"זה אולי נשמע מפתיע, אבל הסיבה שפתחנו את המשרד הייתה מפני שפנו אלינו כמה עורכי דין בבקשה שנתכנן עבורם תוספות על בניינים קיימים ופשוט לא היה לנו נעים לקיים את הפגישות בבית הפרטי שלנו", מספרים בני הזוג האדריכלים טל וגידי בר אוריין. "המשרד הכיל חדר אחד שבו ישבנו זה מול זו, מטבחון ושירותים קטנים. עברו 35 שנים ואנחנו עדיין יושבים זה מול זו בחדר באותו גודל. ההבדל הוא שבחלל סביבנו נמצאים עוד כ־70 אדריכלים מעולים, מקצועיים ויצירתיים, שחלקם עובדים במשרד עשרות שנים והספיקו בינתיים גם להקים משפחות וגם לעזור לנו לייצר רזומה מכובד של בניינים".
מעטים משרדי האדריכלים שהטביעו חותם כה משמעותי על האדריכלות התל אביבית בעשורים האחרונים כמו בר אוריין אדריכלים. נדמה שגם מי שאינם מעורים בעולם האדריכלות מודעים לקיומו של המשרד - אם מפני שהשם שלו מופיע על שלטים רבים כל כך ליד אתרי בנייה ברחבי העיר, ואם מפני שיש משהו בנוכחות הבנייה המצטברת של בר אוריין בעיר שחוצה את בועת האדריכלות המקצועית. הנוכחות הזאת כה מסיבית שיש המדברים על "עידן בר אוריין בתל אביב". ברחובות מסוימים אפשר לראות בניין אחרי בניין ששופץ, הורחב והעלה קומות או נבנה מחדש על ידי אדריכלי המשרד. במלאת 35 שנים לפעילותם, יצא לאור ספר (ועליו יורחב בהמשך) הפורס את המסלול הייחודי שלהם, מהפרויקטים האייקוניים שעיצבו את תל אביב של העשורים האחרונים ועד לחזון הלאה.
דגש על שימור עם תוספת על הגג
משרד האדריכלים בר אוריין פועל מתחילת שנות ה־90 בהובלת בני הזוג. בדומה לסיפורים של זוגות אדריכלים אחרים, השניים הכירו בלימודי האדריכלות (במקרה שלהם – בטכניון), התחתנו וחזרו לתל אביב עם סיום לימודיהם. גידי עבד במשרדו של יעקב יער, חתן פרס ישראל לאדריכלות, טל השתלבה במשרדם של רם כרמי ושל ברכה ומיכאל חיוטין. לאחר כמה שנות עבודה כשכירים הם החליטו להקים יחד משרד פרטי שהתמקד בתחילה בפרויקטים קטנים של שימור עם דגש על תוספות בנייה על הגג.
תל אביב של תחילת שנות ה־90 הייתה עדיין דלילה יחסית באוכלוסייה וסבלה מירידה ניכרת בהתחלות בנייה בשטחה. אזור לב העיר, שהיום הוא אחד מאזורי הנדל"ן הנחשקים בארץ, היה מוזנח, סבל מבעיות רבות וכלל בעיקר משרדים של רואי חשבון ושל עורכי דין. "באותן שנים העירייה עודדה אנשים לעבור לגור בלב העיר על ידי מתן זכויות בנייה על בניינים קיימים, במטרה להוסיף דירות מגורים", מספר גידי. "העירייה אישרה אז את תוכנית 'לב העיר' שמבוססת על נפחי בנייה, ושהתרחבה בהמשך על בסיס עקרונות דומים לכל רחבי מרכז העיר והעיר ההיסטורית ומכונה 'תוכנית הרובעים'. זה נתן בוסט חזק לאזור ומשך אוכלוסייה צעירה, אנרגיות חדשות ועסקים רבים. ההחלטה לאפשר תוספות על בניינים קיימים ובכך כמעט להכפיל את גודלם במקום להרוס ולבנות בניינים חדשים הייתה החלטה נועזת וחדשנית. לתוך המקום זה, ברגע הזה, אנחנו נכנסנו".
