מעיצוב סקנדינבי מינימליסטי ועד לסגנון תעשייתי עכשווי, העיצוב הישראלי נראה היום אקלקטי מתמיד. בתעשייה שרק הופכת גלובלית יותר, נראה שהשאלה בדבר "מהו עיצוב ישראלי" הופכת רלוונטית פחות ופחות. אבל אם תשאלו את אורי סלע, האישה שעומדת מאחורי יום העיצוב הישראלי הראשון בארץ שיתרחש בשבוע הבא (15-17 בדצמבר), התשובה לשאלה הזו פשוטה למדי: עיצוב ישראלי הוא בסך הכל עיצוב שנוצר פה. ״אין דבר כזה באמת עיצוב ישראלי. אבל עיצוב מקומי, יש המון, וזה הדבר החשוב״, היא אומרת בריאיון ל-ynet.
18 צפייה בגלריה
שיר הלל לעיצוב מקומי: כריכת ספר העיצוב "לוקל דוט קום"
(צילום באדיבות יום העיצוב הישראלי)
יום העיצוב הישראלי, אירוע שיחלוש על פני סוף שבוע שלם בתל אביב, נולד בעקבות תחקיר מתמשך שערכה סלע לרגל ספר העיצוב שחיברה, "לוקל דוט קום" (Local Dot Com). ספרה של סלע הוא סוג של יוזמה חברתית ועצמאית שנועדה לחזק את תעשיית העיצוב המקומית, ונתמך על ידי קמפיין מימון המונים. "תוך כדי העבודה על הספר הבנתי שיש פלח שלם באוכלוסייה שיש לו יכולת ורצון לרכוש עיצוב ישראלי, אבל הוא בכלל לא מודע לסצנה שמתקיימת פה", מסבירה סלע. "עבור אותם אנשים, צריכה של עיצוב מקומי היא הפגנת סולידריות חברתית, בדיוק כמו צריכה של יין או חקלאות תוצרת הארץ. הבנתי שהמטרה הזאת, להנגיש את העיצוב הישראלי לקהל הזה, דורשת יותר מעוד ספר עיצוב".
"תקרת הזכוכית למעצבים ישראלים היא מאוד קשה לניפוץ"
אירוע יום העיצוב פותח בפני הקהל הרחב כ-40 חללי סטודיו של מעצבים ישראלים בשלושה מוקדים עיקריים בתל אביב: קריית המלאכה, מתחם החשמל ואולם ארקו קולקשן (רחוב בן אביגדור 26). חללי הסטודיו התל אביביים יארחו מעצבים מכל רחבי הארץ, ויחד יספקו הצצה לתהליך העבודה שלהם, מהעיצוב ועד הייצור. "היה לנו חשוב שזה לא ירגיש כמו תערוכה, אלא שאנשים יוכלו להסתובב ברחוב בקצב שלהם ובמינון שמתאים להם", מסבירה סלע. "תקרת הזכוכית למעצבים ישראלים היא מאוד קשה לניפוץ. מאוד יקר לייצר בישראל", היא מוסיפה. "כדי שאותם זוג הייטקיסטים שגרים בקומה 13 במגדל בהוד השרון יגיעו ויקנו ואזה ממעצב מקומי, צריך להיות כאן איזשהו חינוך שוק. אבל מה שגיליתי במהלך העבודה על האירוע הוא שכשאותם אנשים לומדים יותר על העיצוב המקומי, הם מבינים כמה הם באמת היו צמאים אליו".
18 צפייה בגלריה
"צריכה של עיצוב מקומי היא הפגנת סולידריות חברתית". אורי סלע
(צילום: נועם בן גוריון מוסרי)
מה שמשותף לכל המעצבים שמשתתפים באירוע, ויש שיגידו שמגדיר באופן כללי את העיצוב הישראלי המקומי, הוא החלק הבלתי נפרד של המלאכה עצמה בתהליך העיצוב. כל המעצבים המשתתפים באירוע מייצרים את העבודות שלהם בעצמם בסדנאות ובבתי המלאכה. לקראת אירוע יום העיצוב הראשון, בחרנו חמישה מעצבים מקומיים שחיים את עבודתם. הם קמים בכל בוקר כדי לתפור, לחרוט, להדביק, לגזור, ולשרוף – הכל כדי לייצר עיצוב מקומי ישראלי.
