"דרך התערוכה רצינו לדבר גם על השמאל וגם על הימין ואיך האדריכלות יכולה לשמש ככלי פוליטי – איך מבנה מייצג את הערכים והסממנים של הימין והשמאל דרך האדריכלות שלו", אומרת האדריכלית לימור יוסיפון גולדמן, שאוצרת, יחד עם האדריכל ד"ר יוסי קליין-עברי והאדריכל ערן טמיר טאוויל את התערוכה הראשונה במשכן החדש של בית האדריכל.ית והגלריה שבו.
לרגל מעבר הדירה ל"מתחם 3426" בדרום תל אביב צוינה הפתיחה המחודשת בתערוכת "שמאל-ימין-שמאל". כשמה, התערוכה מבקשת להעלות שאלות על השפעת האידיאולוגיה מימין או משמאל על תכנון המרחב. היא מתבססת על ספרו של קליין-עברי "רוויזיוניזם, ארכיטקטורה ועירוניות מגויסת בתל אביב: 1940-1925" שיצא לאור לפני כשנה (בהוצאת כרמל, ירושלים).
האירוע הראשון המתואר בספר הוא "מאורעות הכותל" שקרו בשנת 1928 ונחשבים לנקודת מפנה בתולדות היישוב בארץ. תקופה ש"התאפיינה בהחרפת המחלוקות האידיאולוגיות, הפוליטיות והתרבותיות בין מחנה הימין הרוויזיוניסטי בהנהגת זאב ז'בוטינסקי ובין המחנה הסוציאליסטי בראשות דוד בן גוריון [...] הן נסובו על סוגיות מדיניות, ולא פחות מכך על שליטה ממשית, כלכלית, תרבותית, תעמולתית ומרחבית, כשהעיר תל אביב הופכת באותה עת לזירה מרכזית וגועשת של עימותים".
נדמה כי תיאור התקופה, שחלה לפני כמעט 100 שנים, היה יכול להיכתב באותה מידה על ימים אלה ממש. זמן יציאת הספר לאור והעבודה על התערוכה במקביל לאירועי המחאות בעקבות ההפיכה המשטרית, שקיבלו משנה תוקף אחרי 7 באוקטובר, הדגישו את אקטואליות התערוכה גם היום.
"בעת שמחלוקות חברתיות ופוליטיות מטלטלות את החברה הישראלית, לפני ואחרי אירועי ה-7 באוקטובר, אנו מבקשים להרחיק את נקודת מבטנו, ולבחון את השפעת המחלוקות הפוליטיות בין ה'ימין' ובין ה'שמאל' על דמותו של המרחב הארכיטקטוני והאורבני של תל אביב בתקופת המנדט", נכתב בטקסט האוצרותי המוצג בכניסה לתערוכה.
שני מבני דגל – שתי תפיסות עולם
הדיון על הביטוי האדריכלי של המאבק האידיאולוגי בין השמאל ובין הימין מיוצג בשני מבנים שהוקמו בתל אביב בשנות ה-30. מטרת הקמתם הייתה להיראות ולהראות את נוכחותם של שני המחנות במרחב העירוני. הראשון, בית ברנר, הוא המטה המרכזי של תנועת הפועלים, שתוכנן על ידי אריה שרון כבניין "פונקציונלי ומודרניסטי לעילא", והשני, בניין מצודת זאב (המכונה גם בית ז'בוטינסקי), נועד לשמש את תנועת בית"ר, בתכנונו של האדריכל הרי לוריה (לעתים מופיע השם כך: הארי לוריא, טל"ר) בדמות מבצר מונומנטלי עשיר בסמלים פיגורטיביים.
שני המבנים ניצבים כמודל אדריכלי בצורה סימטרית, זה מול זה, כדי להשוות בין שתי הגישות השלטוניות על האדריכלות. "אחד מהם מקדש סימטריה ומשדר עוצמה וסגירות, והשני מתייחס לקומת הרחוב ומציג פתיחות. דרכם אפשר לראות כיצד אידיאולוגיה שונה מייצרת הבדלים באדריכלות, גם אם מאוחר יותר האידיאולוגיות עוברות מצד לצד ומשתנות", מסביר טמיר טאוויל. ביום שישי, 12.7, ייערך שיח גלריה, אחד מתוך סדרת אירועים שיפורסמו בהמשך; התערוכה תוצג עד 26 באוגוסט, בימים ראשון-חמישי, בשעות 18:00-10:00, ובימי שישי בתיאום מראש (התחייה 27, תל אביב-יפו).
