"עכשיו, כמה חודשים אחרי השבת השחורה, אני מתחילה מחדש, מפיצה את השמועה שאנחנו עדיין קיימים, אבל הכול נעשה מתוך חוסר ודאות עצום", אומרת רעות נחושתן, שהיא ובעלה מיקי קידר תושבי קיבוץ רעים שבעוטף עזה וזכייני מותג הטקסטיל Kas אוסטרליה בארץ. בני הזוג ידעו עליות ומורדות ברמה העסקית וברמה הביטחונית – אך אחרי 7 באוקטובר הכול מעורער עבור בעלי המיזם הבוטיקי להלבשת הבית.
שניהם מעצבי טקסטיל ולפני כ־16 שנה עזבו יחד את החברה שבה עבדו עד אז והקימו חברה משלהם לעיצוב ולייצור בדים. ההתחלה נראתה מבטיחה, אבל תוך זמן קצר פגע בעולם המשבר הכלכלי של 2008, ההזמנות מחו"ל נעצרו והתוכניות השתנו מהיסוד. "היה לנו אז בבית ארגז עם דוגמאות שחברת KAS האוסטרלית שלחה לנו", מספרת נחושתן. "אמרנו לעצמנו - נציע את מוצרי הטקסטיל שלהם ונראה איך אנשים מגיבים. תלינו חבל בקיבוץ שלנו, הצגנו את הסחורה והזמנו את החברים לראות. הייתה היענות יפה מאוד והחלטנו ללכת על זה".
אבל המציאות שוב התערבה בתוכניות, הפעם בצורת מבצע "צוק איתן". משפחת נחושתן-קידר נאלצה להתפנות מביתה. "מצאנו את עצמנו נודדים בארץ עם שני ילדים וסחורה, פותחים דוכן איפה שיש מקום ומוכרים איפה שאפשר", נזכרת נחושתן. "בסוף אותו מבצע נפתחה לתושבי האזור תוכנית ליווי עסקי של הג'וינט שנועדה להנגיש לעסקים את האינטרנט, שאז עוד לא היו בו מכירות כמעט בכלל, ואנחנו הצטרפנו אליה והרמנו את העסק באופן מקוון".
האתר שלהם, שמציע בארץ את כריות הנוי, המצעים ושאר פריטי הטקסטיל לבית, עלה לאוויר בשנת 2009. "היינו בין הראשונים בארץ שמכרו דברים כאלה אונליין. בשנים הראשונות כל מכירה התחילה בשיחת טלפון של בערך שעה וחצי כדי שהלקוחות יסמכו עליי ויאמינו שאני אדם אמיתי, שהמותג קיים ושהדברים יגיעו אליהם. לצד האתר שהתקדם לאט־לאט עבדנו גם עם חנויות, אבל שם נכווינו בגלל כמות פשיטות הרגל. כספים התפוגגו כי אנשים הזמינו סחורה ואז פשטו את הרגל, עד שהחלטנו להפסיק לעבוד עם חנויות ולהצטמצם לאתר בלבד", היא מספרת.
המציאות שוב שינתה את התוכניות
מי שעוסקים בהום־סטיילינג וגם חובבי עיצוב וטקסטיל מכירים את המוצרים הצבעוניים והמשמחים שמשווקים תחת המותג. לאורך השנים הם כיכבו בלא מעט מגזינים והפקות עיצוב מצולמות, כמו גם בבתים רבים. בין היתר אפשר למצוא מצעים בצבעוניות פסטלית ובעלי מוטיבים בוטניים, כריות נוי מחומרים טבעיים כמו פשתן, צמר וכותנה, מגבות מטבח צבעוניות, וכירבוליות נעימות. הצבעוניות של פריטי הטקסטיל נעה ממתונה - לבן, שמנת ואפור - ועד לנועזת עם שלל פרחים וצורות גיאומטריות בקנה מידה גדול. המצעים המיועדים לילדים מושכים תשומת לב מיוחד עם שלל הדפסי חיות חביבות, מקופים ועד ארנובונים.
בשנים האחרונות היה נראה שהמותג התבסס ומצא את מקומו וששני המעצבים מצאו את האיזון הנכון עבורם. בתקופת הקורונה אף נראה שיש ביקוש רב יותר לאביזרים יפים לבית - וההזמנות שיקפו זאת.
"בקורונה זה עבד מצוין והתקדם יפה, והשינויים שקרו בעקבות זאת בצריכה, בשינוע ובייצור פעלו לטובתנו. גם באוסטרליה שינו את דרך העבודה שלהם. KAS תמיד הייתה חברה שהתייחסה לטקסטיל לבית כמו אל אופנה, עם קולקציות חדשות, מושקעות וצבעוניות שיוצאות כל חצי שנה. בשנים האחרונות הרגלי המכירה והקנייה השתנו, כך שבמקום להחליף את כל הקולקציה אחת לחצי שנה מכניסים דברים חדשים לאתר מדי חודש, וכל הזמן יש תנועה ושינוי. הלקוחות בארץ התרגלו להמתין קצת להזמנות, ולכן יכולנו להחזיק מלאי קטן יחסית ולעבוד עם משלוחים בהטסה לפי הזמנה".
"ברעים הייתה בעבר אמונה כזאת שבגלל שהקיבוץ יושב בין שני ואדיות לא יירו עליו, אבל זה החזיק מעמד רק קצת, ומאז שהקימו את המחנה הצבאי הסמוך הוא הפך למטרה. אבל אז כבר היינו שם, ואת מתרגלת לדברים שאת לא חושבת שתתרגלי אליהם"
אלא שהמציאות התערבה בתוכניות פעם נוספת וקשה מכולן. "נולדתי ברעים, עזבתי אחרי הצבא והייתי תל אביבית במשך 20 שנה. אבל כשהתחילו להיוולד הילדים, הנדודים בין דירות בעיר התחילו להעיק. כשהעלו לנו את שכר הדירה בבת אחת - נשברנו", היא מספרת. אחרי התלבטויות ואפילו מחשבות על הגירה, בסיוע לחץ מהמשפחה המורחבת, חזרו לקיבוץ. "אמרנו, מקסימום ננסה שנה, ומשנה זה נהיה 16".