נגרייה משלה, גילה בביץ' - Frill Furniture
גילה בביץ' הגיעה אל עולם עיצוב הרהיטים אחרי רקע של יותר מעשור כעורכת חדשות. לעומת מעצבים אחרים שמשתתפים ביום העיצוב, בביץ' דווקא לא הגיעה לתחום דרך לימודי עיצוב, אלא נכנסה לתחום מעולם הנגרות. "תמיד הייתה לי אובססיה לרהיטים", היא מספרת. "לפני כמה שנים התחלתי ללמוד רפדות כדי לשפץ רהיטים, אבל כבר בתחילת הקורס הבנתי שמה שאני באמת רוצה זה לבנות את הרהיט עצמו". משם המשיכה בביץ' לקורס הנגרות של משרד העבודה, הכשרה של עשרה חודשים שבמהלכם היא למדה לעבוד עם עץ. חמש שנים בלבד אחרי שנכנסה לעולם הנגרות, היא כבר הספיקה להציג את העבודות שלה בשבוע העיצוב במילאנו, בתערוכת הריהוט המרכזית.
מה משך אותך בעץ ובנגרות?
"התאהבתי בעץ. זה סוג של קסם, כי את לוקחת קורה ענקית, מאסיבית וגסה, מפרקת אותה לחלקים עדינים, ויוצרת מהם משהו חדש לגמרי. לעץ יש תכונות פרועות. צריך לדעת איך לעבוד איתו, וברגע שמבינים איך לגשת לזה, זה הופך לסוג של משחק בשליטה וזרימה. אפשר ללכת לאיבוד בתוך זה".
את המעבר ממלאכה לעיצוב היא עשתה במהלך הסטאז', לאחר שהוכשרה כנגרית. "אנשים היו באים עם תמונות מהאינטרנט של רהיטים שהם רצו שאבנה עבורם. בהתחלה זה מה שעשיתי, וזה תהליך למידה מעולה, אבל די מהר הבנתי שאני לא רוצה להעתיק דברים או ליצור דברים גנריים, אני רוצה ליצור דברים שלא קיימים", היא אומרת. "הבנתי שאני צריכה לעצב דברים שלי, שיהיה עליהם חותם שלי, שאנשים יסתכלו וידעו שזה שלי".
ואכן, העבודות של בביץ' חושפות שפה ויזואלית ייחודית: פלטות דקות מאוד של עץ חשוף עם חיתוכים גיאומטריים א-סימטריים, שיוצרים משחק ייחודי באור וצל, לצד צורניות גרפית בולטת. את הדוגמה הזאת בביץ' משחזרת על שידות, מדפים, וגם עבודות תלויות על הקיר שמשמשות כעבודות אמנות לכל דבר.
יש עבודה שלך שאת אוהבת במיוחד?
"לפני כמה שנים רציתי רציתי להגיש עבודה לתערוכת 'נגר-אמן' שתרגיש כמו אמנות שימושית. התחלתי לשרטט משהו בתהליך מופשט ואז התחלתי לבנות. ביום של הדד-ליין לתערוכה הסתכלתי על מה שהכנתי, ספסל שהוא גם שולחן קפה, והוא היה נראה לי משוגע מדי ולא הגשתי אותו. היום כשאני מסתכלת עליו, זה עדיין הרהיט האהוב עליי. הוא עומד אצלי פה בסלון והוא התחיל קולקציה שלמה. השנה כשהשתתפתי בשבוע העיצוב במילאנו הצגתי גרסה עגולה של השולחן הזה, השולחן הראשון שהכנתי".
כתובת הסטודיו של גילה: תושיה 8, קומה 4, תל אביב
ארץ יצורי הפרא של יואב בייטנר
אחרי 30 שנה כמעצב תעשייתי בתעשיית הפלסטיק, יואב בייטנר גילה את העץ והחל ליצור איתו גופי תאורה מגולפים בעבודת יד. "רוב הקריירה שלי עיצבתי דברים כמו כלים, ארונות, פחי זבל, כל מוצרי הפלסטיק שיש לאנשים בבית ואין להם מושג שעומד מאחוריהם מעצב", הוא מספר. "עם השנים נמאס לי. חיפשתי משהו לעשות עם הידיים ופתאום מצאתי ביוטיוב סרטון של מישהו שמגלף כלים ביער. מפה לשם השתכנעתי לקנות גרזן".