האדריכל התחלף, המבצר נבנה
מצודת זאב תוכננה "בצורת מבצר" על ידי לוריה שזכה בתחרות התכנון באמצע שנות ה-30. לוריה נולד בלטביה ולמד אדריכלות באיטליה ועבד שם כאדריכל עצמאי עד שעלה ארצה בשנת 1935. עם המבנים שתכנן בארץ אפשר למנות את מלון "גלי כינרת" בטבריה, בנייני חמי טבריה, והוא אף שיתף פעולה עם האדריכל אריה שרון שמזוהה עם התכנון הסוציאליסטי דווקא ובסגנון הבינלאומי עם האסתטיקה האופקית והקווים הנקיים מסמלים ומקישוטים.
התוכניות של מצודת זאב הושפעו באופן ישיר מבקשותיו של ז'בוטינסקי, שעקב אחר התקדמות התכנון והבנייה. בהתכתבויות בין ז'בוטינסקי לאדריכל, המתוארות בפירוט בספרו של קליין-עברי, עולה גם ביקורתו של הראשון על מאפייני התנועה הבינלאומית שתפסה תאוצה. לשיטתו, לא היה אפשר לנקוט אידיאולוגיה אוניברסלית כדי לממש עקרונות לאומיים מקומיים.
המבנה על פי התכנון המקורי של לוריה לא הושלם. תהליך הבנייה לווה בקשיים ובעיכובים של לוחות הזמנים, כך שבמשך שנים נבנה באופן חלקי בלבד. לאחר פטירתו בשנת 1953 ערכו תחרות לבחירת אדריכל חדש. האדריכל מרדכי בן-חורין זכה הפעם, ורוב המבנה נהרס לטובת התכנון החדש. במקום חיפוי האבן שתוכנן במקור, המבנה קיבל חזית מבטון חשוף בהתאם לתנועת הברוטליזם שרווחה בארץ בשנות ה-60.
10 צפייה בגלריה
מצודת זאב בתכנון המקורי של האדריכל הרי לוריה, גלויה משנות ה-30
(באדיבות גלויה היסטורית, אוסף יוסי קליין-עברי)
אדריכלות פונקציונלית בשירות הסוציאליזם
בית ברנר הוא המבנה הראשון שהתנועה הסוציאליסטית הקימה בתל אביב. זהו אחד המבנים הראשונים בעיר שנבנו על פי עקרונות הגישה המודרנית והוא תוכנן על פני שלוש קומות, עם דגש על קומת הקרקע שתוכננה בגובה כפול משאר הקומות לטובת יציע. זאת, בניגוד לגובהה של מצודת זאב שעל פי תכנונו של לוריה כללה שבע קומות, ולאחר זכייתו של בן-חורין אף צמחה ל-14 קומות.
המבנה תוכנן על ידי שרון, מי שכונה "האדריכל של המדינה". הוא נולד בפולין, עלה לארץ בשנת 1919 והצטרף להקמת קיבוץ גן-שמואל. בשנת 1926 החל את לימודיו המקצועיים בבית הספר באוהאוס בגרמניה, בתקופה שבה גישת התכנון שהנחילו שאפה לפונקציונליות תכנונית, ולפיה, הצורך או צורת הפעילות במבנה הם שמכתיבים את העקרונות האסתטיים שלו.
לאחר שחזר לישראל, הפיץ שרון את בשורת האדריכלות המודרנית, ובמידה מסוימת הפך אותה לחלק בלתי נפרד מהנוף המקומי. הפרויקטים שתכנן כללו קיבוצים, בנייני מגורים, משרדים, בתי חולים וגם את תוכנית-האב הראשונה של ישראל. בהתאם לגישה המודרנית מבוסס בית ברנר על קומת עמודים עם חלל פתוח ככל האפשר וחלוקה לא סימטרית.
מיקומו של בית ברנר במרכז "העיר הבורגנית" של שנות ה-30, סמוך לבית ביאליק, הוא מכוון ונועד להציג במרחב העירוני את הדומיננטיות הפוליטית של מפלגת הפועלים. לכן, טקס הנחת אבן הפינה למבנה נערך ב-1 במאי 1934. בטקס נאם דוד בן גוריון והזכיר את "חשיבות משנתו של הסופר יוסף חיים ברנר", שעיקרה, כך טען, "חתירה בלתי מתפשרת לאמת, ולצדק סוציאלי ולאומי".
