עדיה רובינזון ופרויקט "חזית הבית" מעצבים בתים עבור מפונים מהדרום, וגם עבור חטופים ששבו משבי חמאס וצריכים פינה משלהם כדי להתחיל להשתקם. עד כה עיצבו רובינזון, בני משפחתה וצוות המתנדבים עשרות חדרים, דירות ובתים, וגם חילקו אלפי רהיטים ואביזרים למפונים שגרם בדירות זמניות. הנה הצצה לשלושה פרויקטים מרגשים:
דירת החטופים ששוחררו: "הם קיבלו דירה ריקה והיה צריך לעצב להם בית"
"בסוף השבוע שלפני שחרור חטופים בפעימות הייתי בדירה שלי בתל אביב", נזכרת רובינזון, "גורם מדיני, שמכיר היטב את הפרויקט שלנו, פנה אליי ואמר שיש דירה לחטופים שצפויים להשתחרר והיא מחכה להם, ריקה כמעט לגמרי. היה ברור שצריך לעצב להם את הבית. לא היו בדירה אפילו כלי מטבח. זו דירת ארבעה חדרי שינה וסלון במרכז הארץ".
איך החל המבצע לעיצוב הדירה לחטופים שחזרו?
"הוקפצנו להאנגר בשבת בשש בערב ועד שעה 23:00 ליקטנו את כל המוצרים, ברמת רזולוציה מאוד מפורטת, כולל כוסות שתייה, הסכו"ם, פח לשירותים, ארונות בגדים ושטיחים. הזנקנו משאית ובשעה 23:30 הובלנו את המוצרים לדירה הריקה. בחצות הגענו לדירה והעלינו את הכל למעלה. עבדנו עד השעה ארבע בבוקר. זה היה מבצע מטורף. כל צוות 'חזית הבית' עבד שם, היינו בערך 13 אנשים כולל סבלים, אנשי תחזוקה, הבנות שעזרו ללקט את המוצרים ואני - כמעצבת. לרהט דירה שלמה בבת אחת זה אתגר. ההאנגר הוא לא חנות שהכל בה חדש וקל לראות איך הדברים מתחברים ביחד. וזה התפקיד שלי, כמעצבת, קודם לראות קונספט עיצובי ולהסתדר עם מה שיש. ויש עשרות פריטים, אבל צריך לפשפש ולמצוא את אותם. יש דברי וינטג' ופריטים שאין להשיג באף חנות עיצוב היום".
15 צפייה בגלריה
דירת החטופים המעוצבת. עץ כהה לצד רהיטים בהירים יוצרים מראה קלאסי
(צילום: עדי אקשטיין)
15 צפייה בגלריה
דירת החטופים: סגנון כללי שאין בו מקום לטעויות – עיצוב בגווני לבן, עץ וצבעים טבעיים
(צילום: עדי אקשטיין)
איך ידעת מה לבחור שימצא חן בעיניהם, בלי להכיר אותם?
"לרוב מגיעות אליי משפחות להאנגר ויחד אנחנו בוחרים את הסגנון העיצובי בהתאם לטעמם. במקרה הזה ספציפי אני לא הכרתי את האנשים שמגיעים ולא הכרתי את הסגנון שהם אוהבים. אמרו לנו את מספר הנפשות ואם זה בנים או בנות, וזה כל מה שידענו עליהם (אי אפשר לחשוף את זהותם בכתבה, אמ"ר). לכן הלכתי על סגנון כללי שאין בו מקום לטעויות – עיצוב בגווני לבן, עץ וצבעים טבעיים".
חיפשת לראות תמונות מחייהם הקודמים?
