האדריכל יושב במשרד ממוזג, מולו על צג המחשב רצות תוכנות השרטוט והתלת מימד. מפעם לפעם הוא יוצא לגיחות קצרות אל אתרי הבנייה, מתווכח עם מנהל העבודה או מורה לפועלים לפרק את הריצוף שלא הורכב כראוי. הפועל באתר משתמש בתוצרי העבודה של האדריכל ומביא אותן לכדי מציאות. עבודת הפועל קשה, מלוכלכת וכרוכה בליטרים של זיעה. פער זה שבין המשרד הממוזג לאתר הבנייה, בין הסטריליות של עבודת המחשב לבין הבטון הטרי והרטוב הוא בדיוק הפער שעליו ניסה לגשר האדריכל האיטלקי המנוח קרלו סקרפה.
עבודתו של סקרפה משוקעת כולה בפרטי הבניין ובחיבורים שבו, ויוצרת אדריכלות פואטית בקנה מידה קטן, כפי שלא נראתה מעולם ואף לא נראתה מאז שהלך לעולמו, ב-1978. התשוקה אל החומר שבאה לידי ביטוי בעבודתו, נובעת מתהליך העבודה הייחודי שכלל עבודה צמודה בסדנה ובאתר הבנייה עם בעלי מלאכה ונציאנים מומחים.
סקרפה היה מאסטר חד פעמי, שלמרות ששימש כפרופסור באקדמיה IUAV בוונציה, לא השאיר אחריו תלמידים או יורשים שהמשיכו את סגננו. הסגנון של סקרפה מתויג לעיתים קרובות בטעות כ-"פוסט מודרני", תיוג שמשמש פעמים רבות כמעין סל עודפים אליו מושלכים כל אותם אדריכלים יוצאי דופן שיוצרים סגנון חד פעמי.
הוא נולד בשנת 1906 בונציה שם העביר את רוב חייו עד למותו. את לימודי הארכיטקטורה שלו השלים באוניברסיטה לאומניות יפות בוונציה. לאחר לימודיו, הוא דווקא בחר שלא לעסוק באדריכלות ופנה לעבוד כמעצב זכוכית בחברת Venini הוונציאנית. עד היום עיצוביו מאותם ימים זוכים לפופולריות בקרב אספנים. לאחר מספר שנים הוא חזר לעבוד כאדריכל, כשהעבודה ראשונה שלו היתה עיצוב הפנים של אולם בית המשפט של ונציה שנמצא בריאלטו. כבר בעבודתו הראשונה הוא בלט בסגנון יוצא דופן וייחודי, בעיקר בגלל קנה המידה הקטן של הפרויקטים שלו, שמרוכזים כולם בפרטי הבניין.
רוב המבנים שתכנן נמצאים בצפון איטליה, במחוז וונטו, ומרביתם בעיר הולדתו - ונציה. ברחבי העיר הציורית מפוזרים מגוון מבנים בעיצובו ותכנונו, בהם שער הכניסה ואולם המליאה של אוניברסיטת cafoscary, ביתן הכניסה והפטיו המרכזי בגני הבינאלה של ונציה. כולם מומלצים לביקור בפעם הבאה שאתם מבקרים באזור.
עיר המתים
עבודתו המפורסמת ביותר של סקרפה היא אחוזת הקבר Tomba Brion, שנמצאת ליד העיירה אלטיבולה, מרחק של כשעה נסיעה מוונציה. בנייתה החלה ב-1968, נמשכה כעשור והוזמנה בידי משפחת התעשיינים העשירה בריון, כקבר המשפחתי בנחלתם. זהו גם הפרויקט שהעסיק את סקרפה בחלק האחרון של חייו, ולבקשתו גם מקום קבורתו.
