עבור מי שנמצא על הספקטרום האוטיסטי, יש כמות אתגרים וקשיים לא מבוטלת. בנוסף לקשיי התקשורת וקושי באינטראקציה חברתית, אפשר למנות גם התקבעות על הרגלים ועל טקסים שונים, קושי בוויסות החושי ורצון לבסס סביבה מוכרת ובטוחה. ולמרות הידע שהולך ומצטבר, והמודעות הגוברת ועולה לפתרונות אדריכליים ועיצוביים לכל דורש, מעידות האדריכליות החברתיות שירן מימון בר וגלי דר ויזל מסטודיו A3 כי ההתייחסות האדריכלית לבעלי צרכים מיוחדים הדירה במשך זמן רב את אלה שעל הספקטרום.
"למרות שסטטיסטית זהו 'צורך מיוחד' שהופך נפוץ ביותר בקרב ילדים, העזרה בהתמודדות עם הקשיים דורשת מערך גדול של טיפול, של מומחים רבים, ולנו היה חשוב להיכנס לשם, בין המרפאים בעיסוק, קלינאי התקשורת, הסוציולוגים, לתקן ולתת מענה לאוכלוסייה המודרת", אומרות מימון בר ודר ויזל.
השתיים תכננו את "בית צופית" בשטח של 170 מ"ר בשכונת רמות בבאר שבע כדי לתת מענה לצרכים הייחודיים של ילדים על הספקטרום. "זו שכונה משנות ה-90 שבה הבתים מתוכננים בשטאנץ' קבוע", מסבירה דר ויזל, "יש בה מערך דיור שלם לילדים על הרצף האוטיסטי, במספר בתים בשכונה, כל בית מכונה על שם ציפור אחרת". השתיים מספרות כי הבתים משמשים עבור שישה עד 12 ילדים, בהתאם לרמת התפקוד והגיל, ומהווים עבורם בית צומח, כזה שמאפשר להם מגורים וטיפול נאות, למשך כל שנות חייהם, ובנוסף מעניק להם ולמשפחתם תחושת יציבות וביטחון. בפרויקט הנוכחי תוכנן בית חם לשבעה בנים בגיל 14-10.
16 צפייה בגלריה
בית צופית בבאר שבע, לילדים על הספקטרום האוטיסטי, אדריכלות Studio A3
(צילום: שי אזולאי, LUZ)
16 צפייה בגלריה
בית צומח שמאפשר לילדים מגורים וטיפול נאות, למשך כל שנות חייהם
(צילום: שי אזולאי, LUZ)
סביבה שנותנת מענה מיטבי לגירויים
האדריכליות מספרות כי החלו לעצב לילדים על הרצף האוטיסטי לאחר פיילוט שעשו ב"בית נחליאלי", שלושה בתים מ"בית צופית". "פנו אלינו בבקשה להעניק ערך מוסף לבית קיים עבור ילדים על הרצף", נזכרת מימון בר. לאחר מחקר ולמידת הנושא, הן החליטו להלביש את הקירות הערומים ולהעניק לילדים פתרונות שיעודדו את עצמאותם. "קיבלנו מבנה קיים, שמשהו בו 'לא עבד': היו בעיות של ויסות חושי, בלאי מהיר של החפצים בגלל שהילדים שברו, והילדים פחדו לישון לבד", היא מסבירה. השתיים מספרות כי בתחילה העשייה הייתה אינטואיטיבית במהותה, מתוך מחשבה על פתרונות עיצוביים שיאפשרו לילדים סביבה נוחה לפריקה חושית. "עיצבנו קירות חושיים בטקסטורות שונות, יצרנו מרחב להתארגנות, ולאחר כמה שבועות קיבלנו טלפון נלהב מהצוות שנדהם מהשינוי שחל בילדים", אומרת אדר' מימון בר. הם סיפרו שהילדים רגועים, ישנים טוב יותר, יושבים לאכול סביב שולחן האוכל בצורה מסודרת. הצלחנו ליצור משהו שעובד ולהביא לשינוי התנהגותי מבורך. מאוד התרגשנו", היא מוסיפה.