10 צפייה בגלריה
דגם של בית ברנר. אחד המבנים הראשונים שנבנו בעיר לפי עקרונות הגישה המודרנית
(צילום: יעל שמידט)
"ז'בוטינסקי – אבי העיר תל אביב"
לפחות עד תום העשור הראשון להקמת המדינה, הסוציאליסטים הם ששלטו, ולכן הרבה מההיסטוריה של האדריכלות בארץ מתייחסת בהרחבה לפועלם. זאת בניגוד לתפיסות התכנוניות של הימין שנותרו ברובן על הנייר. אפשר לומר כי הספר שכתב קליין-עברי, ועליו מבוססת התערוכה, חשף וסקר את הגישה לתכנון המרחב על פי צידה הימני של המפה הפוליטית. "בחרתי לחפש אחר אוצר המילים שיאפיין את עמדות הימין", מספר קליין-עברי. במהלך המחקר גילה קליין-עברי דווקא את ז'בוטינסקי כ"אבי העירוניות הישראלית ואבי העיר תל אביב בפרט".
ביחס לתכנון העירוני, העקרונות שהובילו את מחנה הימין היו הקמת משק קפיטליסטי עירוני וליברלי, ריכוזיות של ההתיישבות בערים בארץ כמענה ביטחוני ואסטרטגי. "תל אביב היא היא 'בירת' הציונות, כמעוז אירופאי, שבו ניתן לשמוע את צלילי 'צ'ייקובסקי וואגנר', והיא סימן ראשון ל'פלא' יהפוך את 'כנען לאירופה'", נכתב בטקסט המלווה את התערוכה. "ז'בוטינסקי ראה בעיר שבה 'כל יחיד הוא מלך' מרחב המאפשר ליהודים כלאום להשתלב בתרבות המודרנית".
מנגד, המחנה הסוציאליסטי תמך בהתיישבות כפרית על פני העירונית ודגל בעבודה חקלאית ושיתופית. "הכפר השיתופי נתפס ככלי יעיל הן להשתלטות טריטוריאלית והן לעיצוב של חברה שוויונית ויצרנית", נכתב בתערוכה. פיזור ההתיישבות היווה בסיס וקיבל תוקף בתוכנית-האב של שרון שיושמה לאחר קום המדינה והגדירה רשת של יישובים הפרוסים ברחבי ישראל.
למרות התמיכה בפריסת היישובים הקטנים בארץ, רוב מנהיגי התנועה ומוסדותיה התרכזו בעיר תל אביב. בפועל הוקמו יותר ויותר ארגונים ומבנים לתמיכה ב"פועל העירוני" שהובילו לניסיון לייבא את התפיסות ה"סוציאליות" והכפריות לעיר. התכנון הדגיש את הנטייה לצמצום מרחב המגורים הפרטי לטובת שטחים ציבוריים, גנים ודרכים לרווחת הכלל. כך, הוקמו למשל שיכוני העובדים עם החצרות המשותפות או מסעדות פועלים קואופרטיביות.
"השמאל הוא ימין והימין הוא שמאל"
"באותה תקופה העיר תל אביב והבורגנות היו מזוהות עם הימין, לעומת השמאל הסוציאליסטי שזוהה עם הקיבוצים והפריפריה", מפרט קליין-עברי. "היום אפשר לומר שהמצב הפוך, והבורגנות נהייתה חלק מהשמאל, אם נסתכל על נתוני ההצבעות". התערוכה מעלה את השיח על ההבדלים או דווקא על המשותף בין הימין ובין השמאל. "השמאל הוא ימין והימין הוא בעצם שמאל", הוא מוסיף, "והעיר היא זו שנשארת ומתקיימת לאורך ההיסטוריה שמתרחשת בה".
בתערוכה מוצג האופן שבו הניסיונות לגייס את האדריכלות ואת המרחב העירוני נכשלו, כשבסופו של דבר הוגדרה ועוצבה העיר על ידי התושבים, כשעיניהם נשואות דווקא לאמריקה. הרעיונות השיתופיים ננטשו, ומוסדותיהם, כולל בית ברנר, הופרטו ונמכרו לגופים פרטיים;. הליברליות והחופש של כל תושב במרחב העירוני, שבהם דגל מחנה ימין, קיבלו משמעות חדשה ועברו לאפיין את המחנה השמאלי. "נקודת המבט ההיסטורית מאפשרת לראות כיצד עמדות סגנוניות, מרחביות ואף אידיאולוגיות של הצד האחד מאומצות בסופו של דבר על ידי הצד השני במחלוקת", טוען קליין- עברי.
בדומה לגלגוליו של בית ז'בוטינסקי, גם התמיכה בגישה העירונית הליברלית השתנתה לאחר המהפך של 1977. עם זכייתו של המחנה הימני בבחירות של אותה שנה דמתה מדיניות ההתיישבות יותר ויותר לרעיונות של התנועה הסוציאליסטית שהתפזרה בארץ ביישובים קטנים. "כך, באופן אירוני, הוחלף, הושמט, ונגרס חזונו העירוני, הליברלי והקוסמופוליטי של ז'בוטינסקי, שראה את העיר, ואת תל אביב במיוחד, כמרחב חופשי", מסביר קליין- עברי.