בשנים הראשונות של המשרד, מרבית הפרויקטים היו אם כן תוספות על בניינים קיימים, במיוחד בניינים לשימור. הפרויקטים האלה תרמו לצבירת ניסיון וידע, שהשתקפו מאוחר יותר גם בפרויקטים בקנה מידה רחב יותר. אחד הפרויקטים הראשונים של המשרד, שבדיעבד אפשר לראות בו סימן לתחילתה של התחדשות לב העיר, הוא פרויקט שימור ותוספת קומות לבניין ברחוב בלפור. במסגרת השיפוץ, הבניין עבר שימור ועל גגו נוספו שתי קומות חדשות בנסיגה מקו החזית הקדמי, וכן קומת גג חלקית.
מבקרת האדריכלות אסתר זנדברג כתבה בשנת 1993 בעיתון "העיר" על הפרויקט של המשרד הצעיר בר אוריין בבלפור 65: "הבנייה החדשה מכפילה אמנם את גובה הבניין, אבל לא הופכת אותו למפלצת. אמנם יש שם אלומיניום וזכוכית ראי, לא בדיוק בסגנון וברוח שנות ה־30, אבל האדריכלות התל אביבית, גם בטהרתה ההיא, תמיד הייתה סיפור של רבדים וצירופים והתאמות… איש לא ניסה כאן להמציא את הגלגל מחדש, אם כי גם לא להיבלע. הכול ביחד, בסדר גמור, גם אם לא חותמים על כל פרט. נכון ששום תוספת כזאת לא תעבור חלק, ויהיו נפילות והחלקות, אבל לפחות יש הוכחה שאפשר, וקשה להתאפק לא לשמוח".
תוספת מוחצנת המדגישה את הנתק בין הישן לחדש
בעשורים האחרונים הפך המשרד לאחד המובילים בתחום ההתחדשות העירונית בתל אביב ותכנן יותר מ־200 בנייני מגורים בעיר, לצד עשרות פרויקטים נוספים שנמצאים בשלבי עבודה שונים. אף על פי שהמשרד מתכנן כיום פרויקטים מגוונים ובקני מידה שונים, הוא עדיין מזוהה בעיקר עם פרויקטים של שימור ותוספות על הגג שנעשו בדרכים ובצורות שונות ברחבי העיר. כמה מהידועים הם פרויקט שדרות רוטשילד 81-79, שכלל תוספת בנייה שאיחדה לראשונה שני בניינים סמוכים בשילוב בנייה על הגג; פרויקט הירקון 96 שכלל תוספת על שש קומות שעוצבו מזכוכית ואלומיניום על גבי מבנה לשימור בסגנון הבינלאומי; פרויקט ברחוב זמנהוף, שהוא בלוק עירוני שהוסב מבניין מרפאות אפרורי לבניין מגורים עכשווי. במסגרת עבודות השימור, נהרס אחד האגפים ונבנה מחדש ברוח התוכנית המקורית שלא יושמה במקור; ופרויקט יהודה הלוי 16 שכלל תוספת על הגג שביטאה הפעם בצורה מוחצנת, ובמכוון, את הנתק בין הבניין ההיסטורי לשימור לבין האדריכלות העכשווית של התוספת. "באופן אישי אני מאוד גאה בפרויקטים האלה כי זו תופעה ייחודית בעולם מבחינת כמות ואיכות של תוספות בנייה על בניינים קיימים לשימור", מציין גידי.
מה פשר ההבדל הבולט בין הסגנונות של המבנה המקורי ובין התוספת?
"יש אסכולה בשימור שאומרת להוסיף קומות באותו סגנון של הבניין הקיים ומנגד יש אסכולה שטוענת כי צריך לתכנן את התוספת בסגנון אחר לגמרי (אמנת ונציה העוסקת באמנות השימור הבינלאומית קובעת למשל כי למען ההבנה של הדורות הבאים נכון לייצר הפרדה ויזואלית בין הישן והחדש כדי שהבניין בכללותו לא ייתפס כולו כבניין היסטורי בעתיד, א"ד). שתי האסכולות אפשריות בתל אביב וזה תלוי בפרויקט. בעיניי ההצלחה בשימור נמדדת כשנותנים כבוד לבניין המקורי ומדגישים את השוני של התוספת וכך התוצאה הסופית עומדת בפני עצמה ומצליחה לפעמים, כמו בבית האיכרים, להוכיח ש־1+1=3".