"לא היה לנו זמן. הוזנקנו מהר והמבצע לקח כמה שעות. בהאנגר באותה שבת היו רק פריטים מעץ כהה. הלכתי עד הסוף עם הסיטואציה, ובחרתי רק פריטים מעץ כהה. לעומתו הטקסטיל שנבחר היה נורא בהיר. השטיח והספה בסלון היו מאוד בהירים והקונטרסט של בדי הפשתן מול שולחן סלון מעץ כהה, שולחן אוכל מעץ כהה ומזנון כהה - יצרו את החמימות. במקרים שהמצב הפוך ויש לי ספרייה מעץ בהיר, אני משלבת אביזרים בתוכה אביזרים בצבעים כהים. התקנו גופי תאורה, תלינו תמונות ומראות, תלינו מדפים, פרסנו שטיחים, הבאנו ספרים, ואפילו בקבוק יין הנחו על השולחן והשארנו להם פתק".
הצלחתם להשלים הכל?
"כן. בהאנגר שלנו יש כמות מטורפת של חפצים לבית, ואפשר למצוא שם הכל. יש לנו אוספי וינטג', ספרים, קרמיקה בעבודת יד וטקסטיל - וכל אלה יוצרים בית. יצא שבטעות שכחנו להעמיס את מזנון הטלוויזיה, ולמחרת הבאנו אותו, עוד לפני שהם הגיעו כמובן".
ראיתי בתמונות של ה"לפני" שהייתה טלוויזיה בסלון.
"נכון, ורצינו להשאיר אותה. לא חשבנו שדרך ההבראה שלהם היא בלהוציא את הטלוויזיה. היה לנו חשוב לשלב אמנות, ואזות, להביא בקבוק יין לשולחן. סידרנו את הדברים שהכי נותנים תחושה של בית. השגנו להם אמנות מטורפת וסכו"ם וינטג', גם מגבות חדשות, מצעים חדשים, מכונת כביסה וגם מכונת קפה. ההאנגר נותן את הפתרונות מהכפית ועד מיטה לילד, כולל מכונת כביסה וערסל בחצר. זו דירת קבלן חדשה בתל אביב ולא היה צריך לצבוע אותה. תלינו גופי תאורה חדשים, מראות, אמנות, מדפים, ובחדרי הנוער שילבנו שולחן כתיבה, שידת צד, אביזרים, כדים, נרות ריחניים".
איך יוצרים בית שהוא יותר מארבעה קירות למשפחה שאיבדה את הבית?
"חשוב לא לחשוב פרקטית. כל הפריטים שהם בכלל לא פרקטיים, הם אלה שנוגעים ברגש. ואזה עם פרחים, עציצים וספרים, בד שנפרש על קיר - זה מה שהיה לנו חשוב, כי מעבר לפתרון פרקטי זה מה שנותן את ההבדל בין house ל-home, בין סתם דירה לבין להרגיש בית".
תובנה שיש לך אחרי יום כזה?
"התובנה שלי היא שעיצוב פנים הוא הרבה יותר מיפה או לא יפה. זה מענה פסיכולוגי ורגשי של תקווה והתחלה חדשה, ויש לעיצוב פנים כוח אדיר. בפרויקט הזה הבנתי כמה בית נותן כוח וכמה עיצוב של בית קריטי לתחושת השייכות וה-well-being".