ב"בית צופית" התבקשו השתיים ליצור סביבה שתהיה קרקע פורייה להעברת מסרים תקשורתיים, לאזן את קשיי הוויסות החושי ולאפשר לילדים שימוש במתקני הבית, מבלי חשש שישברו בקלות, וכן למצוא פתרונות לאתגרים נוספים, כמו הגנה משקעים חשמליים, לשמור על הציוד של הצוות ועוד. "המטרה בפרויקט הייתה 'לשבור' את דפוסי הפעולה ה'מוסדיים' הרגילים שנהוגים, ובמקרה של ילדים שמתקשים בשינויים - זו לא הייתה משימה פשוטה בכלל", מסבירה מימון בר. "האתגר העיקרי היה, מצד אחד, לייצר סביבה מוגנת שתישמר ותהיה קלה לתחזוקה, ומצד שני לייצר סביבה מאפשרת, מותאמת, ולא פחות חשוב, מפתחת. כזו שתאפשר לילדים עצמאות במרחב הביתי שלהם". לדברי השתיים, הילדים צריכים להרגיש שיש להם בית, ולא לקבל תחושה שהם מתגוררים במוסד. "מעצם התכנון האדריכלי הבית צריך לעטוף אותם ולתת להם מענה בטוח, רגשי ותחושתי", מוסיפה דר ויזל.
הילדים האלה ישנים ומבלים כל הזמן בבית הזה?
דר ויזל: "כן. זה פרויקט מאוד חדשני בארץ ובעולם בכלל, בגלל שרוב ההתעסקות באדריכלות לאוטיזם בקרב ילדים קשורה יותר במבני חינוך ולאו דווקא למגורים, וההתעסקות במגורים לאוכלוסייה על הרצף היא בעיקר בקרב מבוגרים".
מימון בר: "לקומפלקס הזה מגיעים ילדים, חלקם בצו בית משפט, ורובם בגלל קושי של המשפחות להכיל מורכבות התנהגותית שדורשת טיפול סביב השעון. הרבה פעמים מדובר בהתפרצויות זעם פיזיות קשות, שעלולות לפגוע בבני המשפחה. נכון, זה קשה לראות ילדים קטנים שלא גרים בבית שלהם, אבל עצוב יותר אם לא הייתה להם כתובת מתאימה. התפקיד שלנו, בין השאר, זה לדאוג שהמקום לא יהיה דומה בשום אופן לפנימייה ובטח שלא להוסטל. וההורים, אגב, לוקחים חלק חשוב בתהליך הצמיחה של הילדים. הם מגיעים לבקר, מבלים איתם בסופי שבוע, ורואים כיצד הילד פורח במסגרת שמכוונת עבורו".
מודל שנבנה תוך כדי תנועה
לדברי האדריכליות המודל נבנה תוך כדי למידה ופגישות עם אנשי מקצוע, מטפלים, והצוות הניהולי במקום, שכולל פסיכולוגית, מתאמת התנהגות וצוות המדריכים בבית. "הם אלה שחיים את הדברים בשטח", מסבירה דר ויזל. "הרצון שלנו 'לשבור' את המוסכמות הוא מאתגר במיוחד עבור האוכלוסייה הזו, ואנחנו בתהליך למידה מתמשך, כי הביקוש לבתים דומים הולך וגדל", מוסיפה בר מימון.
יש עקרונות מנחים בעיצוב לילדים על הרצף האוטיסטי?
דר ויזל: "בגדול, כדי לבנות סביבה מתאימה לאוטיסטים צריך 'להרגיע' את המרחב, ולפרק אותו לחוויות שונות בצורה מודולרית. האזורים האלה מאורגנים בזרימה ותוך התנהלות לוגית, חושית ומקצבית, לצד מרחבי בריחה במקרה של הצפה חושית. באופן כזה העיצוב מקבל תפקיד חשוב בהקלה על ההצפה ונותן אפשרות לאוטיסט לנהל אותה בעצמו".
מימון בר: "הדבר הזה נעשה בעזרת שישה קריטריונים מרכזיים ששמנו עליהם דגש: יצירת חללים מופחתי רעש, בין השאר בעזרת טקסטיל ורהיטי עץ שמפחיתים הדהוד; תאורה נכונה שאינה מרצדת ובעלת גוון חם וביתי; יצירת אזורים חושיים שמובחנים בעזרת חוש השמיעה והראייה, כמו אזור כהה לפינת האוכל, שגם מקל על ההתמצאות בחלל; רציפות מרחבית ומרחבי מעבר שיבטיחו זרימה ללא שינויים פתאומיים או הסחות דעת; אפשרויות שונות לעצמאות, ללימוד ולשיפור איכות החיים של הילדים; ואחרון ולא פחות חשוב, הבטיחות. ילדים עם אוטיזם חווים אחרת את המרחב, דבר שמגדיל את הנטייה שלהם להיפצע, ואנחנו בחרנו בהתאם את החומרים ואת אמצעי הגנה. בנוסף, פתחנו קירות באופן שינגיש ויזואלית את החללים לטובת מעקב וניטור בטוח של הילדים בכל עת".
