אבן היא החומר העתיק ביותר המשמש את בני האדם בבנייה וביצירה, ולמרות שלל החומרים החדשניים שקיימים כיום, יש מי שהתשוקה לחומר הקדום עוד בוערת בדמם. כזה הוא הפסל והנדסאי האדריכלות חן וינקלר (53), דור שלישי לסתתי אבן ושיש ישראליים, שתחת ידיו הוקמו עשרות אנדרטאות ומאות מצבות אמנותיות ברחבי הארץ.
"אמא שלי שומרת פסלים שיצרתי בגיל חמש או שש. כבר אז פיסלתי באבנים. יש שיגידו שהיה לי ביד אזמל ופטיש לפני העיפרון", הוא מתבדח. "אני חי ונושם אבן. סבא שלי ואחיו הגדול פיסלו את 'האריה השואג' בתל-חי למלניקוב (הפסל אברהם מלניקוב, ש"פ) בשנות ה-30, זה כמה רחוק המשפחה שלי קשורה באבן. פעם סתת אבן היה מקצוע, אחיו של סבא שלי היה בוגר מגמת סתתי אבן בבצלאל. היום זה כבר לא קיים".
את התשוקה לאבן וינקלר מציג בימים אלו בתערוכה "אבן סגולה", באוצרותו של ד״ר גיא מורג, בשוק הפשפשים ביפו. למרות שמדובר במקצוע ייחודי, אולי אפילו הולך ונעלם, לתערוכה הנוכחית מצטרף אליו דור ההמשך - בנו אשד, רק בן 23 וכבר פסל וסתת אבן מיומן בעצמו, שבחר להצטרף לסדנה המשפחתית בנתניה. זוהי התערוכה הראשונה שהם מציגים ביחד, שבה יצירות אבן אישיות ומשותפות.
"אדון וינקלר, יש לנו אבן בשבילך"
בכניסה לתערוכה, שחולשת על פני 800 מטרים רבועים בגלריית מרכז עמיעד שביפו, ניצב פסל כף יד מונומנטלי. האצבעות מורכבות מאבני אחלמה (Amethyst) סגולות, ובמרכז כף היד פתח חלול בצורת לב. לדברי וינקלר האב, פסל זה נועד לקדם את פני הבאים לתערוכה ולומר להם שלום, ובמקביל להעביר מסר חשוב נגד אלימות כלפי נשים. בתערוכה מוצגים 45 פסלים ויצירות אבן אחרות – מתכשיטים עדינים שממוסגרים ותלויים על קירות הגלריה, חלק מקולקציית תכשיטים שיצר וינקלר, ועד לפסלי ענק המפוזרים במספר נקודות בחלל.
מאחורי כל אחת משלל האבנים המוצגות בחלל התערוכה עומד סיפור. האבנים שבהן מפסל וינקלר מגיעות מכל העולם, והשיחה איתו מלמדת שאין מקום רחוק מדי – בשביל קריסטל נדיר או אבן מיוחדת, הוא מוכן לצאת למסעות ארוכים. בפסל "מעוף לשקיעה", למשל, חיבר וינקלר בין זקיף גדול ממדים ממערת נטיפים בלאוס לבין עיגול ברזל שבתוכו חתוכות סילואטות של שלוש ציפורים. "קיבלתי הודעה שפרצו כביש בלאוס וגילו מערת נטיפים", הוא מספר. "כשפורצים דרכים לפעמים מתגלות מערות כאלה, ובדרך כלל סוגרים אותן. התקשרו אליי ואמרו: 'אדון וינקלר יש לנו אבן בשבילך'. כבר יודעים מי המשוגע לאבנים ומכירים אותי בעולם. בעלי מחצבות באירן חברים שלי, אפגניסטן, אני בקשר עם אנשים במקומות הכי הזויים. כשהגעתי לשם רק חלק קטן היה מעל האדמה, ואת היתר חפרנו והוצאנו החוצה. לכל מקום שאני נוסע מגיעה אחריי מכולה. כשהיא מתמלאת ב-25 טון, משיטים אותה בחזרה לארץ".