הדירה של דורין ואיתמר: "תחושה של אדמה גם בדירה העירונית"
דורין כהן (בת 30) מכפר עזה, נשואה לאיתמר ואם לילד בן שלוש ולתינוק בן שישה חודשים, נכנסה עם משפחתה לדירה זמנית שרובינזון והצוות עיצבו עבורם. היא מספרת על השבת השחורה: "ביום שבת בשש וחצי בבוקר שמענו מטח כבד והתחילו אזעקות. נכנסנו לממ"ד, חדר השינה של הבן שלי. הילדים עוד ישנו במיטות. בעלי אמר שמטח כזה יכול להיות חדירה ואני צחקתי. בשבע שמענו בחוץ צעקות בערבית ויריות שהיו מחוץ לחלון. בדיעבד אני יודעת שהם רצחו את השכנה שלנו. כך הבנו שבעצם חדרו לקיבוץ. דיווחתי למשטרה שיש מחבלים בקיבוץ והם אמרו שזה מטופל. בעלי יצא לרגע להביא נשק. חיכינו במשך שעות ובינתיים, בקבוצות הוואטסאפ, זעקו אנשים לעזרה ודיווחו על נרצחים ועל פצועים. בשעה 10 נפל החשמל ונשארנו בחושך, עם קליטה חלקית בסלולרי. לא היו לנו מים ולא אוכל. בינתיים הילדים התעוררו ואמרנו להם לשמור על שקט כי יש סופה בחוץ. התפללנו שיבואו לחלץ אותנו. הזמן עבר וזה לא קרה. ב-20:00 אמרו שיש צבא בקיבוץ והם עוברים בית-בית ורק צריך לחכות. בממ"ד האוויר נגמר. פתחנו לרגע את הדלת, בעלי זחל על הרצפה והביא מים ואוכל ואז נסגרנו שוב. הסוללה נגמרה לגמרי וכבר לא יכולנו לדבר עם אף אחד. בחצות נכנסנו מחבלים אלינו הביתה. שמו לנו מטען על הדלת והיה פיצוץ מטורף שהעיף את כל הרהיטים ששמנו על הדלת, ושבר אותם.
"שמענו אותם שופכים חומר בעירה ושורפים לנו את הבית. התחלנו לנשום עשן. את מרגישה חום ועשן נכנסים לחדר. חיילי צה"ל חשבו שאנחנו מתים והמחבלים התבצרו אצלנו בבית בממ"ד השני. הם כנראה לא ידעו שאנחנו בבית כי לא בדקו שאנחנו בממ"ד הראשון, שבו היינו. כך זה המשיך המון שעות, ובכל פעם שמענו ג'יפ צבאי שמתקרב ושוב עוזב. בגלל הלחץ לא היה לי חלב והתינוק לא אכל אבל הצלחתי לשמור עליו שקט. החזקתי אותו על הידיים ונפנפתי עליו עם ספר כדי שיהיה לו אוויר. שמענו ג'יפ צבאי ואמרתי לבעלי 'אני חייבת לפתוח את החלון'. המחבלים עדיין היו בבית וחששנו שהם ישמעו את פתיחת החלון. נפנפתי ביד ושרקתי, הצבא חשב שאנחנו מחבלים כי לא האמינו שאנחנו בחיים - וירו עלינו. אחרי שעתיים שוב פתחתי את החלון הפעם יותר וצרחתי שיחלצו אותנו. החיילים היו המומים שאנחנו בחיים. חולצנו דרך החלון".
מה עם הבית שלך בכפר עזה?
"הבית שלנו נשרף. כשחולצנו ראינו שהוא עולה באש ולא הבנו מה קרה שם. הייתי שם שבועיים אחר השבת השחורה וחזרתי שוב לפני חודש. היה לי חשוב לסגור מעגל, לראות מה עבר. כשאת בממ"ד את לא יודעת מה קורה בחוץ. הייתה סביב הבית שלנו ממש לחימה. רציתי לראות מה אני יכולה להוציא משם. זה בית שכל כך אהבתי והשקעתי בו".
תחזרו לכפר עזה?
"קשה להגיד. זה היה בית שממש אהבנו. בני הבכור נולד בו. השקענו שם המון, עיצבתי אותו כמו שאני אוהבת והקפדתי על כל פרט קטן. הצלחתי לחלץ ספרים, בגדים, לפני שחדר הארונות קרס, וצעצועים של הבן שלי. יצאנו משם ערומים ויחפים, בלי כלום. כרגע אני לא רואה את עצמי חוזרת. אבל אני גם לא רואה את עצמי בשום מקום אחר. זה היה הבית שלנו. הייתה לנו קהילה וקשה לדמיין את החיים במקום אחר, כשדמיינת את כל חייך במקום מסוים. ההחלטה שלנו תחכה לסיום הלחימה ולתוצאות שלה".
איך את מרגישה בדירה הזמנית?
