לצד העצב וההלם של השבת השחורה ב-7 באוקטובר 2023, התחלנו לחשוב על שיקום. לצד הפגיעות שלא-יתוארו בגוף ובנפש, אנחנו חווים גם את הפגיעה הקשה במרחב הפיזי: בבתים, במבני ציבור ובנופי היומיום של יישובי העוטף. זה הזמן לחשוב על שיקומם. אין מדובר רק בשיקום ושימור של הקיים והשמשתו מחדש. מתוך הטרגדיה נוצרה הזדמנות ליצירתיות אדריכלית שמזמנת בנייה מהירה מתקדמת וארכיטקטורת חירום עדכנית, נוסח המאה ה-21.
בהקשר הזה אני רוצה לכתוב בגנות הקרווילה או צאצאיה של האשקובית – אותה קוביית בטון מודולרית שרווחה בשנות ה-80 וה-90 לצורך בנייה מהירה של שיכונים, במיוחד בהתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. היא נקשרת גם לזיכרון הקשה של מעברות שנות ה-50 ולשכונות הקרוואנים של עולי שנות ה-90.
עוד כתבות בנושא:
מה עשו בעולם? בתים על גלגלים ודיור מודולרי
כך שלא צריך ללכת רחוק בזמן או במרחב כדי לראות כמה הקרווילה בעייתית וכמה חלופות יש לה. באירופה, הביא עימו משבר ההגירה בעשור האחרון לחשיבה אינטנסיבית על פתרונות חדשים לבנייה בחירום, בנייה מהירה ופתרונות ברי-קיימה וברי השגה. בשנת 2018 ראיתי פתרונות כאלו לראשונה, מוצבים במרחב, אמיתיים ומוחשיים. שהיתי אז בשבתון בגרמניה מטעם מכללת ספיר ובסוף שבוע קריר בחודש מרס נסעתי לביקור בברלין. ציינו אז 100 שנה לתום מלחמת העולם הראשונה ו-100 שנה לפריצות הדרך באדריכלות שנעשו בבית הספר של הבאוהאוס בגרמניה. כדי לציינן הציגו במוזיאון הבאוהאוס-ארכיב בברלין פרויקט ייחודי בשם "אוניברסיטת הבתים הקטנים" - The Tinyhouse University. מטרתו הייתה, ברוח החלוציות של הבאוהאוס, להציע פתרונות חדשים לדיור עבור מהגרים ופליטים, ולבנות עבורם גם סביבות לימודים ועבודה.
הפרויקט כלל בתים על גלגלים שעשו שימוש במים ממוחזרים, רכיבים בגודל מטר על מטר שאותם אפשר לצרף לבית קטן, ובתי קפה ומרחבי עבודה במגוון חומרים ואופני הרכבה. גם בישראל של אחרי 7 באוקטובר נדרשת חשיבה מסוג זה. זוהי חשיבה שצריכה להתייחס לארכיטקטורה של חירום שתספק דיור ומבני ציבור זמניים ותפתח דיור ומבני ציבור קבועים, כמה שיותר מהר.
דיור זמני לא חייב להיות במתווה הקרווילות, שכה רווח בארץ: הקרווילות מנציחות את התפיסה של ריבועי בטון המונחים בשטח כבדידים, מנותקות מסביבתן הקהילתית והנופית. הקרווילות מצריכות השקעה אדירה מעבר ליחידה עצמה - בפיתוח, בתשתיות ובשירותי משנה. לרוב התוצאה היא סביבת מגורים לא נעימה, שאינה מותאמת לתנאי האקלים הקיצוניים של הקיץ ושל החורף הישראלי.
תפיסה מנוגדת לקרווילות הוצגה השנה, למשל, באוקראינה, שבה מיליונים נעקרו מבתיהם בעקבות המלחמה עם רוסיה: שם פיתח סטודיו בלבק מקייב קובייה מודולרית המאפשרת גמישות ביצירת יחידות דיור בגדלים שונים. היא הופכת על פיה את תפיסת הקרווילה בכך שהיא מאפשרת להצמיד את היחידות זו לזו כדי ליצור מארג קהילתי, שבו גם החללים משותפים נוצרים על ידי היחידות. האפשרויות הן אינסופיות והארגון יכול ליצור גם רחובות להולכי רגל, כיכרות, ועוד. וכל זאת בעלות מינימלית.
רעיון החלל הקמור שב גם הוא לזירה של תכנון הדיור הזמני השנה: האדריכל הידוע וזוכה פרס פריצקר, נורמן פוסטר, הציג השנה בביאנלה של ונציה את הפרויקט "בתים בסיסיים" (Essential Homes) למגורי חירום מהירים. הפרויקט בוצע במקביל כשכונה שלמה סמוכה, עבור מהגרים ופליטים שהגיעו לאיטליה. הוא נבנה בשיתוף חברת הבנייה השוויצרית הולסים (Holcim) שמפתחת בטון בר-קיימא. זהו צעד חשוב משום שבטון מסורתי, החומר העיקרי ממנו עשויות הקרווילות, נמנה על החומרים המזהמים ביותר בעולם. הדיור הזמני הקמור אינו רעיון חדש: יציקות בטון זמניות כאלו נהגו עוד בשנים 1949-1948 על ידי האדריכל היהודי-אמריקני המפורסם לואי קאן עבור הסוכנות היהודית כפתרון לדיור מהיר לעולים לישראל. הן לעולם לא נבנו, אך כבר אז היה ניכר כי יתרונות השכפול, ההתמודדות עם גשמים ועוד אתגרי אקלים, הפכו אותם ליצירה אדריכלית ייחודית, לפחות בתיאוריה.