גופי התאורה של בייטנר מפוסלים מענפים שנגזמו. "על בסיס הענפים המגולפים מחוברים שלדי נצרים שעליהם חיפוי מנייר משי. זו טכניקה שמקורה במנורות יפניות מסורתיות. החל מהייבוש של הענפים הטריים שלוקח חודשים ועד ציפוי הנייר, מדובר בתהליך שגובל בחוסר שפיות מרוב שהוא איטי", הוא מספר.
מה ההצדקה של תהליך כל כך איטי בעולם המתועש והמהיר של היום?
"התהליך שלי היום הוא הכי שונה שיש מעבודה כמעצב תעשייתי. זו חזרה לעבוד עם החומר. מעצבים היום מסתמכים על עבודה במחשב, בצורה נפרדת לגמרי מתהליך הייצור. פה זו חזרה אחורה להיות אוּמן של פעם. אני חושב שהתוצאה היא סוג של קסם. מנורות שלא קשורות לאופנה, לזמן, למקום. הן נועדו להיות איטיות לתמיד, כאלה שלא מחליפים בחילופי אופנות. הן לזמן ארוך, זמן של ענפים".
דרך הטכניקה החומרית הייחודית, גופי התאורה של בייטנר הופכים לפסלים שמפעילים את הדמיון עם דימויים מעולם הים, הציפורים, ולפעמים גם מעולם הפנטזיה. "המטרה שלי לייצר אובייקט שהמתבונן חייב לקבל ממנו יותר מאשר מנורה אסתטית, אלא חוויה", הוא אומר. "משהו שתכניסי אותו לחלל המודרני, והוא יהיה אחר לגמרי בנוף".
אתה רואה את עצמך מתרחב מעבר לגופי תאורה?
"אני אוהב לעבוד עם תאורה כי היא יוצאת החוצה, נכנסת דרך העיניים. היא קצת כמו מוזיקה. היא משתלטת על החלל היא לא פאסיבית. כשהמנורות שלי כבויות הן פסלים לכל דבר. אבל כשהן דולקות, זה כבר מיצג. כשנותנים לאור להשתולל אז הוא הופך להיות תזמורת".
כתובת הסטודיו של יואב: שביל המרץ 5, קריית המלאכה, תל אביב
האדמה האפויה של זיו גנל
זיו גנל, בוגר המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל, חזר לסטודיו אחרי שבע שנים כטכנאי שיניים. "כשסיימתי את הלימודים להיות פסל, לא עניין אותי לעשות שום דבר חוץ מזה. אחרי שנה הבנתי שאני לא בשל ועשיתי הסבה מקצועית לטכנאות שיניים", הוא מספר. "טכנאות שיניים היא למעשה גם עבודת קרמיקה. מבחינתי זה היה לגמרי פיסול. שן טוחנת זה פשוט טבע דומם: נוף של ערים, תלוליות, חריצים, ואדי. היום, אחרי שחזרתי לעיצוב וליצירה מקורית, אני מבין שהעבודה עם שיניים נוכחת באסתטיקה שלי גם עכשיו".
בתקופת הקורונה גנל הרגיש שוב את הצורך לחזור ליצירה אישית. "התחלתי מעץ, כי ציוד קרמי זה מאוד יקר, ופשוט הכנתי צעצועים ומתנות מעץ לאחיינים שלי. ככל שעשיתי את זה יותר, הבנתי שזהו, זה קורה", הוא מספר. "עזבתי את העבודה, קניתי תנור, וחזרתי לקרמיקה אחרי כמעט עשור, עם ידיים חלודות". אחרי כשנה של עבודה מהבית בסטודיו מאולתר, גנל התקבל לחממת המעצבים של טרמינל העיצוב והיום הוא פועל משם.