"ברעים הייתה בעבר מין אמונה כזאת שבגלל שהקיבוץ יושב בין שני ואדיות לא יירו עליו, אבל זה החזיק מעמד רק קצת, ומאז שהקימו את המחנה הצבאי הסמוך הוא הפך למטרה. אבל אז כבר היינו שם, ואת מתרגלת לדברים שאת לא חושבת שתתרגלי אליהם. בפעם הראשונה שהייתי שם והיה צבע אדום הייתי לבד בבית עם שני הילדים. עוד לא היו ממ"דים ולא כלום, ואני זוכרת ששאלתי את עצמי 'מה אני עושה? על מי מהם אני הולכת לשכב?' ולפני שסיימתי לחשוב כבר היה בום וזה נגמר. מתישהו גם בנו לנו ממ"דים ומאז לא התפנינו מהקיבוץ. בתוך הממ"ד הרגשנו בטוחים מאוד".
"שמענו פה על מישהו שנרצח ושם שמנסים להיכנס לבית"
תחושת הביטחון הסתיימה באחת – ב־7 באוקטובר. הילדים לבית נחושתן כבר גדולים יחסית. הבכור, בן 20, בשנת שירות והצעיר, בן 16, לומד בפנימייה. אבל בשבת השחורה שניהם באו לבקר. "היינו ארבעתנו ביחד בממ"ד כל היום. לא לגמרי הבנו באותו הזמן את כל מה שהתרחש, וטוב שכך. במהלך היום התחלנו לשמוע בווטסאפ על אנשים ששורפים להם את הבית ברעים וגם בקיבוצים ליד, נירים ובארי. שמענו פה על מישהו שנרצח ושם שמנסים להיכנס לבית, ואני זוכרת שחשבתי שזו בטח טעות. ומסביב יריות בלי סוף. כל הזמן, כל היום. המון, המון, המון יריות".
איך ומתי חילצו אתכם?
"היינו בממ"ד עד הערב, ואז התחילו לעבור חיילים ולטהר בתים והודיעו שאם חיילים עברו אצלנו אפשר לצאת מהממ"ד, אבל להישאר בבית. באחת בלילה התגלו עוד מחבלים בקיבוץ והכניסו את כולנו חזרה לממ"דים. בצהריים של יום ראשון אמרו לנו להתפנות עצמאית. ארזנו מהר תיק קטן ליומיים־שלושה ואפילו הפעלנו מדיח, שיהיה נקי כשנחזור. מאז כמובן לא חזרנו. היינו פעם אחת לגילוי מצבה וממש לאחרונה באנו לביקור ראשון עם הילדים בבית".
לאן התפניתם?
"כשיצאנו אמרו לנו לנסוע לאילת, אפילו בלי לדעת לאן. הגענו למלון והיינו בו עד אמצע דצמבר, ואז עברנו כקהילה לשני מגדלים בתל אביב. אין לנו מושג עד מתי. בחודש הראשון לא עניין אותי כלום, לא באמת הייתי מחוברת למציאות. לקח זמן עד שבכלל פרסמתי באתר הודעה ובזמן הזה גם נכנסו הזמנות, והייתי צריכה להתקשר ולהסביר את המצב. עכשיו, בתל אביב, יש קצת יותר אפשרות לחיות, לתפעל, לנהל דברים. מצאתי פה מחסן קטן בנגרייה סמוכה, העברתי לשם את הסחורה ופתחתי מחדש את האתר, בראש ובראשונה כדי לטפל בהזמנות שנכנסו ולא יכולנו לשלוח. אנחנו רוצים לחזור ללקוחות, שחלקם ידעו או הבינו שאנחנו מקיבוץ רעים, התקשרו לשאול לשלומנו וחיממו מאוד את הלב".
מה הלאה?
"עכשיו אני מתחילה מחדש. אין לנו מושג כמה זמן נהיה בתל אביב וקשה לי להחליט מה וכמה להשקיע כאן. המדינה והרשויות מפעילים לחץ כדי שנחזור, אבל בקיבוץ יש עדיין בתים שרופים והרוסים ומסביב מתנהלת לחימה משוגעת. פיצוצים בלי הפסקה. זה לא מקום שאפשר לחיות בו כרגע. גם הילדים סוף־סוף נכנסו למסגרות ומקבלים איזושהי יציבות, ככה שכנראה נישאר בעיר לפחות עד סוף שנת הלימודים הזאת.
"וזה כמובן מעבר לשאלה הבסיסית 'האם אני מסוגלת לחזור לחיות שם?' קודם ידעתי שיש לי ממ"ד ושחוץ מזה, אני במקום הכי בטוח בעולם. יש לי את צה"ל ואנחנו לא לבד. היום אני לא יכולה להגיד את זה, אני צריכה לעצום עיניים מאוד חזק כדי להגיד את זה. בתוך סימני השאלה הגדולים שיש לנו על הכול – היכולות האישיות, איפה נגור, מה, איך, עד מתי ולכמה זמן – אני יכולה להגיד שכרגע אנחנו פה, ואני יכולה לתת מענה ללקוחות שתמכו בנו והיו איתנו. זה כל מה שאני יודעת להגיד נכון לעכשיו".
