כבר 11 שנה ששבוע העיצוב בירושלים הוא חגיגה שנתית שיודעים לצפות לה. אחת לשנה, מתכנסים מעצבים מהארץ ומהעולם לבית הנסן לחגיגה צבעונית ועשירה של תערוכות, מיצגים, הרצאות ושלל אירועים שעושים שימוש בכלים עיצוביים כדי להעלות שאלות על החיים בזמננו. תוצרי עיצוב שמהלכים על גבול האמנות ומשאירים את הפן המסחרי והצרכני שדבק באירועים מן הסוג הזה מאחור.
בסוף השבוע הקרוב (23-30.6) ייפתח שבוע העיצוב לשנת 2022 תחת הנושא "לעת עתה", שבו נדרשו שלל המעצבים המציגים לעסוק בהווה המשתנה בקצב מהיר, ובעתיד שהופך יותר ויותר מעורפל. "העסיקו בהווה התחדד מאוד בקורונה, ואל מולו עומד העתיד שמושפע מהתפתחויות טכנולוגיות מהירות ושינויים חברתיים מואצים", מספר ל-ynet טל ארז, שיחד עם ענת ספרן מנהל אמנותית ואוצר את האירוע בשש השנים האחרונות. "לצד זה, מול העבר אנחנו נמצאים במערכת יחסים של בחינה מחדש, וארגון מחדש לפי ערכי מוסר של היום. הדוגמאות הבולטות הן 'תרבות הביטול' (cancel culture, ד"מ), אבל הנקודה היא שאנחנו לא שופטים יותר את העבר לפי הקונטקסט שלו".
"נראה שאנחנו תקועים באיזה לופ של ההווה, ובו גם העבר וגם העתיד הופכים לכלים שדרכם מקודמות אג'נדות 'של עכשיו', אם כלכליות, חברתיות או פוליטיות. הלופ הזה מקשה עלינו להתחבר לעבר או לתכנן קדימה, ומה שניסינו לשאול את עצמנו זה 'מה עושים עכשיו?', וגם 'איך משתמשים בזמניות של עיצוב ככלי שיכול להתמודד עם המצב הזה?'".
10 צפייה בגלריה
"אנחנו בוחרים בתמה שלא מסתכלת עיצוב, אלא מסתכלת על הסביבה שאנחנו חיים בה"
(שבוע העיצוב 2021, צילום: דור קדמי)
תוהים איך הופכים קונספט מורכב שכזה לעצמים מוחשיים במרחב? זה בדיוק מה שארז וספרן רוצים שיעלה לכם לראש. "כל התערוכות והאירועים מגיבים לנושא הנבחר של אותה שנה", מספרת ספרן. "טל ואני מתחילים לחשוב על הנושא כבר במהלך שבוע העיצוב בשנה לפני כן. ההשראה שלנו היא תמיד מהחיים, מכותרות העיתונים, ולאו דווקא מעולמות העיצוב או התרבות".
ארז מחזק את דבריה: "כשקיבלנו את המושכות של האירוע הזה, לא רצינו שיהיה עיצוב מדבר על עיצוב, אלא להראות איך עיצוב הוא חלק בלתי נפרד ממה שקורה לנו בחיים, וזה הדגש. אנחנו בוחרים בתמה שלא מסתכלת עיצוב, אלא מסתכלת על הסביבה שאנחנו חיים בה ואיך עיצוב משחק בה תפקיד. התכונה החמקמקה הזאת של לייצר לאירוע איזושהי זהות, איזו אנרגיה מסוימת משלו – עוזרת לכוון את הפרויקטים. כאילו יש איזה אקו-סיסטם שקורה סביב הזהות הזו".
זה לא בדיוק מה שעולה לראש כשחושבים על כותרת כמו "שבוע עיצוב".