ממצא מיוחד נוסף שכזה הוצג לפני פחות משנה בפסטיבל המידברן 2021 – קריסטל ענק שמשקלו הוא שלושה וחצי טון, שאותו מצא וינקלר במחצבה בג'ונגל בצפון תאילנד. הקריסטל גדול הממדים עמד בלבו של המיצב "Re-charger", מנדלה שקוטרה 12 מטרים ובתוכה לא פחות מ-22 טון של קריסטלים צבעוניים ומהפנטים ביופיים. את המיצב תכנן וינקלר כדי שישמש כ"עמדה טעינה" אנרגטית לשימוש באי הפסטיבל, שם יוכלו לתרגל מדיטציה ולהיטען באנרגיות חדשות מהאבנים.
איך משנעים 22 טון קריסטלים לנגב?
"העמסנו בטירוף את כל הקריסטלים על שתי משאיות גדולות מאוד. תוך 48 שעות עבודה ויחד עם ההלפרים, היינו בערך 15 אנשים, הצלחנו לבנות את הדבר הזה. המיצב הזה היה מלא באנשים 24 שעות ביממה. היו שם טקסים פעמיים ביום ואנשים התחילו לנגן. זה הפך למרחב מטורף. בסוף פירקנו את המקדש ואנשים לקחו ממנו מזכרת".
22 טון קריסטלים בלב המדבר
(צילום: מקס אולארצ'יק)
בתערוכה הנוכחית הקים וינקלר מעין רפליקה, מקדש קטן יותר מזה שיצר למידברן, המורכב משלושה וחצי טון של קריסטלים. במרכזו של המקדש, שאת הדפוס שלו יצר בהשראת מנדלה טיבטית, ניצב קריסטל קוורץ נקי שהגיע גם הוא מהג'ונגלים של צפון תאילנד. "המנדלה היא מעגל רפואה טיבטי, והיא מכוונת אל הלב. במקרה הזה בחרתי להשתמש באבני רוז קוורץ שהן אבני הלב והאהבה". למקרה שתהיתם, המבקרים בהחלט מוזמנים לשבת מסביב למקדש ולתרגל מדיטציה.
אבן שואבת
ביצירות שמוצגות בתערוכה הנוכחית ובפסלים נוספים שיצר לאורך השנים, נראה שוינקלר לא מנסה לשנות את האבן או את צורתה, אלא מבקש למצות מתוכה איכות חבויה ולחשוף אותה לצופה. "קו החשיבה שלי בפיסול הוא מינימליסטי – לא להרוס את הטבע אלא רק להוסיף לו נגיעה עכשווית. להוציא את היופי מהאבן", הוא מסביר. "כשאשד ואני עובדים ביחד, אנחנו קודם כל מסתכלים על האבן, על הצורה הטבעית שלה. אני שואל אותו 'מה אתה רואה?', וככה מתחיל שיח. מסתכלים על גוש אבן ומנסים לראות מה יש בו. לכל אבן יש משהו אחר. באבן אחת למשל אשד ישר אמר 'דג'. אמרתי לו 'לך על זה'".
וינקלר מדגיש שהאבנים והקריסטלים בעבודותיו לא נחצבו במיוחד עבורו. חלקם התגלו במקרה במהלך יצירת תשתיות, אחרים נחשפו במחצבות, ויש כאלו שהגיעו כחומרי גלם שלא נעשה בהם שימוש בתעשייה. כך למשל במסע החיפוש אחר אבנים מיוחדות בעולם, הוא רכש תכולה של מפעל קריסטלים אמריקני שפשט את הרגל. "הם פנו אליי כי הם רצו לשחרר את שכר הדירה המטורף של המגרש. התחייבנו לפנות 640 אלף קילו של קריסטלים בתוך שבועיים", הוא נזכר ומצביע על מאובן שמוצג בתערוכה, שלדבריו גילו הוא חמישים מיליון שנה. "אם המפעל היה ממשיך להתקיים, היו חותכים מהמאובן הזה פרוסות ועושים ממנו ציפוי או משהו טכני אחר. מצאתי את האוצר הזה באחת המכולות של המפעל שנסגר".