"ארכיטקטורה היא תמיד אידיאולוגית מכיוון שהיא מדברת על העולם של המחר", מוסיף קליין-עברי. "במובן הזה, גם לרוויזיוניסטים וגם לסוציאליסטים היה חזון. אך באשר לשאלה אם אפשר לרתום את האדריכלות לצרכים פוליטיים, אני סבור שאי-אפשר. הרעיונות הפוליטיים הם זמניים לעומת האדריכלות שנשארת עצמאית ובלתי תלויה. וכשהיא כן מגויסת – היא מאבדת את עקרונותיה והופכת לפלקט".
האדומים מול הכחולים
"התבססנו בתערוכה על המחקר הענף של קליין-עברי על המרחב על פי הימין במטרה להציג אותו אל מול השמאל״, הוסיפה יוסיפון גולדמן, "בתקופה שבה העיסוק בקצוות הוא כל כך גדול - ראינו את ההזדמנות לבטא ולחשוף גם את המשותף".
עיצוב התערוכה היה יותר מורכב הפעם מכיוון שרוב החומרים שעליהם המחקר מבוסס הם טקסטים. לכן בחרו האוצרים לשלב עם הטקסט חומרים ארכיוניים ותמונות היסטוריות ולהציג אותם על באנרים גדולים שתלויים מהתקרה, בדומה לשלטי תעמולה. כשהפוך על הפוך – הגישה השמאלית מוצגת בצידו הימני של החלל והימנית מצידו השמאלי. זהו היפוך שהולם את הפרשנות המוצגת בקיר הקיצוני לכניסה ואת מסקנותיהם של האוצרים על הימין כשמאל והשמאל כימין.
יחד עם שלטי התעמולה מוצגים מודלים אדריכליים של שני המבנים – בית ברנר ובית ז'בוטינסקי על פי התכנון המקורי – שנבנו עבור התערוכה על ידי האדריכלית מיכל דוד. בין שני הצדדים מוקרנת על הרצפה מפה גיאוגרפית של העיר תל אביב המסמנת את המוקדים האדומים ה"רוויזיוניסטיים" לעומת המוקדים הכחולים "הסוציאליים".
בקצה התערוכה שני מיצגים שבנה ירון שטיינברג – האחד שולחן הפועלים הסוציאליסטי והשני של מרפסת הנואמים שניצבת מעל הקיר שמנגד. שניהם עשויים מוטות ברזל שמשמש בדרך כלל בתעשיית הבנייה. המוטות משרטטים את קווי המתאר החיצוניים של האלמנטים שאולי התרוקנו מתוכן בחלוף השנים.
משוק דגים לבית האדריכל
חלל התערוכה שימש בעבר שוק דייגים ובו חללים גבוהים לאחסון הדגים בקירור. עוד במתחם אודיטוריום שתוכנן עבור ניהול מכירות דגים ואזורי עבודה ויצירה. במשרד האדריכלים AN+ שכרו את החלל כדי לעבוד ממנו. הם עיצבו, שיפצו אותו והזמינו אליו פעילויות חברתיות ויוצרים נוספים שיעבדו יחד איתם בחלל, ביניהם גם הוצאת הספרים "רדיקל" שמקיימת בו הרצאות, מפגשים והקרנות.
חלל הגלריה מחליף (אולי באופן זמני) את הגלריה שפעלה ביפו יותר מ-20 שנה. החלל החדש, תיבה לבנה בגובה של שישה מטרים עם חלון גבוה אחד, מתאימה בדיוק לתצוגה. הפעילויות התרבותיות שקורות בשאר המתחם הן ערך מוסף של המקום.
בזמן שמירב המאמצים והמשאבים של התאחדות האדריכלים מופנים למאבקים משפטיים על מעמד המקצוע, השתתפות של אדריכלים בוועדות מקצועיות בתחום, שיפור תנאי ההתמחות ועוד, המעבר למתחם 3426 נבע בין היתר מצמצומים כלכליים שלא אפשרו את המשך פעילותה של הגלריה ביפו. אחרי התערוכה הראשונה במקום החדש של הגלריה, התקווה היא שמשם היא תמשיך לפעול באופן רציף.
"גם בתקופה שבה תרבות ואמנות נדחקת אחורה בסדרי העדיפויות, יש לנו מודעות גדולה כלפי חשיבות הגלריה בבית האדריכל.ית שמבקשת לחבר בין הקהל לענף האדריכלות דרך התערוכות בה", אומרת יוסיפון גולדמן. ומסכמת כאוצרת הגלריה: "השאיפה היא להציג נושאים אקטואליים, לעסוק בהם מנקודת מבט אדריכלית ולהנגיש אותם לקהל הרחב".