7 צפייה בגלריה
אב-טיפוס של המבנים הוצג בביאנלה בוונציה השנה
(צילום: Chiara Becattini, Mika Cartier, Pablo Goumez-Ogando)
אבל האם עלינו לשבח את שובו של הדיור הקמור הזמני (או כל דיור זמני אחר)? מבנים קמורים זמניים נבנו בשנת 1945 במרסיי, בתכנון האדריכל הצרפתי הידוע פרננד פויון. הם תוכננו עבור יהודים יוצאי צפון אפריקה שעמדו לעלות ארצה, אך הפכו במהרה לגושי בטון שוממים, סדוקים וקרים. הזיכרון הקשה של השהות בהם תועד לפני עשור במיצב "תעודת מעבר" של האמנית אילנה סלמה-אורתר. מיצב שהנכיח את המצוקה שטמונה בעצם הרעיון של השיכון הזמני, את חוסר הוודאות, התלות והשוליות – כל אותן בעיות שגם אדריכלים מפורסמים כמו נורמן פוסטר, לואי קאן ופרננד פויון התקשו ומתקשים לתת להן מענה. ייתכן שבתהליך החזרה לעוטף, יהיה דיור זמני כורח המציאות, ובמהותו יחשוף ויעצים את הארעיות המתחייבת ממנו, על קשייה. אבל הדוגמאות מברלין, קייב וונציה מוכיחות שהתכנון האדריכלי העכשווי מייצר אפשרויות שביכולתן להעניק תחושה מיטבית של בית, שאיכויותיו הרגשיות ואסתטיות עולות בהרבה על אלו שהעניקו הקרווילות.
במבנים משוקמים יכולים השברים להפוך לרצפה, לקיר או למדרכה
דיור ומבני ציבור המבוצעים במהירות באים לענות על הצורך האנושי הבסיסי של הפליטים לחזור ליישוב הקבע שלהן ולחיי השגרה כמה שיותר מהר. בבנייה מהירה נעשה כיום שימוש ברובוטים להרכבת הבניין וברכיבים טרומיים המיוצרים במפעלים. היבט נוסף שנמצא כיום במרכז הבמה הוא ההתייחסות לקיימות: קיימות חשובה מאוד בבנייה הזמנית, אבל עוד יותר מכך – כגישה לשיקום המבנים שנהרסו ובבניית הקבע החדשה. קיימוּת נגזרת מהבעיות האקולוגיות של עולמנו ומקודמת, בין השאר, ביעדי האו"ם לפיתוח בר-קיימא (SDGs – Sustainable Development Goals). במובנים רבים, זה קודם כל וינטג': לאהוב את הבניין הישן גם אם הוא הרוס למחצה ולגלות את הפוטנציאל שלו. שיפוץ ושימור הפכו בשנים האחרונות לעקרון מוביל בבנייה ברת-קיימא משום שאינם הופכים את הישן לפסולת ויכולים להיות חסכוניים מאוד בעלויות. כמו שרשתות אפנה אוספות בגדים למיחזור, כך עלינו לעשות עם הבנייה הישראלית "הקלאסית" בעוטף: היא פשוטה וישירה ומלאת שמחת חיים. כמו שלא רק שמלת ערב, אלא גם טי-שירט, הם וינטג', כך גם הבנייה אותה נשמר לא חייבת להיות ייצוגית או איקונית.
ארכיטקטורה מודעת נעשית כיום בחומרים שפגיעתם בסביבה היא מינימלית: אדריכלים הדגימו שימוש מוצלח בקש, שעם, מתכות, בדים ועץ. חברות רבות מציעות, כאמור, סוגי בטון חלופיים בטכנולוגיות פחות מזהמות. גישות חדשות משלבות בדרכים מפתיעות אלמנטים ממוחזרים במבנים עכשוויים, בהם אריחי מדרכות, רעפים, רכיבי בטון ממבנים הרוסים, פלסטיק, ועוד.
אזור עוטף עזה זרוע כעת שברי בניינים. קורות, לבנים, וטיח, שראו את סבל יושביהם ואת קורבנות הטבח, והתפרקו ונהרסו עימם. אך מתוך כל ההרס יכולה וצריכה לצמוח ארכיטקטורה טובה, מעולה ומעוררת השראה. במבנים משוקמים יכולים השברים להפוך לרצפה, לקיר או למדרכה שתאחה את שברי הזיכרון. לצידם, ארכיטקטורה עדכנית, ברת-קיימא ויצירתית בתפיסתה הצורנית והחומרית, תאפשר מרחבים רעננים לעוטף בהתחדשותו.
ד"ר ענבל בן-אשר גיטלרצילום: גיא אלון, מכללת ספירד״ר ענבל בן-אשר גיטלר היא מרצה בכירה במכללה האקדמית ספיר. הספר Between Conventionaland Experimental: Mass Housing and Prefabrication in Modernist Architecture שאותו היא עורכת עם רגינה הס (ETH Zurich), יעל אלואיל (הטכניון) וצפריר פיינהולץ (הטכניון), יראה אור בקיץ 2024 בתמיכת קרן המדע הלאומית והמוסדות האקדמיים של העורכות והעורכים