בנוסף להקשר המשפחתי, המשיכה לאבן נובעת לדברי וינקלר מעניין ארכיאולוגי ומדעי, ובמקביל מצורך אמנותי ועיצובי. הבקיאות בתחום אפילו הובילה אותו להיות עד מומחה באחת מהפרשיות שהסעירו את עולם הארכיאולוגיה – המשפט סביב מקוריותה של כתובת יהואש. הכתובת שנחשפה בתחילת שנות האלפיים מתארת לכאורה את שיפוץ בית המקדש הראשון בידי המלך יהואש. המדינה תבעה את אספן העתיקות עודד גולן באשמת זיוף הכתובת. וינקלר מספר שנתבקש מגולן לספק חוות דעת מקצועית לגבי הלוח המסתורי. ב-2012 זוכה גולן מחמת הספק.
"אנחנו נוגעים בהיסטוריה, תעזרו לי לפסל"
מרבית מיצירותיו אינן מוצגות בחללי גלריה סטריליים כמו בתערוכה הנוכחית, אלא מצויות דווקא באוויר הפתוח, בנקודות שונות ברחבי הארץ. אחד מתחומי ההתמחות שלו הוא פיסול סביבתי, כאשר חלק מהפסלים נוגעים בנושאים יומיומיים, אך לא מעט עוסקים באובדן ושכול פרטי או לאומי. דוגמה מובהקת לכך היא אתר ההנצחה לנופלי שירות הביטחון הכללי שנמצא בשוהם.
"למרות ההתעסקות בשכול ובהנצחה, אני תמיד אומר שהאמנות שלי היא אמנות אופטימית. אני רוצה שיזכרו את הדברים שהאדם אהב ועשה, ולא את הדבר הנורא שקרה. בדרך כלל באנדרטאות והנצחה הסיפור האישי משפיע על התוכנית והעיצוב", הוא מסביר. "אני עושה הנצחות בבתי ספר למשל. אבל ילדים צריכים לחיות שם. אני רוצה שיהיה להם כיף ונעים לשבת במקום כזה, שהפסל לא יצור פחד או מורא".
אנדרטת הניצחון בנתניה נחשבת לאחת מהיצירות המפורסמות ביותר של וינקלר, ולדבריו גם משמעותית מאוד עבורו. האנדרטה שמשקיפה אל הים, נועדה לסמל את ניצחון הצבא האדום על גרמניה הנאצית, והיא מחולקת לשניים: בונקר שחור בתוכו עבודות ברונזה שמספרות אודות השואה ומלחמת העולם השנייה, וכנפיים לבנות בגובה 15 מטר עשויות אבן מהרי ירושלים. הניגוד בין הבונקר הכהה לכנפיים הבהירות מסמל לדבריו את המעבר מחושך לאור. האנדרטה היא שיתוף בין וינקלר לאמנים הרוסיים סאלוואט שרבקוב, וסילי פרפילייב ומיכאל נארודיצקי והיא נחנכה ב-2012.
"העבודה הזאת הייתה אמורה לקחת שנתיים וחצי אבל היו לי רק שישה חודשים לסיים אותה. לא היה זמן", מספר וינקלר. "תוך כדי חציבה התחלנו לפסל. אמרתי לילדים 'אנחנו נוגעים בהיסטוריה, תעזרו לי לפסל'. עבדנו על הפסל הזה שישה אנשים, רק להבין את גודל המאורע. אתה משאיר אחריך היסטוריה", הוא מסביר, וזו אולי גם אחת הסיבות לדבקות שלו בחומר. "מה שכותבים על אבן נשאר. גם אם תהיה מלחמת אטום עכשיו, מכל הדיגיטל והניירות לא יישאר כלום אבל מה שעל האבן יישאר. העבודות שלי לא צריכות תיקון או אחזקה. זה לעולם".
"אבן סגולה", 6-25.10, מרכז עמיעד – רחוב עמיעד 12, תל אביב-יפו