"זה הכי קרוב לבית שאנחנו יכולים כרגע לחוות. הדירה חמימה ונעימה. זה לא הבית שלנו, אבל הכי קרוב למה שהיה לנו, וזה מרפא ועוזר לריפוי לדעת שיש לנו את הפינה שלנו. קודם היינו בחדר במלון שפיים והאווירה הייתה קשה – תחושה של שבעה גדולה. הבן שלי שאל 'מתי את בונה לי בית חדש?'. קיבלנו דירה מאנשים טובים, פניתי ל'חזית הבית' ועדיה ליוותה אותי לאורך כל התהליך ונתנה לי להרגיש הכי בבית. בכל פעם שחשבתי שסיימנו היא הגיעה ועבדה על עוד חדר".
רובינזון מוסיפה: "הם היו יותר מ-27 שעות בממ"ד. הצבא פוצץ את הגג של הבית וזה מה שהציל אותם כי כל העשן עלה למעלה. ואת כל זה דורין סיפרה לי תוך כדי שצבענו קיר בדירה החלופית שלהם. שניהם עזרו לי לקדוח ולצבוע. הכרתי גם את אבא שלה, את אבא של בעלה ואת כל חבורת הידידים שלהם מכפר עזה, שהיו מעטפת תומכת זה לזה. הם עברו את הטראומה הזאת. כל המשפחה הזו ניצלה בנס. תושבי כפר עזה היו בטוחים שהם מתים".
איך החל עיצוב הדירה של משפחת כהן?
"דורין הגיעה להאנגר, היא הראתה לי את הבית הקודם שלה. אמרה לי מה חשוב לה. ליקטנו ביחד את הדברים שהיא אוהבת".
ספרי לי על חדר השינה שעיצבתן ביחד.
"בחדר שינה רציתי לתת תחושה של צימר רגוע וכייפי, ובחרנו בצבע שנותן אפקט מדברי - טיח ערבה של טמבור שהם תרמו לנו. כל העיצוב בסגנון טבעי ורגוע. זה מטורף לחשוב שכל דבר בחדרים מתרומות - כיסוי מיטה, שטיח, גב מיטה וגם הצבע על הקיר. והכל גם במצב ממש חדש. היה לי חשוב לעצב את הבית של דורין כמקום נעים ורגוע, מקום מרפא, להתחלה חדשה. החדר שינה הוא לב הריפוי וצריך להיות הכי נעים, נוח ורגוע. איתמר ודורין הם אנשי אדמה, וכך גם הצבעים בחדר. לקחנו גב מיטה מעץ, השתמשנו בהרבה פריטים מעץ וטבעי, ספסל עץ טבעי, שאני לא מבינה איך מישהו תרם את זה, זה כל כך יפה, מנורה מעץ. הם אנשי קיבוץ שעוברים כרגע לעיר, כי הם מקבלים דירות זמניות מתורמים, אז רצינו לתת להם תחושה של אדמה גם בדירה העירונית. הבאנו שידת צד עם מגירות ליד המיטה, שתי תמונות אמנותיות. שילבנו הרבה פמוטים ונרות, כיסוי מיטה עשוי פשתן וכריות פשתן, וילון לבן נופל ושטיח רך ובהיר. חדר האמבטיה היה במצב טוב אז רק הוספנו אביזרים למברשות שיניים".
סידרת גם את חדרי השינה לשני ילדיה.
