כבר 20 שנה שהצלם ואיש התרבות הירושלמי אלי מתתיהו (72) מטייל ברחבי העולם, ומצלם מבנים של אדריכלים מובילים. אך בניגוד לצלמי אדריכלות אחרים, מתתיהו בורא בתמונותיו מציאות חדשה, ומייצר מהמבנים שמציתים את דמיונו מרחבים עתידניים בשחור ולבן. "המצלמה בשבילי היא המכחול שאיתו אני מצייר את העבודה, והפוטושופ הוא הקנבס שעליו אני מצייר", הוא מספר בריאיון ל-ynet לרגל השקת ספר הצילומים הראשון שלו Architectural Portraits ("פורטרטים אדריכליים").
צילומי האדריכלות של מתתיהו, כולם על טהרת השחור והלבן, השתתפו וזכו בתחרויות צילום, והוצגו בארץ וברחבי העולם, בין היתר במוזיאון הלובר בפריז ב-2015 ובגלריית "אגורה" שבניו יורק ב-2010. "בכל תמונה אני מחליט מה תמצית העבודה האדריכלית שאני רוצה להבליט. אני מוריד את מה שלדעתי לא צריך להיות שם, וכך אני מעצים את המבנה וכאילו מסתת אותו החוצה", מסביר מתתיהו, שמגדיר את עצמו כאמן צילום.
"הבסיס שלי מושתת על צילום של ארכיטקטורה ייחודית, כמו המבנים של זהא חדיד, שהקווים שלה 'יוצאים מהקופסה', ונראים כמעט דמיוניים. יצירות כאלה מספקות לי השראה, עד כדי כך שממש לאחרונה התחלתי ליצור בעצמי את המבנים במקום לחפש אותם בעולם ולצלם. אני יוצר בניינים דמיוניים, שלא קיימים, באמצעות פוטושופ ובשילוב בינה מלאכותית. כך אני בורא עולמות 'יש מאין'".
למה דווקא שחור ולבן?
"אני מאמין שהאמת נמצאת בשחור-לבן. לכל בניין את התמצית שלו, את הנשמה שלו, ולצבעוניות יש נטייה 'לגנוב' את תשומת הלב של המתבונן. במציאות, להבדיל מבאמת, קיימים שמיים, שמש, עצים, וחלק גדול מהעבודות שלי צולמו באמצע היום עם המון פרטים. אבל אני רוצה לתת את הפוקוס לאלמנט האדריכלי בלבד. אין נכון או לא נכון באמנות. אמן מציג את מה שהוא חש ורואה בעיני רוחו. אלה יכולות להיות תמונות תיעודיות AS IS, כמו שהן, או תמונות מעובדות שהוסר מהן הרקע. בספר הזה בחרתי להתמקד בשפה מסוימת למרות שעשיתי ואעשה גם דברים אחרים".
"אני? תערוכת יחיד? מי אני בכלל?"
מתתיהו נולד וגדל בירושלים, ומעורה מאוד בחיי התרבות בעיר. הוא מכהן כדירקטור בגופים שונים, בהם 'הורה' ירושלים, התיאטרון הירושלמי, העמותה למורשת יהדות ספרד, העמותה להתחדשות השפה הארמית, לחידוש שפת הלדינו ועוד רבים אחרים. לפרנסתו הוא בכלל עוסק בתחום מיזוג האוויר, ומתפקד כיו"ר התאחדות קבלני מיזוג האוויר בישראל.
"לא למדתי צילום מעולם. התחלתי כצלם חובב, לפני קצת יותר מ-20 שנה", הוא מספר. "היה פרסום של 'קול קורא' לאמנים להגיש תיק עבודות ולזכות בתערוכת יחיד. הגשתי כמה תמונות שצילמתי, סתם, כחובב, אבל אז בישרו לי שזכיתי, ושאציג בגלריה. רק אז הבנתי שאני לא יודע כלום. אני? תערוכת יחיד? מי אני בכלל? אבל החלטתי לזנק קדימה, נרשמתי לקורסים, למדתי תוכנות עיבוד ופוטושופ ומאותו הרגע לא הפסקתי לעסוק בדבר הזה במקביל לעבודה שאני עושה לפרנסתי".