האיזור שבו ממוקמת אחוזת הקבר הוא עמק רחב ידיים ומישורי. כדי לייצר הפרדה מהנוף האופקי, יצר סקרפה גדר בחתך משולש שמקיפה את האחוזה ותוחמת את האתר, ומאדירה את מבנה הבטון הייחודי. שער הכניסה מוביל אל שביל, שלאורכו בריכה ובמרכזה קפלת תפילה קטנה, מפוסלת מבטון גם היא.
מוטיב חוזר בעבודותיו של סקרפה שבא לידי ביטוי גם באחוזת הקבר הוא מדרגות קטנטנות בקצוות המבנים. פאות בריכת הדגים ואלמנטים נוספים באחוזה מסתיימים במעין אדוות בטון שעומקן שני סנטימטרים לכל היותר. כך, במקום לקטוע את הקירות בצורה פשוטה, הם כמו מסרבים לגווע, ושולחים זרועות כדי להמשיך להתקיים. נראה שאת מקור ההשראה לאלמנט חוזר זה בעבודותיו אפשר למצוא במדרגות האבן הרחבות שיורדות אל המים בתעלות ונציה, איזור הביניים שבין החומר המוצק לנוזל.
הכניסה העגולה לקפלה הקטנה מובילה לחדר מרובע שחלונות ארוכים וצרים חרוצים בחזיתו. במכרזו מזבח קטן, ומעליו פתח מרובע בתקרה שגם הוא מעוטר ב"מדרגות" הבטון. השביל היוצא מן הקפלה מוביל אל קברם של בני הזוג שהזמינו את המבנה, מחופה באלמנט בטון שמעוטר באריחי קרמיקה צבעוניים. הכיתוב על הקברים נעשה בפונט שעיצב סקרפה במיוחד לפרויקט, עוד מאפיין שמייחד את עבודתו – האדריכל עיצב פונט מיוחד שמלווה את מרבית המבנים שלו.
לאחוזת הקבר כניסה נוספת מתוך בית הקברות שצמוד לאחוזה, המעוטרת בשני עיגולים שחופפים באופן חלקי בזכוכית צבעונית. שביל צר לוקח את המבקר במסדרון אפל אל אי קטן הממוקם באמצע של בריכת דגים רדודה, מעל האי הקטן חופת בטון מעוצבת שמחוברת באלמנטים מעוצבים מפליז.
למרות השטח הקטן יחסית של האחוזה, שנקראת גם "עיר המתים", ניתן לבלות כמה שעות בגילוי של כל הפינות הנסתרות בה. כל התמקמות שונה של הצופה וכל זווית שונה של השמש מאירים את העבודה באור חדש. זוהי דוגמה מאלפת לעבודתו, שמציפה את הצופה בקשת של תחושות. בכל מטר רבוע שתכנן האדריכל הושקעו שעות של עבודתה פרטנית ועמלנית. התכנון והכוונה שהטמין סקרפה בעבודתו עולים בתודעתו של המבקר ומעוררים אותה.
לעטר בלי קישוטים
Fondazione Querini Stampalia, הוא מוזיאון ונציאני קטן וייחודי שממוקם בליבה של ונציה, חמש דקות מגשר הריאלטו. למוזיאון אוסף יצירות שמוצג בקביעות, חלל לתערוכות מתחלפות וספרייה גדולה. בשנת 1963 ערך סקרפה שיפוץ בחללים רבים במקום, והשתלב בצורה מרתקת בפלאצ'ו העתיקה.
15 צפייה בגלריה
מבט מבחוץ אל הפתחים שפונים לתעלה ומכניסים פנימה את מימיה
(צילום: Jean-Pierre Dalbéra)
הכניסה למקום היא דרך גשר שתכנן סקרפה, שחוצה תעלת מים קטנה ומוביל אל אולם הכניסה. הגשר לא פעיל כיום בגלל מצבו הרעוע, אך עדיין ניתן להתרשם משילוב החומרים המרהיב שמרכיב אותו. באולם הכניסה עצמו, שני פתחים גדולים פונים לתעלה הסמוכה. סקרפה בחר שלא לסגור אותם, ובמקום עיצב סבכת מתכת שדרכה חודרים מים למבנה. בזמן הגאות, כשהמים עולים ומציפים את העיר, הם חודרים גם אל אולם הכניסה של הפלאצו, ומנותבים אל מסלול משלהם שיוצר מפגש מרתק בין הארכיטקטורה למים. כך, יצר סקרפה מעין מופע דינאמי בתוך המבנה, שמפגיש בין החומר המוצק למים הזורמים.