מימון בר מוסיפה כי "הדבר העיקרי שאינו טריוויאלי בבית הזה הוא חיפוי הקירות. הגדרנו את הנושא ביחד עם הצוות הטיפולי ובחרנו בקונספט של מדבר, שמתכתב עם הסביבה הדרומית". את החיתוכים הבולטים שעל הקירות בחרו האדריכליות ליצור מ-MDF בציפוי מלמין. " MDF הוא החומר הכי זול שעוזר ליצור אפקט מהיר", אומרת דר ויזל, "אבל מצאנו שקשה לנקות אותו, ולכן בחרנו לצפות אותו ולהפוך אותו לרחיץ".
הגוונים שנבחרו, בהתאמה לקונספט המדברי, הם גווני אדמה שמשדרים רוגע ותחושת טבע. המשחק בין כהה לבין בהיר סייע, במסגרת התכנון הקפדני, ליצור הפרדה בין חללים, ולסמן אותם בצורה מזמינה. "מצד אחד השתמשנו בגוונים כהים עבור אזורים שזקוקים יותר לתחזוקה, כמו אזור האוכל, מצד שני, השונות בגוונים יוצרת מעין נתיב ברור, שמסמן מרחוק את פינת אוכל, והפוך, מדגישה את המסדרון הבהיר", היא אומרת.
צורתו של חלל הבית היא כשל סימן אינסוף, עם שני חללים מרכזיים ומרחב צר בכניסה. מול דלת הכניסה ניצבת ויטרינה רחבה, שקודם לכן שימשה כפתח יציאה נוסף, ששתי האדריכליות בחרו לסגור. בהתאם הוצב ספסל אחסון עבור הנעליים והתיקים שחוסם את הגישה מהוויטרינה, והפינה הפכה למוקד התארגנות. "בגלגול הקודם התריסים היו חתומים וסגורים, ואנחנו בחרנו לפתוח ולהכניס כמה שיותר אור טבעי, אך הסרנו גירויים חיצוניים בדמות משחקים בחצר, ויצרנו חלל נעים להתארגנות לפני היציאה לבית ספר. לכל אחד תא משלו, והוא יכול לנעול נעליים, ללבוש מעיל ולצאת. המרחב הזה משמש, בנוסף, גם כמעבר מהחלק הסואן בבית לחלק הרגוע", מסבירה מימון בר.
מבואת הכניסה מחברת בין אזור הפעילות האינטנסיבית, הכולל את המטבח, פינת האוכל ואזור התכנסות ולימוד, מצד ימין, לבין חלל המגורים, הכולל את הסלון, חדר הרחצה וחדרי השינה מצד שמאל. הסלון המרכזי משמש לטובת פריקה חושית, באמצעות אלמנטים כמו כלי נגינה ולוח חושי על הקיר. הספה חופתה מבד מיוחד בשם ג'וי, שמשמש עבור מוסדות שונים ומאופיין בעמידות גבוהה. "זה בד סינטטי ברמה מאוד גבוהה שאפשר לנקות בשנייה. הוא טוב לשימוש עבור הילדים כי הוא חזק ושורד הרבה פגיעות. הוא גם מחקה היטב טקסטורות כמו של בד ארוג או עור, ומכניס את העיצוב לקונטקסט הביתי. מכיוון שהוא כל כך חזק ורחיץ אפשר אפילו להשתמש בגוונים בהירים, ולא להסתפק בגוונים כהים", מוסיפה דר ויזל. מהחומר המיוחד תכננו האדריכליות פופים והדומים בצורת סלעים ואבנים. חלקם הוצבו בסלון, וחלקם ביתר הבית, כמו אזור האוכל, שהופך לאזור יצירה ומשחק לאחר הארוחות. לטלוויזיה שנקבעה על הקיר שמול הספה, ומוסגרה בפרספקס שקוף להגנה, התווסף מדף עץ לתחושה ביתית ונעימה, פחות מוסדית.
סביב הסלון ממוקמים ארבעה חדרי שינה, בכל אחד ישנים שני ילדים. החדרים עוצבו בצורה הומוגנית, בעזרת גוונים רכים ובהן מיטות עם מגירות אחסון לחפצים אישיים ושטיחים נעימים למגע שהם גם כביסים. על הקירות קובעו תמונות משמחות בציפוי פרקפקס שקוף.
חדר הרחצה עוצב בצבעוניות משובבת, אך עם זאת נשמר בו הניקיון העיצובי לטובת התמצאות פשוטה במרחב וביסוס תחושת רוגע. בהמשך המסדרון נמצא גם החדר הלבן, אזור הירגעות עוטף שמסייע להחזיר את תחושת האיזון והשלווה לילד שמוצף. "קשה מאוד לווסת ולהרגיע ילד שמוצף רגשית או חושית, וכשמגיעים לקצה, יש חדר שמחופה במזרנים לבנים, והוא אמור לסייע לפרוק ולהירגע", מסבירה דר ויזל.