עבודות הקרמיקה של גנל מחוברות לאדמה. ללא שימוש בגלזורה או צביעה, הכלים של גנל עשויים מעשרות סוגי חמר שונים שהוא מערבב בעצמו כדי לייצר טקסטורות, צבעים ודוגמאות שונות בתהליך שהוא מתאר כחיפוש גיאולוגי טופוגרפי. "כמעצב, אני מרגיש שאני חובש כובע של חוקר. החומר מעניין אותי מאוד. אני מרגיש שאני מכיר אותו היכרות אינטימית, יש לנו מערכת יחסים", הוא אומר.
ומה אתה חוקר עכשיו?
"כרגע אני עובד על סדרה של כדים שהתחילו בכלל מעניין בחוקרי אטמוספירה באנטרקטיקה. אנטרקטיקה היא שטח של מדבר קפוא, ולא צריך לחפור מאוד עמוק כדי להגיע מיליוני שנה אחורה. יש בזה משהו מרגש בשבילי". הכדים של גנל עשויים באותו קוטר של הקדח באנטארטיקה ומציגים שכבות על גבי שכבות של מה שהוא מכנה "אדמה אפויה".
לצד העבודות שעוסקות בחקר החמר, גנל עובד על סדרה שהוא מכנה "כלים אכולים" – צלחות פורצלן עם "ביסים" בשוליים, כשעליהן מודפסים משפטים כמו "רק עוד ביס" או "רק תטעמי". "העבודות האלה התחילו מבחינתי מתוך מקום של כאב אישי, אבל עם הזמן הבנתי שהרבה אנשים מתחברים לכאב הזה ושיש לו חיים משלו", הוא מספר. "המשפט הראשון שהתחיל את הפרויקט היה ׳למה את לא אוכלת?'. בסוף אלה משפטים שאנחנו אומרים לילדים שלנו או שאמרו לנו מתוך מקום של דאגה ואהבה אבל הם לפעמים מתגלגלים למקומות קצת אחרים. קו התפר הזה בין המקום ההומוריסטי, היפה, למקום שקצת כואב, זה מקום שמאוד מושך אותי כיוצר".
זיו יתארח בסטודיו אלון ביטון, בכתובת ברזילי 6, מתחם החשמל, תל אביב
ממתקי הקרמיקה של מעיין בן יונה
הסטודיו של מעיין בן יונה, גם היא בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל, מכוסה במדפים על גבי מדפים של כדים, צלחות, קערות, ועוד עבודות קרמיקה בשלבים שונים של תהליך העבודה. "אני בדיוק עוברת לסטודיו חדש וגדול יותר בקריית המלאכה, והחלום שלי זה שנוכל לסדר בו את כל מוצרים במדפים עמוסים – כמו בחנות ממתקים – לפי צורות, לפי צבעים. עומס זה משהו שמרגש אותי", היא מספרת.
כלי הקרמיקה של בן יונה גדושים בצבעים, צורות, ודוגמאות מופשטות. ״מבחינתי זה אינסופי – אני לא מוותרת על אף שילוב צבעים או דוגמה שכבר עשינו, רק מוסיפה עוד כל הזמן. מה שמעסיק אותי זה השילובים בין כל האלמנטים האלה, הצבעים והצורות". לצד הכלים השימושיים של בן יונה ניתן למצוא גם עבודות פורצלן מעוטרות במאות ואפילו אלפי "קשקשי" פורצלן צפופים.
מאיפה מגיעה ההשראה לצורות ולצבעים בעבודות שלך?
"לפני הלימודים נסעתי לטייל במרוקו ושם התאהבתי בקרמיקה. חנויות הקרמיקה היו עצומות ועמוסות בכלים צבעוניים ומעוטרים בכמויות, והעומס הזה שבה אותי. גם היום זה מה שמושך אותי, מצד אחד הריבוי והעומס, ומצד שני תשומת הלב והחד פעמיות של כל כלי פני עצמו".
אבל בין הפסלים המופשטים והכלים הצבעוניים, בסופו של דבר בן יונה מגדירה את עצמה קודם כל כקדרית. "זה מה שאני יודעת לעשות, לעבוד עם החומר, להסתכל על צורות", היא מספרת. למרות ההתפתחות של הסטודיו שלה, שהיום מכיל כמה עובדים וכבר הפך לסוג של מפעל ייצור קטן, האובניים עדיין תופסים מרכז מרכזי בתהליך העבודה. "ככל שנפח המכירות גדל, יותר נוח לעבוד עם יציקות ומשטחים, אני יכולה לתת לידיים אחרות לעשות את זה ועדיין לקבל את העיצוב שלי. אבל בסיס העבודה הוא תמיד האובניים. הם הסקצ'בוק שלי".