ארז: "אנחנו תמיד אומרים שאנחנו שונאים את השם 'שבוע העיצוב'. לרוב בעולם מדובר באירועים מסחריים עם מטריה יחצ"נית שתחתיה כל מיני חברות מראות את המוצרים שלהן. למרות שאנחנו מנסים לדבר לכולם - אנחנו לא צריכים להיות הדבר המסחרי הזה. אנחנו הפסקנו לרדוף אחרי חסויות מסחריות גם אם הן היו מאוד מתאימות לפרויקטים, כי אנחנו לא תחליף לשום דבר, אנחנו לא אמורים לארוז את הכל. הקהל מצביע ברגליים וגדל, אז כנראה עשינו משהו נכון".
"אנחנו אירוע העיצוב היחיד בישראל. אין פה כמעט פלטפורמות להציג בהן עיצוב, ובטח שלא מהכיוון היותר ביקורתי או חוקר לעומת עיצוב מסחרי"
ספרן: "אצלנו זה פרויקט אצור ומבוסס תוכן, ומאוד לא מסחרי - אירוע ציבורי בחינם, פריבילגיה שמתאפשרת לנו גם בזכות המימון של הרשות לפיתוח ירושלים ומשרד ירושלים ומורשת. אנחנו אירוע העיצוב היחיד בישראל. אין פה כמעט פלטפורמות להציג בהן עיצוב, ובטח שלא מהכיוון היותר ביקורתי או חוקר לעומת עיצוב מסחרי. אנחנו תמיד מחפשים מעבר לשבוע מעניין ו'פאן', תוהים איך הוא יכול לייצר אדוות מעבר לאירוע עצמו, שישפיעו על הסצינה המקומית. 80 אחוז מהעבודות בשבוע העיצוב הן עבודות חדשות שנוצרו במיוחד לאירוע. זה מהלך יוצא דופן בארץ ובכלל, שהמטרה שלו היא לעודד עשייה של מעצבים ולתת להם עוד אפשרות לצמוח. זה משהו שיכול ממש להזניק קריירה לאנשים".
עיצוב עתידני עכשיו
את הנושא הנבחר חילקו השניים לשלוש תערוכות מרכזיות. בתערוכה "עתידים מדומיינים והווה מתמשך" מוצגים פרויקטים שמנסים לתת מענה מדומיין לעתיד, דרך התבוננות על ההווה ועל הצרכים הקיימים בו. משתתף בתערוכה זו למשל הפרויקט DEBUG Yourself של ניצוץ סרנגה, אשר מורכב משמונה פרליני שוקולד, שכל אחד מהם מדמה אספקט אחר בחוויה של אכילת חרקים: טקסטורה, מראה, תחושה ועוד. למעט הפרלין האחרון, אף אחד מהפרלינים אינו מכיל חרקים – אך הם מאלצים את המשתמש/ת להתמודד עם המחשבה על אכילת חרקים, שעשויה להיות רלוונטית לאנושות בעתיד.
משתתפת בתערוכה זו גם העבודה Catalog for the Posthuman, מאת הצמד ג'סיקה צ'ארלסוורת' וטים פרסונס האמריקנים, שגם ייצגו איתה את ארצות הברית בביאנלה בוונציה. העבודה מנסה לדמיין חפצים שיתקיימו בעתיד שנשלט על ידי בינה מלאכותית.
תערוכה גדולה נוספת היא "שוד ושבר" בשיתוף ראשות העתיקות. התערוכה מסתכלת על ממצאים ארכיאולוגיים ועל האופן שבו הסיפור שאנו מספרים על העבר משתנה בהתאם לממצאים חדשים שמתגלים בהווה. כך למשל הפרויקט "שחזור ארכיאולוגי אלטרנטיבי" מאת מיכל סימון, לביא זוהר ושלומי מרקוביץ', משחזר באמצעות טכנולוגיות של תלת ממד השלמה משוערת לחלקי כדים שנמצאו בחפירות בארץ.