לא עוד "ספר שולחן קפה"
בחודש שעבר יצא לאור ספר עב כרס בשם "מתוך הקופסה, האדריכלות של בר אוריין" (הוצאת בבל, 178 שקל) שעושה מעין סיכום ביניים של 35 שנות פעילות, תוך הצגת הפורטפוליו המרשים של המשרד. את הטקסט כתב ההיסטוריון ד"ר אור אלכסנדרוביץ', עורך סדרת "ארכיטקטורות" בהוצאת בבל. בשונה מספרי אדריכלות המוקדשים למשרדי אדריכלות ספציפיים, הטקסט לא מתמקד רק בהצגת הפרויקטים של בר אוריין, אלא ממקם אותם בהקשר היסטורי רחב יותר של תולדות האדריכלות בישראל, וליתר דיוק, בהיסטוריית התכנון התל אביבית.
הטקסט מחולק לכמה פרקים - ״הגג״, ״המגרש״, ״הבלוק״, ״הטיח״ - העוסקים במקביל בתהליכים פוליטיים, חברתיים ואדריכליים שעברה תל אביב משנות ה־70 ועד היום, והוא מצליח להשחיל, באופן אינטליגנטי ומעניין, פרויקטים של בר אוריין כדוגמאות לאותם תהליכים. רוחב היריעה של הספר והמבט הרב־ממדי מפקיעים אותו ממה שהיה יכול להיות "ספר שולחן קפה" והופכים אותו לחבר של כבוד על מדף ספרי האדריכלות המקומית, תוך שיתוף סיפורה המרתק של תרבות הבנייה התל אביבית דרך העבודות של המשרד שאחראי, במידה רבה, על גיבוש השפה האדריכלית של העיר בעידן הנוכחי, וכפי שעולה מהספר, גם בהשפעה על האדריכלות למגורים בישראל.
"הצלחת המשרד, כך טוענים מבקריו, נובעת לכאורה מיכולתו לספק ליזמים את קצה גבול ניצול אחוזי הבנייה", כותב אלכסנדרוביץ' בהקדמה לספר. ואכן, מעבר לשפה האדריכלית המובחנת, המשרד ידוע ביכולת שלו לנצל מקסימום אחוזי בנייה ולפעול בצורה אפקטיבית מול גורמי הרישוי בעירייה. יש מי שרואה בזה עניין בעייתי, אחרים מעריכים את היכולות האלו. הפרק האחרון של הספר עוסק בדיוק במתח הזה – ב"ביורוקרטיה של האדריכלות" ובמקום של האדריכל בתוך מערך ההגבלות והחוקים העירוניים. אלכסנדרוביץ' מוסיף וכותב כי "היכולת למזג בין התמודדות נבונה עם מנגנוני הרישוי והכוחות היזמיים ובין המצאתיות סדרתית בתחום המגורים היא שעשתה את בר אוריין לבעל השפעה רבה כל כך על האדריכלות החדשה בעיר".
"זה לא שנולדנו עם הכישרון הזה", קובע גידי ומסביר: "בניגוד להרבה אדריכלים שמפחדים להתעסק ברישוי, אנחנו מאמינים שתהליך נכון של רישוי מוביל להרבה דברים טובים, במידה שיודעים איך וכיצד לעבוד. כשהתחלנו את הקריירה שלנו, הייתה בתל אביב מערכת חוקים מאוד לא הגיונית מבחינה אדריכלית, שיצרה מצבים לא מספיק טובים ואף מאולצים. כשיצאה 'תוכנית הרובעים' היא אימצה את רוב העקרונות שביקשנו לשנות במשך 20 שנה במטרה לייצר בניינים איכותיים וטובים יותר. היום הכול הרבה יותר פשוט ומסודר".