"בדירה הזו יש שתי מיטות תינוק, אחת בחדר הילדים ואחת בחדר השינה, ומיטת מעבר לילד בן השלוש. בדירה שהם קיבלו גר קודם לכן אדם מבוגר. בחדר שייעדנו לילדים הייתה ספרייה עם אלפי ספרים. אחסנו את כל הספרים בארון, פינינו את הספריות, והחדר התרוקן. החדר הגיע גם עם שטיח מקיר לקיר בצבע אפור וקירות לבנים. אספנו ביחד מיטה שהייתה מפורקת עם שתי מסגרות בצורת בית מעץ. לקחתי את מסגרת הבית ותליתי אותה על הקיר, ומסביבה יצרתי כמו גדר של צבע ואת הבית צבעתי בצבע תכלת, כאלמנט קישוטי. הבאנו ריהוט ילדים עשוי עץ וארגזי אחסון למשחקים, וגם מצעים חדשים למיטות. השתמשנו בצבע בריא וירוק לילדים (סופרקריל אקו) שמאפשר לישון בחדר כבר ביום הצביעה. הלכתי על צבעים של ירוק, תכלת ומוקה עדינים שהולכים טוב בשילוב העץ של הרהיטים. בדירה הזו כל החברים שלהם והמשפחה, בעיקר האבות, עזרו לי לקודח. לא היינו צריכים מתנדבים, למעט טל דניאלי שהתנדב לצבוע את הקירות".
מהבית שלהם בכפר עזה לא נותר שום חפץ למזכרת?
"האמת שדורין יצרה בקרמיקה את הדמויות מהספר מעשה בחמישה בלונים, משהו מהמם, וכשהיא הביאה את זה לדירה הן היו מכוסות בעפר שחור ולא ראו כלום. ניקינו ושטפנו, וזה בין הדברים היחידים ששרדו בבית. הצבנו את היצירה בחדר ילדים. זו מזכרת מחייהם הקודמים. כל מה שהביאו מהבית הקודם היה מצופה טיח שחור".
החדר של אורי לופו: "התגעגעתי כשהבנתי שאני צריכה לעצב את החדר שלי בבית הזמני"
"עיצבתי חדר לאורי לופו, היא בגילי והייתה לה יחידת דיור בכפר עזה, בדירות הצעירים המכונה 'דור צעיר'. המחבלים השאירו את היחידות האלה שרופות, כמעט כולם נרצחו או נחטפו משם. היא הייתה עם בן הזוג שלה, סיון פאוקר, באותה שבת. כשהתחילה החדירה, הם נכנסו לממ"ד ומחבלים התחילו לשרוף לה את הדירה", מספרת רובינזון.
"לדירה שלי בכפר עזה עברתי בגיל 18, כששסיימתי י"ב ומאז אני חיה בה", מספרת לופו, "עיצבתי אותה לגמרי בעצמי, חיפשתי ספות, מיטה, תליתי מדפים, הכל לגמרי בעצמי. היה לי נורא חשוב שהיא תרגיש כמו בית ושהכל יהיה שם בזכותי".
על אירועי השבת השחורה מספרת לופו: "7.10 התחיל באזעקות ב-6:30 בבוקר ואחר כך אבא שלי שלח הודעה שהוא רואה מחבלים בקיבוץ. לאט-לאט התחלנו לשמוע את הירי מתקרב אלינו, באיזשהו שלב המחבלים שברו את חלון הדירה שלי ונכנסו. בן הזוג שלי סיון החזיק את ידית הממ"ד ואני הייתי מתחת למיטה. המחבלים ניסו לפתוח את הידית ולא הצליחו ואז פשוט ירו צרורות על הדלת. סיון נפגע בשתי הידיים שלו והבנו שאנחנו חייבים לברוח. פתחתי את חלון הממ"ד וברחנו מהדירה לבית של ההורים שלי שנמצא בקצה השני של הקיבוץ, שם טיפלו בסיון. החזקנו לו את החוסם עורקים במשך שמונה שעות עד שיצרנו קשר עם בן דוד של סיון שחילץ אותנו מהממ"ד. מאז אותה שבת אנחנו בתל השומר, סיון עובר פה שיקום ארוך. בדיעבד הבנו שהמחבלים הפסיקו לירות כי הם התחילו לשרוף את כל הדירה. הדירה שלי נשרפה עד אפס. לא נשאר לי שום דבר חוץ מהתכשיטים שלי".
מה זה בית בשבילך?
"בית בשבילי זה מקום שאני מרגישה בו הכי בנוח, יכולה לארח חברים, לראות טלוויזיה בסבבה ופשוט לנוח בו".
מתי את הכי מתגעגעת לדירה שלך בכפר עזה?