קירות מדברים
הקירות הן גולת הכותרת, שכן הם מאפשרים מגע ומשחק. מלבד דימויים חזותיים של מדבר וגמלים לתחושה מרגיעה תוכננו גם קירות תקשורת מחומרים שונים. "תכננו קיר תחושתי, שהוא חלק מהתפאורה הגדולה, בדמות חיתוכי ה-MDF, עם עיגולים שאפשר לגעת ולהתחכך בהם", מסבירה דר ויזל. "יצרנו גם אזורי תקשורת בחדר הפעילות המרכזי עם לוח סקוטש שאפשר להצמיד אליו הודעות, וגם דמויות של ילדים שמלמדות על התארגנות בוקר, פריטי לבוש, ומראה בצדן, וגם לוחות שאפשר לקשקש עליהם בכיף".
הסלון המרכזי, שמעודד שהייה ופעילות משותפת, מאפשר להירגע ולמלא את המצברים מחדש, לאחר בילוי באזורים השוקקים יותר של הבית. כשחוצים אותו לעבר הכניסה, הפעילויות הופכות אינטנסיביות יותר. "השהות בו כמו מווסתת ומשמשת מרחב ביניים, לפני המעבר לחדרי השינה", מסבירה מימון בר. בצדו השני של הבית נעשות הפעילויות השונות ושם ממוקמים, בין השאר, חדר האוכל, אזור המשחקים והיציאה לחצר.
"לאחר האכילה הופך חדר האוכל לפינת יצירה", מציינת האדריכלית. על השולחן ששימש לארוחה פורס הצוות מפה מעוצבת וייחודית שבה חורים ייעודיים עבור חלונות ודלת. "החלל מתחת לשולחן הופך למעין מקום סודי, כמו אוהל, ואם למישהו קשה לשבת עם כולם, הוא יכול לשבת שם, לשמוע את השיחות ולהרגיש חלק מהכלל, תוך שהוא מפריד את עצמו פיזית", היא מוסיפה. החלל משמש, בין השאר, ללמידה, למפגשים, לשעת סיפור ולחיזוקים חיוביים, ממש כמו בגן או בבית הספר. "הוא דורש רמת ריכוז מעט יותר גבוהה, ולכן תוכנן בצורה רגועה, למזער גירויים, כדי שהילדים יהיו פנויים ללמידה ולהקשבה", אומרת דר ויזל.
הוויטרינה שמאחורי פינת האוכל מאפשרת כניסה ויציאה למרחב הפעילות, ונסגרת כשמגיע הזמן להתכנסות וללימוד. האדריכליות תכננו הדומים מודולריים דמויי אבן שאפשר להצמיד יחד לספסל ארוך.
לדברי האדריכליות, הן ניגשו לפרויקט המיוחד ברגישות וכאימהות לילדים בעצמן. "עברנו תהליך שלם עם עצמנו", חושפת בר מימון, "כשהגענו לבתים האלה היה לנו קשה לראות את הקירות ריקים, את הרצפה ערומה, משחקים שסגורים ונעולים בארון. הרצון שלנו כהורים הוא להכניס גישות חינוכיות מעודדות לילדים, וכאן הציפו לנו כל מיני בעיות, כמו חשש מתמונות שיתלשו, קילוף מדבקות קיר. הריקנות הזו התבטאה בהתנהגויות לא שקטות מצד הילדים".
דר ויזל מוסיפה: "זה לא מקום 'רגיל' שיש בו אפשרות לשחק עם גוונים וצבעוניות. החושים משחקים אצל הילדים האלה תפקיד מאוד חזק. אז תפקידנו הוא 'לכוונן' הכל בצורה שתאפשר להם לתפקד בצורה טובה. אנחנו קוראות לזה מקלט חושי. כשהילדים לא יודעים 'לקרוא' את המרחב, התפקיד שלנו הוא להנגיש אותו עבורם, ולהבהיר להם איפה החלק הרועש ואיפה הרגוע. כמובן תוך מיתון המעברים, באופן שיאפשר להם לא לצאת מאיזון בדרך".
שתי האדריכליות מציינות לסיכום שחלומן הוא לגרום לילדים, באמצעות ההתערבות העיצובית, להזדקק פחות לחדר הלבן, שמרגיע במצבי קיצון. הן מאמינות שגם בבלגן של הבית אפשר לייצר נקודות בריחה מוגדרות שיסייעו לחזור לאיזון. "כשיש משטח רביצה באיזו פינה עם שמיכה שאוהבים, או שולחן עם מפה בצורת בית – הם הופכים למעין איים של רוגע בבית".
