"אני מאמינה שבית צריך לעבוד עבור הגרים בו, ולא להפך", מספרת האדריכלית אלונה סידי. "בית צריך לספר את הסיפור האישי והייחודי של כל דייר, ולהיות נעים באופן טבעי, בלי מאמץ מיוחד".
טעם אישי וייחוד מלווים גם את הפרויקט שמוצג בתמונות – דירה בבניין תל אביבי משנות ה-80 שחולשת על פני 150 מ"ר ושופצה מהיסוד. את המקום רכשו זוג בשנות ה-40 המאוחרות לחייהם, שלהם שני ילדים בגילאי בית ספר יסודי. "הם פנו אליי עוד בשלב טרום קניית הדירה, וביקשו לקבל חוות דעת לגבי הפוטנציאל שלה", היא מספרת. "לספר את הסיפור האישי של הדיירים זה אתגר", ממשיכה סידי. "אני מאמינה שכשנכנסים לבית, אמורים להבין מיד מי גר בו. שהמרחב לא יהיה גנרי ואנונימי, אלא עשיר בסיפורים קטנים שמעידים על החיים בו".
האתגר הפך למוחשי במיוחד בפרויקט הנוכחי עם אוסף מרשים, גדול ויפהפה של חפצים, רהיטים עתיקים, אוספי כלים ויצירות אמנות מכל העולם שקיבלה בירושה משפחתית בעלת הבית. את כולם, רבים מהם בעלי ערך סנטימנטלי, נתבקשה סידי לשלב בדירה שאחרי השיפוץ. "היה ברור לי שלא יהיה פשוט לתכנן מרחב ראוי שידע להכיל את כל החפצים ולתת להם כבוד", היא מסבירה.
מלבד האתגר הזה, ניצבו בפניה של האדריכלית אתגרים נוספים. "הדירה הייתה חשוכה וללא תחושת מרחב, והאור היחיד במרחב הציבורי הגיע מהחזית הראשית ומהרחוב", היא מסבירה. מטרותיה העיקריות היו, בהתאם לכך, להכניס יותר אור טבעי, לייצר תחושת מרחב וזרימה טבעית, תוך הגדלת המרחב הציבורי, לאפשר נגישות בדירה להתניידות בכיסא גלגלים, עבור אביה של בעלת הבית, ובאופן כללי, ליצור 'מסגרת' נקיה ואוורירית ככל האפשר שתוכל לתמוך בסידור הפנים.
בטון שמכתיב את הטון
השיפוצים בבית כללו את שבירתם של כמעט כל קירות הבית והנמכות התקרה, החלפת תשתיות חשמל ואינסטלציה, התקנת מערכת מיזוג אוויר חדשה, הנגשת השירותים והמקלחת הראשית והחלפת חיפויי הרצפה. שבירת הקירות הותירה בחלל הציבורי עמוד שבו הצנרת של כלל הבניין, שכעת ניצב בלב המטבח.
האדריכלית הפכה את החיסרון ליתרון, כאשר בחרה להדגיש את אותו העמוד, ולחפות אותו במיקרוטופינג. "המיקרוטופינג מדמה בטון, ועליו עשינו הטבעת קורות עץ שהפכו אותו לאלמנט דקורטיבי", היא מסבירה. "נוטים לייחס לבטון תכונות של קרירות, אבל הוא חומר חם שהולך נהדר עם עץ. העמוד הדקורטיבי גם מסייע בחלוקת חלל המטבח לשניים: אזור פינת האוכל שבו ישיבה סביב שולחן, לעומת אזור משטח העבודה והבישולים".
גם שירותי האורחים שינו את מיקומם ועברו מהכניסה לבית, בסמיכות לסלון, לחלק הפרטי יותר של הבית. צעדים אלה אפשרו פינוי של מקום ראוי עבור מבואת הכניסה, שבה הוצב ארון למעילים ושידה מעוצבת למפתחות ושאר פריטים.
הגדרת החללים הייתה ברורה יותר לאחר ביצוע השינויים: חלל ציבורי, שבו מבואת כניסה, מטבח וחדר מגורים, ו"גלישה" מתונה לאזור פרטי דרך פינת העבודה. "במקום מסדרון צר וחשוך, יצרתי מעבר רחב וזורם, בדמות 'מפרק' שמחבר את שני החלקים, שבו תוכננה גם פינת עבודה חצי ציבורית וחצי פרטית. פינת העבודה הזו כמו מרככת את המעבר בין האזור הציבורי לפרטי, וגם שירותי האורחים מוקמו בסמיכות למרחב זה".