"הכי התגעגעתי לדירה כשהבנתי שאני צריכה לעצב את החדר שלי בבית הזמני מחדש. הבנתי כמה אהבתי את הדירה שלי ואהבתי את העיצוב שעשיתי בעצמי".
נסעת לקיבוץ כדי לראות מה נותר?
"עדיין לא הגעתי לכפר עזה, אבל אני חושבת שאעשה את זה בקרוב".
מה היה חשוב לך שיהיה בחדר השינה שעוצב עבורך?
"בחדר שעדיה עיצבה לי היה חשוב לי שתהיה לי פינה שישנים בה ופינה שאפשר לשבת ולשתות קפה, כמו דירה קטנה אבל בתוך הבית של המשפחה".
תחזרי לגור בכפר עזה?
"אני לא יודעת עדיין אם אחזור. אי אפשר עוד לחשוב על זה, כשחברים שלנו נמצאים חטופים בעזה. עדיין אי אפשר לחשוב על הצעד הבא, אבל תמיד כפר עזה זה הבית".
רובינזון מספרת על העיצוב: "אורי עצמאית מגיל 18, והיו לה שם חיים שלמים: היו לה הרהיטים שלה, היא אהבה את הדירה שלה וביקשה שאעזור לה לעצב את חדרה הזמני - חדר עם שירותים ומקלחת צמודים (חדר שינה מאסטר). נתנו לה בית עם ההורים במרכז הארץ, ואת החדר שלה אני עיצבתי, לבקשתה. שלחתי לה כל מיני תמונות השראה של חדרים והיא אהבה חדר שעשיתי לבת דודה שלי. הוא בצבעוניות של קיר אפור וקצת כחלחלים וירוקים. הבאתי לחדר שהיה ריק לגמרי מיטה שעיצבו עבור אורי בהתאמה אישית בחברת lala רהיטים, שטיח, ספה נפתחת, מראה ספרים, תמונות, אגרטלים וגופי תאורה".
אורי הייתה במצב להגיד מה חשוב לה?
"היא ידעה בדיוק איזה סגנון ומה היא רוצה ומה בא לה".
מיזם חזית הבית: כל מה שבית, על כל המשמעויות העמוקות שלו, צריך
רובינזון (בת 24), סטודנטית למנהל עסקים ומימון, היא בתם הצעירה מבין שלושה של אורלי, אדריכלית ומחברת ספרי עיצוב ואדריכלות, ושל רועי, מורה למתמטיקה. בימים אלה היא גרה בתל אביב עם בן זוגה.
"ממש בשבוע הראשון של המלחמה, אמא, אני ואחי עידו (בן 27) סטודנט לפסיכולוגיה, תרמנו בגדים לקיבוץ בארי והשגנו לאחי הקטן, לוחם ב'אגוז' אפודים קרמיים ליחידה שלו. שלושתנו – אמא, עידו ואני – נולדנו לפרויקטים כאלה שבהם צריך להירתם למען האחרים, ובשיחה בסלון חשבנו מה אנחנו יכולים לעשות, ואיך אנחנו יכולים לתרום בתחום הזה של הבית. והנה, חודשיים אחרי, ההאנגר שהקמנו, 'חזית הבית', שתרמו לנו בעמק חפר אנשים טובים, הפך לאימפריה. זה מקום שבו אנשים שאיבדו או פונו מביתם במהלך המלחמה מגיעים כדי לאסוף חינם ציוד חדש או במצב מצוין לבתים החלופיים שלהם. ב'חזית הבית' פועלים היום מאות מתנדבים, מעצבים, סבלים, הנדי-מן, אנשים שעוזרים במיון וחלוקת הפריטים ועוד שלל פונקציות. אלפי עסקים קטנים וגדולים תרמו רהיטים, מצעים, כלים, גופי תאורה, אמנות, צמחים, ואפילו יין. בעצם כל מה שבית, על כל המשמעויות העמוקות שלו, באמת צריך", מספרת רובינזון.