אולם התערוכות עצמו מחופה בלוחות שיש בשלל גדלים וצירופים, ובקיר האולם מסתתרת דלת שיש כבדה שמובילה לאולם תערוכות נוסף. חצר המבנה אמנם קטנה, אך התכנון שלה דחוס ומלא בפרטים מאבן, בטון ומתכת. בקצה החצר מזרקה קטנה מפליז שמזינה תעלת מים קטנה שחוצה את החצר דרך קיר בטון מעוטר בריבועי זכוכית צבעוניים.
כאן למעשה באה לידי ביטוי היצירתיות של סקרפה. למרות הקו הארכיטקטוני של האדריכלות המודרנית שבזה לקישוטיות (היה זה האדריכל אדולף לוס שהכריז של "קישוט הוא פשע"), סקרפה מצא דרך משלו לעטר את עבודותיו. פרטי הבטון, האבן והמתכת בעבודותיו נראים כמו תכשיטים שמעטרים את הבניין, למרות שאינם נופלים להגדרה הקיטשית של "קישוטים".
אדריכלות בגובה העיניים
במרחק הליכה קצרה מתחנות האוטובוס שבכיכר רומא בוונציה – הנקודה הרחוקה ביותר שאליה יכול להגיע רכב גלגלי ממונע – נמצא שער הכניסה הייחודי לבניין טולנטיני (Tolentini) של אוניברסיטת Iuav לאדריכלות, עיצוב ואורבניזם (IUAV). השער והמבואה שאחריו נבנו בשנת 1985, 7 שנים אחרי מותו של סקרפה ועל פי תכניות שהכין למקום.
קיר בטון תוחם את הכניסה אל הקמפוס, ובמרכזו השער, שילוב של ברזל, זכוכית ואבן שיוצרים קומפוזיציה מרתקת. ממנו מוביל שביל שאורכו 20 מטר עד לבניין. השביל עשוי מאריחי שיש כבדים, ובצדו סקרפה "השכיב" חזית של בניין ונציאני עתיק, כלואה בתוך בטון. החזית השכובה וגבולות הבטון שלה מוצפים במים ומשמשים כבריכת דגים.
על האבן שמשובצת בשער הכניסה לקמפוס חרותה האימרה "Verum IpsUm fActum" ("האמת היא פרי עשייה"), כך שאותיות שם האקדמיה IUAV מופיעות באות גדולה. מקור המשפט הלטיני הוא מההקדמה לספר "המדע החדש" שחיבר הפילוסוף הסיציליאני בן המאה ה-16, ג'אמבטיסטה ויקו. הפילוסופיה של ויקו, שמאדירה את האדם ואת פועלו, הופכת אותו לאחד ממבשרי הרנסנס ומאוחר יותר גם החילון באיטליה.
במובן מסוים הארכיטקטורה של סקרפה יוצאת מנקודת המוצא של ויקו ומאמצת השקפה אנטי-מטאפיזית ואימננטית על המציאות. הקצה בארכיטקטורה של סקרפה אף פעם לא מרפרר אל מחוצה לו, ולא מנסה לתמוך בחוויה נשגבת או מטאפיזית. בניגוד לבניינים רבים שמייצרים חווית נשגב שמעלימה את החומריות של הבניין, הוא דווקא מנסה להנכיח אותו במלואו, לייצר חוויה של חושניות חומרית ושל קונקרטיות. סביב תמה זו נסובה הארכיטקטורה של סקרפה, שסביבה הוא יצר שפה קוהרנטית ומרתקת.