למרות הדיוק שנדרש בעבודה עם קרמיקה, בן יונה מצליחה לשלב את הספונטניות הטבעית שלה גם בתהליך העבודה. "יש בקרמיקה ניגוד בין הדיוק והשחרור. במרחב שביניהם קורים הדברים המעניינים", היא אומרת. "מצד אחד כשמדובר בצבעים, לכל צבע נעשה עשרות טסטים עד שנגיע לגוון הנכון. זה באמת מאוד מחושב, מאוד מדעי ומדויק. אבל מצד שני העבודה היא מאוד אינטואיטיבית".
כתובת הסטודיו של מעיין: שביל המרץ 2, קריית המלאכה, תל אביב
ההרמוניה המינימליסטית של נדב כספי
הסטודיו של נדב כספי, בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי חולון, שאותו הוא מנהל יחד עם בת זוגו אסתי, מעצבת תכשיטים וצורפת בעצמה, כולל חלל תצוגה מעוצב בקומה העליונה, וסדנת נגרות בקומה התחתונה. השניים מנהלים יחד את העסק, כשכספי אחראי גם על תהליך הייצור בעצמו. "אמנם אני לובש כובע של מעצב, אבל להתראיין ולדבר על העבודות זה משהו שנמצא פחות באזור הנוחות שלי. בסוף הכי נוח לי למטה בסדנה, לעבוד עם הידיים ולנסר", הוא אומר.
הרהיטים של כספי עשויים כולם מעץ, אך משלבים חומרים ייחודיים נוספים כמו לבד, בטון, וברזל. בעבודות שלו כספי משלב תשומת לב רבה לפרטים הקטנים ונפחים גדולים ומעוגלים שמהדהדים עיצוב מינימליסטי סקנדינבי ויפני. גם פלטת הצבעים של כספי מינימליסטית – צבעים בהירים, ניטרליים, כשבמרכז מככבת הדוגמה הטבעית של העץ. "אני אוהב שקט והרמוניה בעיצוב שלי", אומר כספי. "אני תמיד מחפש חיבורים – אלמנטים שונים שמתחברים אחד לשני בצורה עוטפת וחלקה".
בין עבודותיו של כספי בולטות במיוחד העבודות שבהן הוא משלב לבד. הלבד משמש כחיפוי לדלתות ומוסיף טקסטורה ייחודית לרהיטי העץ המינימליסטיים. "הגעתי ללבד כי חיפשתי גמישות, חומר שיכול לשמש כמנגנון של תנועה בתוך רהיט. זה התחיל בתור רעיון יחסית מוזר והיום זה הפך להיות אחד החומרים שאני הכי אוהב לעבוד איתם".
"בדרך כלל כשאני מעצב אני לא מנסה להיצמד לטרנדים, אבל פונקציונליות מאוד חשובה לי", הוא מוסיף. חלק מהרהיטים שלי הם רב שימושיים, למשל קופסת התארגנות שהיא גם מתלה, גם אחסון תחתון, וגם סוג של ספסל".
איך זה מרגיש להיות מעצב עצמאי לחלוטין?
"זה מורכב, בגלל זה אני מאוד שמח שבת הזוג שלי הצטרפה והפכנו לעסק משפחתי. בסופו של דבר התעשייה בישראל קטנה יותר ולא ממש מאפשרת ייצור המוני. גם אם הייתי רוצה לחפש יצרנים שייצרו בשבילי זה לא היה פשוט. אבל בסופו של דבר, העצמאות הזאת מגיעה גם עם המון סיפוק. אני עושה את מה שאני אוהב והסיפוק הכי גדול הוא להגיע לאנשים. אנחנו לא חברה שמשלחת, כל לקוח עובר אצלי, אני מדבר איתו, ויכול ככה גם להתאים את הרהיט אליו ולייצר משהו חדש".
כתובת הסטודיו של נדב: חנינא בן דוסא 19, יפו
לכל המעצבים ואירועי יום העיצוב הישראלי לחצו