לראות את הבניין המקורי ללא זיופים
כאמור, לאורך השנים תכנן המשרד כמה פרויקטים אייקוניים ברחבי תל אביב. אחד הבולטים שבהם הוא פרויקט שימור וחידוש "בית האיכרים" ברחוב קפלן – המוכר היום כמשרדיה של חברת ההייטק Fiverr. זה היה למעשה פרויקט השימור הראשון של המשרד שלא עסק במגורים. את הבניין המקורי תכנן בשנת 1952 האדריכל שמואל רוזוב, ובר אוריין שימרו את המבנה המקורי והוסיפו לו תוספת של שלוש קומות, שונות לחלוטין מסגנון הבניין המקורי – קוביית זכוכית, הנראית כאילו מנותקת מהמבנה ומייצרת הבחנה ברורה בין הישן לחדש. הרעיון המקורי של רוזוב לסינון קרני האור ממזרח ומערב באמצעות הטיית החלונות בחזיתות, מקבל פרשנות ומענה אדריכלי חדשים לאותו הצורך, על ידי רפפות זכוכית עם הדפסה קרמית, שצפיפותה משתנה בהתאם לכיוונים ולעוצמת הקרינה.
"גישת השימור עברה שינוי משמעותי במהלך השנים", מסבירה טל, "הבחנה משמעותית בין המבנה ההיסטורי לתוספת היא משהו שבזמנו נחשב נועז והיום היא גישה מקובלת מאוד". גידי מחזק את דבריה ומסביר שמבחינתו פרויקט שימור מוצלח הוא כזה המאפשר לראות את הבניין המקורי ללא זיופים ולפי התוכנית המקורית: "האתגר בפרויקט הזה היה להפוך אותו לבניין משרדים מודרני, ושאחרי התוספת הוא יעמוד בפני עצמו. צריך להבין שהבניין המקורי היה יחסית משעמם, בניין אפרורי, עם חלונות קטנים". שניהם מסכימים שזה אחד הפרויקטים המוצלחים של המשרד. "במהלך הקריירה תכננו הרבה פרויקטים במרכז תל אביב ואנחנו לא תמיד יודעים תוך כדי עבודה, מאחורי איזה פרויקט נעמוד ונהיה גאים בו בעתיד. זה עניין דינמי והטעם משתנה. אבל זהו פרויקט בית האיכרים בקפלן, שאנחנו שמחים לעבור לידו ורואים איך הוא צבר משמעויות נוספות במהלך השנים", מסכמת טל.
פרויקט "מתחם ברנר" ברחוב קיבוץ גלויות בדרום תל אביב הוא פרויקט משרדים נוסף שתכנן המשרד, אלא שבמקרה זה מדובר במבנה חדש ולא בתוספת. זהו בניין יחסית נמוך, הכולל שלוש קומות משרדים וקומת מסחר, ומשתרע על בלוק עירוני שלם לאורך 170 מטר. אין הרבה מבנים אופקיים בתל אביב הנמתחים לאורך כזה, וזה גם הייחוד שלו. על כך כותב אלכסנדרוביץ': "עיקר כוחו החזותי של הבניין טמון באורכו החריג ובאופן שבו מנוצל האורך הזה למשחק אשליות אופטי המבוסס על השתנות פרמטרית של גודלי החלונות". מה שמיוחד בפרויקט הוא דווקא טכנולוגיית הבנייה שלו - כל חזית הבניין תוכננה מפאנלים טרומיים (פריקסטים) יצוקי בטון, שהגיעו לאתר ישירות ממפעל אקרשטיין, כשהחלונות כבר מחוברים אליהם. זה הפרויקט היחיד של בר אוריין שתוכנן בצורה הזו.