"את התערוכה המרכזית השלישית אוצרות דנה בן שלום ודניאל ויינברג", מספר ארז. "קוראים לה 'זמן קריאה'. היא עוסקת בהתמכרות שלנו לזמן מדיד, בעובדה שאנחנו כל הזמן עסוקים בניצול של זמן, ביעילות זמן, בבזבוז של זמן. התערוכה בוחרת להתמקד בבין לבין - בזמן של הבהייה, של ההמתנה, של האמצע".
בתערוכה זו משתתפת למשל העבודה Social Media Meditation שיצר מתיאס פיטשר: באמצעות תרגילים פשוטים, הפרויקט מלמד כיצד ניתן להשתמש ברשתות החברתיות כמעין מדיטציה בעזרתה ניתן להתמודד עם לחץ דיגיטלי, ומציע פתרון אמיתי בעידן של היפר-קישוריות.
כשהחלו לעבוד על התכנית של שבוע העיצוב, יצרו ספרן וארז מההתמקדות בהווה דגש מעניין נוסף – על פרויקטים שמתרחשים בזמן אמת ובלייב, חלקם בתקשורת עם הקהל. כך למשל קבוצת "פיקניק" מאיסטנבול, שתתמקם בחדר בהוספיס של בית הנסן – חלל חדש שייפתח לציבור לראשונה. הקבוצה תנהל בו שיחות על המרחב הביתי עם הקהל ועם אנשי רוח, ותאייר בלייב לפיהן על הקירות, הרהיטים והחלונות לאורך השבוע.
חלק מהעבודות המתרחשות בלייב הן בעלות מעגליות אינסופית: כך למשל בעבודה Transitory Yarn של אלכסנדרה פרוסטורבר מווינה, כמות מסוימת של צמר משמשת לסריגה של ארבעה פריטי לבוש שונים, שנפרמים ונסרגים מחדש באופן מחזורי. בעבודה "העיפרון הנצחי" של עודד פרידלנדר, עיפרון העשוי בחומר אקולוגי חדשני, מתחדש לנצח על ידי כך שחידודיו הופכים להיות שוב העיפרון עצמו.
מעבירים את הלפיד
ההיאחזות בהווה אל מול העבר והעתיד הבלתי ידוע, קשורה במידה רבה גם לעמדה שמתוכה אוצרים ספרן וארז את שבוע העיצוב הנוכחי. בתום 6 שנים בהן הם עומדים בראש הצוות שמקיים את שבוע העיצוב, הם מסיימים את תפקידם, ביחד. "שבוע העיצוב הזה הוא שבוע העיצוב האחרון של טל ושלי", מציינת ספרן, "אנחנו עוד מעכלים את זה. בכל זאת, פרק משמעותי, אבל מאוד תובעני, ואנחנו מרגישים שזה הזמן. חייבים להשתנות וכל פעם לקבל רוח אחרת. זה אגב נכון מבחינתי לגבי כל מוסד ציבורי ומוסד תרבותי בארץ – וככה אנחנו הרגשנו גם פה. היה לנו חשוב להגיע לאיזה רגע שאנחנו מרגישים שהכל עומד יציב, ויכול להמשיך לגדול וללכת, בידיים אחרות טובות לא פחות".
אז מה צפוי לקרות עכשיו?
ארז: "אנחנו עוד לא יודעים. תהיה מנהלת אמנותית חדשה ואוצרת ראשית חדשה או חדש, והם יקחו את זה הלאה ויתנו את הטון שלהם. אנחנו נבוא שנה הבאה, ונהיה קצת שמחים וקצת עצובים. אני מאוד מקווה שהם יצליחו, ועמוק בלב טיפה מקווה שהם יכשלו".
ספרן: "שיהיה מעולה, אבל חמישה אחוז פחות מעולה".
ארז: "ברמה המקצועית, לענת יש כבר תכניות... ולי פחות".