"קשה להתפרנס מאמנות, אלא אם כן אתה מאוד מפורסם, אבל דווקא במסגרת העבודה, דרך נסיעות לחו"ל, גיליתי עולם של אדריכלות ששבה את ליבי", מספר מתתיהו, ומוסיף שמאז ומעולם נמשך ליופי שבעולם האדריכלות. המבנה הראשון שעשה לו "פרפרים בבטן" היה מרכז התרבות Heydar Aliyev שתכננה האדריכלית הבריטית ילידת עיראק, זהא חדיד.
"הייתי בטיול מאורגן בבאקו, בירת אזרבייג'ן, וראיתי את המבנה הזה ופשוט התעלפתי. הכל התחיל להסתובב לי בראש. אמרתי לכולם שימשיכו בטיול בלעדיי והתעכבתי שם יומיים". אחרי החוויה הזו, החל לרכוש ספרים, קרא בשקיקה על אדריכלים ותכנן נסיעות בעקבות מבנים מרשימים בעולם, כמו המרכז לאמנויות ולמדעים בוולנסיה, בתכנונו של האדריכל הספרדי סנטיאגו קלטרווה. "קלטרווה מככב גם על כריכת הספר שלי, עם תחנת הרכבת 'האוקולוס' שתכנן בניו יורק", אומר מתתיהו בגאווה.
תמונת הכריכה באמת מדהימה. מזכירה צורת ציפור.
"אספר לך קוריוז. בכפולת העמודים 7-6 בספר שלי יש צילום של המבנה הזה, האוקולוס, מלמעלה. זו זווית צילום שאף אחד לא יכול להשיג כיום. לפני ארבע שנים הייתי בניו יורק ונרשמתי לסיור בתים פתוחים. היינו קבוצה קטנה ועלינו למגדל הסחר העולמי שנבנה על חורבות מגדלי התאומים. יחד עם האדריכלית שהעבירה את הסיור עלינו לקומה 84, שהייתה לא מאובטחת ולא בנויה למבקרים, עם מרפסת תצפית לניו יורק.
"כשהתקרבתי למעקה ראיתי את השוט הזה והייתי חייב לצלם אותו. היו רוחות, לא היה איפה לתפוס או להיאחז, ונתליתי עם חצי גוף מחוץ למרפסת כדי לצלם. היום אף אחד לא ייתן לך לצלם את התמונה הזאת, הכל כבר בנוי ואי אפשר לעלות על המזגנים או על תעלות המיזוג. רחפנים אסור להעלות בתוך העיר, בטח לא באזור הזה, הליקופטר לא יכול להתקרב. בקיצור, הרווחתי תמונה שהיא בלעדית בעולם".
יש אדריכלים שזכו לראות את הפרשנות שלך למבנים שלהם?
"לצערי הרב לא פגשתי את האדריכלים הגדולים שהמבנים שלהם בספר, אבל הצגתי במוזיאון העיצוב בחולון במלאת שנה לפטירתה של זהא חדיד. הגיעו נציגים מלונדון, ממשרדה של חדיד, ראו את התמונה (של מרכז התרבות בבאקו – ל"מ), כולל אחת מהאדריכליות שעבדה על הפרויקט שבספר – ומאוד התרשמה. היא אמרה לי שתמיד צילמו את המבנה בצורה תיעודית, כמו שהיא, ושהיא אף פעם לא ראתה את המבנה בצורה כזו ושזה מאוד מרגש אותה. היא סיפרה לי שהיא הולכת להציב את התמונה במשרדים של חדיד. מצד שני, היסטוריון האמנות והאדריכלות פרופסור מיכה לוין, ראה את התמונות ואמר שלדעתו האדריכלים עצמם לא יזהו את המבנה שהם בנו".
מה דעתך על האמירה הזו?
"מצד אחד זה מחמיא לי, כי הצלחתי ליצור משהו חדש, מקורי שלי, מצד שני, זה נשמע לי מוזר שיהיה אדריכל שלא יכיר את העבודה שלו. אני מכיר כל פיקסל בעבודה שלי. אבל אני מניח שזה נאמר בצורה מליצית. להדגיש את השינוי מרגע הצילום ועד לאופן ההצגה של האלמנט האדריכלי. אם היית רואה את חומרי הגלם אולי גם את היית נדהמת שזה מה שיצא".
השקת הספר Architectural Portraits דיוקנאות אדריכליים תיערך במוזיאון ידידי ישראל, ירושלים, במסגרת פסטיבל ירושלים לאמנויות בין התאריכים 13/6/22-31/5/22. באירוע ההשקה תתקיים גם תערוכת מחווה לאדריכלית זהא חדיד באוצרות ד"ר ניסן פרז
