הגינקו בגוונים של צהוב, כתום, אדום וסגול. רמות היופי שהטבע מייצר מרקיעות כאן שחקים; אוהבי העיצוב, וגם אלה שלא, ימצאו עצמם עומדים ובוהים בכניסה למקדש זה או אחר במשך דקות ארוכות מבלי לזוז.
ועם במקדשים עסקינן, מקדש Kinkaku-ji המפורסם, "מקדש הזהב", הוא מהמקומות האהובים בעיר. מקדש הזן-בודהיזם המרשים נבנה במקור ב-1397 כבית קיץ עבור שליט מקומי שניסה לשחזר באדריכלות ובתכנון הנוף חווית גן עדן, והתוצאה בהחלט לא רחוקה מהחזון: כל קומה במבנה בנויה בסגנון ארכיטקטוני אחר והשתיים העליונות מכוסות לחלוטין בזהב. הסברה אומרת שבכדי לחפות אותן השתמשו בקילוגרמים של דפי זהב.
לאורך המאות נשרף המקדש כמה וכמה פעמים, האחרונה שבהן התרחשה ב-1950 אז הוא נשרף בידי נזיר שלקה בנפשו. מאז ועד היום עובר המקדש מעת לעת שידרוגים. ב-1987 הוחלף ציפוי הלכה הישן והרקוב בחדש ובנוסף, פנים המקדש והציורים שבו שוחזרו. המקדש, בתצורתו הנוכחית, נחנך ב-2003, אז הסתיים שיפוץ הגג המרהיב. המבנה המרכזי נראה כצף מעל אגם עטוף צמחיית וגן זן קלאסי. כהשלמה מתבקשת משולבים באגם סלעים ייחודיים בצורתם הצצים מתוך המים מדי פעם בפעם כאילו היו ספינות קטנות. את קסמו של המקום משלימים פרחי הלוטוס ודגי הקוי שנעים למרגלות קלונסאות המקדש.
מומלץ בחום להניח בשלב מסוים למצלמה ולנייד ופשוט לבהות. הטבע מוסיף שכבה נוספת של יופי למראה הארכיטקטוני שגם כך קשה לדמיין שקיים משהו יפה ממנו - פסגה של דיוק ורגש. מדובר בחוויה עמוקה שכל חובב עיצוב חייב לחוות – כמעט לא אנושית, חפה מטעויות. דוגמה נוספת לעד כמה הארכיטקטורה והאסתטיקה היפנית מותירה אותך חושב, מהרהר, נפעם ובעיקר חולם לחזור שוב.
בוריס סולטנוב הוא מרצה בכיר בביה"ס ללימודי עיצוב פנים של ברברה ברזין