ספרן: "אני נוסעת לשטוקהולם להיות נספחת תרבות. זה איזה טוויסט בעלילה, פרק חדש ושונה ומסעיר שנפתח. וטל, אני בטוחה שהפרק המסעיר שלו נפתח גם הוא. הוא תמיד יודע להמציא דברים חדשים, אז אני סקרנית לראות לאן זה ילך, ומי יזכה לעבוד איתו. שנינו עצמאים ועובדים על כל מני פרויקטים, אבל בשנים האחרונות תמיד היה העוגן הזה. שאנחנו יודעים איך השנה שלנו מסתדרת ביחס לשבוע העיצוב – ושאר הדברים צריכים למצוא את דרכם בלו"ז. העבודה שלנו ביחד היתה מאוד נדירה. אנחנו יושבים יחד באותו סטודיו, אוכלים אחד לשני ת'ראש כל הזמן, ובאמת אף אחד אחר לא יכול להיות שותף לאובססיה הזו, לא המשפחות שלנו ולא אף אחד אחר – רק אנחנו, כי זה כל כך טוטאלי. מי שמבחוץ תומך ומגיב, אבל אנחנו באינטנסיביות לא הגיונית בסיפור הזה, ובאמת מזל שאנחנו ביחד".
איך הדברים השתנו לאורך השנים? בשבוע העיצוב, בסצינה, בהיענות של הקהל, בכם?
ארז: "קשה לי להגיד מה קורה בסצינה, אני גם לא כל כך אוהב את הטרמינולוגיה הזאת. בפרויקט הזה כאמור אנחנו מכוונים לבחור נושאים שאנחנו מרגישים שהם נורא אקטואליים. אנחנו שמחים לראות שככל שהאירוע מצליח וגדל, מקבלים יותר הצעות לקול הקורא שאנחנו מפרסמים, והצעות איכותיות יותר - מה שמאפשר לנו כל הזמן להמשיך ולשפר. זה רגע נורא חשוב להגיד - זה צוות לא קטן, אבל יש בן אדם אחד שקוראים לו רן וולף (המנהל הכללי של שבוע העיצוב, ד"מ) - שלא רק שהוא הימר עלינו, אלא נתן גב להרבה שגעונות. אחד הדברים המדהימים זה שטל ואני יודעים שיש מקום שאנחנו יכולים להגיע אליו, ולהגיד להם את הדברים הכי מופרכים בעולם. אנחנו רוצים לעשות נהר בגינה, אנחנו רוצים לבנות מגדלור... לא משנה, מה שזה לא יהיה. והם יקשיבו לנו ויגידו, 'אה, רעיון מצוין, בואו נראה איך עושים את זה'.
"גם אני וגם ענת מאוד מעורבים בדבר הזה, גם רגשית, לטוב ולרע. הכל טירוף עד הרגע האחרון, עד הפתיחה, וההגשמה היא תמיד מרגשת. לראות משהו שנולד בדמיון ופתאום הוא חי ואנשים מבקרים בו. אני חושב על הפרויקט הזה כאילו אנחנו מעצבים את שבוע העיצוב. לרוב עד היום של הפתיחה למעשה אין לנו מושג איך הכל יחד יראה. יש חומר גלם, ואז יש מוצר, ואז הוא נעלם. לראות את זה כל שנה מחדש, אכולי חרדות על האם זה יהיה יותר או פחות טוב משנה שעברה, יאהבו, לא יאהבו... זה מרגש.
"אנחנו גם מתים על האזנה לפידבקים. אחד התחביבים שלנו זה לשבת על המדרגות בכניסה לבית הנסן, לתת לאנשים לחלוף ולשמוע מה הם אומרים, מה דעתם של אנשים. זה חלק מהתהליך של ההתפתחות. אלה רגעים שחרוטים, אצלי לפחות, כמשמעותיים ביותר בכל השנים האלה. אתה צומח מהדברים האלה, האירוע צומח מהדברים האלה, ואתה לפחות לא נשאר במקום – שזה הכי מפחיד מהכל. וזו עוד סיבה טובה מתישהו לקפל, לקום וללכת".