תפאורה נייטרלית
לחיפוי כל שטח הדירה, למעט בחדרי הרחצה, בחרה האדריכלית בפרקט עץ אלון שנצבע בצביעה לבנה ואטומה. לדבריה, ניתן דגש לחומרים איכותיים, ולצבעוניות רכה ובהירה, שיחד מייצרים תפאורה נקייה לשכבות הריהוט והטקסטיל הרבות בבית. "הפרקט בבית נצבע בצבע לבן ואטום, שמצד אחד שומר על העץ מפני רטיבות ונזק מבלי לטשטש את הסיבים והעיניים של החומר, ומצד שני, באמצעות הגוון הלבן, עוזר להחזיר להעצים את האור הטבעי בחלל", מסבירה סידי. גם הקירות נצבעו בגוון לבן שבור לטובת החזרת האור והענקת מסגרת ניטרלית לעיצוב העתידי בעל הנוכחות העמוסה.
16 צפייה בגלריה
הפרקט והקירות צבועים בלבן צחור ומתפקדים כתפאורה לצבעוניות של הפריטים
(צילום: גלעד רדט)
אלמנט נוסף שמטרתו לרכך את העומס בחלל הוא מסגרות הברזל הדקיקות בחלונות הבית שנצבעו בגוון תכלת עדין. "הדירה נמצאת בקומה השלישית ומשקיפה אל נוף תכלת. לכן רציתי ליצור מעין המשך לגוון השמיים, ולא לפגוע בנפח הנוף ולמסגר את החלונות בגוון שיבליט את המסגרת", מסבירה האדריכלית. "לפרופיל בלגי לבן עם חלוקות יש נוכחות גדולה יותר מפרופיל תכלת שמשתלב עם החוץ".
ארונות המטבח, בזירה השוקקת של הבית, חופו באלון מולבן למראה חמים ונקי, ואילו הפריט היחיד שנצבע הוא יחידת האחסון התלויה. זו נצבעה בגוון כחול שמותאם לגוון התכלת שבמסגרת החלונות.
הקו הדק שבין עמוס לעשיר
בשלב הסטיילינג והלבשת הדירה, נוצר לדבריה של סידי שיתוף פעולה פורה בינה ובין בעלת המקום. הפריטים הרבים ובעלי המשמעות הסנטימנטלית שבבעלותה שובצו ונשזרו בחלל כביצירת אמנות. "בין השאר 'התמקמה' על קיר הסלון תמונה של גרבוז, שהכניסה 'ניחוח' אחר לדירה, ואריחים מצוירים ביד, שהוזמנו מאמנית מקומית, שולבו מעל התנור במטבח", היא אומרת. "שרשרת שהונחה על השידה, תיק קש שנתלה על ידית, בכל פעם התווסף חלק אחר לפאזל, אבל היה חשוב לקחת כמה צעדים אחורה בכל פעם ולוודא שלא הגזמנו", היא מדגישה.
איפה עובר הקו הדק הזה?
"בהחלט יש שלב שבו הפריטים הופכים מיפים - למגובבים ועמוסים. המינון הוא דבר מאוד חשוב, ההבחנה בין חלל שיכול להכיל את החפצים, באופן שיותיר אותו מעניין, לבין סף הקיבולת של העין והמוח, שעלול לייצר הפרעת קשב. בדרך כלל ההקפדה היא על דו שיח בין המרחב והמעטפת. הודות לניטרליות של המעטפת, יכולנו להכביר בפריטים, מה שלא יכולתי לעשות אם היו לנו קירות צבעוניים, חומריות עמוסה, וקירות דגש, כמו קיר בריקים. כך, לדוגמה, השתמשנו בשטיחים כדי להגדיר את החללים והמעברים, מבלי להסתיר את לובן הרצפה. הקירות יכולים להעמיס על עצמם הרבה יותר מהרצפה, ויש שם יותר מרווח שנוגע לטעם האישי. לאחד יהיה עמוס ולשני פחות.
"באופן כללי אני יכולה לומר שהכי חשוב זה להתחשב ברציפות המרחב והתנועה של האדם במרחב. אפשר להסכים שריהוט שחוסם מעברים הוא בגדר 'לא-לא', ושאחד מכללי האצבע הוא להרים את הזרועות לזווית של 60 מעלות, כש-90 מעלות זה אידיאלי ו-60 זו פשרה, מבלי להיתקל בדבר. מעבר לזה ההעמדה בחלל נתונה לתחושה ולאינטואיציה אישית".