טל וגידי מספרים שהם חששו מהתגובות של האוכלוסייה המקומית באזור והופתעו לגלות עד כמה המבנה הפך להיות משמעותי עבור תושבי השכונה. "אפילו החבר'ה משכונת שפירא שהיינו בטוחים שלא יאהבו את הבניין, מספרים לנו היום כמה הם אוהבים אותו", הם אומרים. בשל הצלחת הפרויקט ביקשו היזמים להוסיף למבנה שתי קומות נוספות, כך שבאופן משעשע מתייחסים אליו בבר אוריין בדומה למבנה לשימור, למרות שהוא נבנה - על ידם - רק לפני כמה שנים. "אנחנו מתייחסים לבניין הזה ולתוספת מעל כאילו הוא בניין לשימור. התוספת תהיה שונה מהבניין הקיים והעירייה זורמת איתנו. מבחינתי זה סימן לכמה הפרויקט הזה הצליח", אומר גידי.
14 צפייה בגלריה
התוספות העתידיות בדיזנגוף סנטר: 3 קומות על הגג, מלון, מגורים ועוד
(הדמיה: בר אוריין אדריכלים)
הפרויקט הבא: שיפוץ דיזנגוף סנטר והוספת קומות
פרויקט שלא נכנס לספר, אך מסקרן במיוחד, הוא השיפוץ העתידי של דיזנגוף סנטר. הפרויקט השאפתני כולל הקמה של שלוש קומות נוספות על הגג, הקמה של מלון חדש, יחידות דיור קטנות להשכרה לצעירים, חללי עבודה משותפים וגני ילדים וכן הרחבת קולנוע "לב" ומרכזי הספורט הקיימים. לשאלה מדוע לקחו על עצמם פרויקט שמורכבותו עצומה ולא ברור אם יתבצע, עונה גידי מיד: "אם היו מציעים לך לעשות תוספת בשטח של 16 דונם מעל דיזנגוף סנטר היית מסרב לזה?". מדובר בפרויקט שאינו טריוויאלי למשרד ושונה משמעותית מהפעילות השוטפת שלו. "באופן עקרוני אני פחות אוהב קניונים, אבל בדיזנגוף סנטר אני נהנה להיות, והסיבה לכך היא שהאדריכלית המקורית של הפרויקט, עליזה טולדו, הצליחה להכניס את העיר לתוך מבנה. גם כשאתה מתהלך בפנים יש תחושה שאתה עדיין קצת ברחוב, עם תמהיל חנויות שאין בשום מקום אחר. אין דבר מאתגר יותר מבחינתי מאשר לבנות על מגה־סטרוקטורה כזאת. אני כמובן רואה בו בניין לשימור למרות שהוא לא מוגדר ככזה", הוא מוסיף.
95% עבודה "שחורה" ו־5% תהילה
על אף הקריירה המפוארת שנמשכת כבר יותר משלושה עשורים, טל וגידי אינם מראים סימנים של האטה. הם מעסיקים כיום כ־70 אדריכלים תחת ניהולם, והמשרד ממשיך לתכנן ולקדם פרויקטים חדשים ומאתגרים, ובהם מגדלי מגורים, מבני ציבור ומלונות רחבי היקף. "אדריכלות היא מקצוע שלוקח זמן להבשיל בו", אומר גידי. "אתה לא יכול להיות 'כוכב' בגיל 30 כמו בהייטק. זה מקצוע שלוקח שנים רבות עד שרוכשים מספיק ניסיון בתכנון ומוצאים אנשים שמאמינים בך. רק אחרי גיל 50 אתה מתחיל, אולי, לעשות את מה שתמיד חלמת עליו".
התחושה הזו באה לידי ביטוי באופן שבו טל וגידי מנהלים את המשרד: מסירות מוחלטת לפרויקטים לצד שאיפה מתמדת לדיוק, יצירתיות וחידוש. "אנחנו פרפקציוניסטים", אומר גידי בחיוך. מבחינתם, אדריכלות היא שילוב בין 95% עבודה "שחורה" ו־5% תהילה. וכך, למרות האתגרים, הם מוכנים "לסבול" בעול "העבודה השחורה", מתוך אמונה חזקה בהשפעתו החיובית של המקצוע על חיי התושבים והעיר. "אנחנו לא נלחמים בשביל היזמים, אלא כדי לעשות אדריכלות טובה יותר", הם מסכמים.
גילוי נאות: כותב הכתבה אמנון דירקטור עבד בשנים 2020-2018 במשרד האדריכלים בר אוריין במסגרת עבודתו כאדריכל.
