חמישה חדרים באותו מתחם, שמתפקד כמסעדה, עוצבו כולם על טהרת העיצוב הישראלי המקומי, מהספות ועד גופי התאורה, מהשטיחים ועד האמנות. הקירות האקלקטיים הובילו אותנו לבחור ולשלב חלק מהעבודות מתערוכת האמנות המרגשת "השארתי מאחור, בית" – המוצגת בשיתוף פעולה עם מיזם איור של האקדמיה לעיצוב ואמנות בצלאל ירושלים, בית קנדינוף והאוצרים עמית טריינין וגיא און. בתערוכה מציגים מאיירים מהמחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל – חלקם ניצולי טבח 7 באוקטובר או מפונים מבתיהם או משרתי מילואים שנקראו בצו 8. העבודות מעניקות פרשנות למציאות החדשה יותר משנה לתוך המלחמה דרך סיפורים אישיים, זיכרונות וחפצים.
בחרנו לצלם במסעדת בית קנדינוף השוכנת במבנה היסטורי בסמטאות יפו. מדובר באחד המבנים המיוחדים ביותר שיש. הבית בנוי בסגנון שאפיין את הבנייה של בתי הערבים האמידים בסוף המאה ה-19, ונחלק לשלושה אזורים – מבואה, חלק סגור שבו בר-מסעדה והחצר והחללים שלאורכה. זהו מבנה אבן בן שתי קומות, בעל חזיתות עם פתחים מקושתים, מרפסות תלויות ובולטות ותקרות גבוהות ומקומרות.
לאחרונה עלה לכותרות שמו של אחד הבעלים, איתי און, כשכתב לחנוך דאום בקשה לעזרה: "היי חנוך, זה איתי און, לוחם ביחידת הקומנדו והבעלים של בית קנדינוף. הוקפצתי למילואים בפעם השלישית השנה, כמובן שלא הייתה לי שאלה בכלל אם ללכת. אבל הפעם (בין היתר בגלל הפיגוע שהיה ביפו) אני משאיר מאחוריי את העסק שלי שצריך אותי יותר מאי פעם. קשה לי לבקש עזרה, אבל זה הדבר היחיד שאני יכול לעשות כשאני רחוק מהעסק ולא יודע גם לכמה זמן. האוכל והאווירה פה זה דבר שאי אפשר להעביר במילים, ותיאלצו לבוא כדי לחוות את הקסם שעבדנו עליו רבות. לייצר אסקפיזם לכמה רגעים עם אוכל טוב ומוזיקה מעולה זה כל מה שאנחנו אוהבים. ברור לי שלכולם קשה עכשיו, והיינו רוצים להישאר תמיד רק בצד שנותן, אבל המצב מאלץ אותנו להיות גם בצד שמבקש. הצוות שלי מחכה לכם".
אל לב האדמה
עיצוב חלל: נעמה וולב וירדן טל – סטודיו פרקסי
"זהו חלל המשלב עבודות יד מקומיות של מעצבים ישראלים תוך שימוש בחומרים טבעיים, כך שנוצר סיפור של אדמה ישראלית", אומרות המעצבות. "שילבנו גוונים חמים של מדבר ושמיים אופטימיים, שיוצרים אווירה אותנטית, קיבוצית וחמימה. הוספנו חומרים טבעיים כמו חרס וטקסטיל טבעי המעניקים לחלל מראה רך ועוטף שבא להפיץ אור ואופטימיות בתוך החושך". על הקיר תלו השתיים עבודת טקסטיל שיצרו והדפיסו. השטיח מוסיף תחושה אדמתית ומאגד בתוכו את הגוונים של יתר האלמנטים בחלל.
שטיחים (בכל החדרים): צמר שטיחים; תאורה (בכל החדרים): סטודיו גיא משעלי; ספה, כריות נוי, שולחן סלוני, שידת צד, כדי קרמיקה, הדום קשר, מנביט אבוקדו מזכוכית וספרי אמנות מקומית (בכל החדרים): גלריה SAGA ואסופה; אמנות מדיה מעורבת על קיר ימין - מפת ארץ ישראל: שולי ברונשטיין וולף; פסלונים אתיופיים: חנות אחותי סחר הוגן; עבודת טקסטיל תלויה על הקיר: Studio Práxi.
your home comes alive
עיצוב חלל: שרון גולן
החלל המעוצב של מעצבת הפנים שרון גולן מגיב לתערוכה שמתארחת במקום ועוסקת בכמיהה לבית. החלל מורכב מריהוט ומאלמנטים שמתחברים לתחושה הביתית הנעימה והעוטפת. "כאילו החלל שואף לעטוף אותנו בתחושת חמימות ומזמין רביצה ופעולה נעימה כמו קריאה, נגינה, האזנה למוזיקה, משחק עם הילדים או בילוי עם חיית המחמד", מסבירה גולן. "הבחירה באלמנטים אקלקטיים מבקשת להעביר את התחושה של בית, שבו כל דבר מגיע ממקור אחר ועוצב לאורך תקופה של חיים. יש פה רמז ותקווה לאקלקטיות אנושית שתוכל להתחבר יחד למרות השוני בדרך ובדעות ולייצר מארג הרמוני שעובד יחד. האמנות שבחרתי היא מתוך קולקציה שיצרתי תחת המותג שלי - INYOO. היא נקראת 'הקולקציה המשקמת' שנולדה אחרי המלחמה ומבוססת על חומריות, צבעוניות וצורניות המבטאת שמחה ותום ילדי, שאנחנו, בעיקר המבוגרים, חסרים בו כל כך אחרי 7 באוקטובר. שילבתי גם עבודת טקסטיל מתוך סדרה שנולדה במלחמה שנקראת your home comes alive".
אמנות: גלריית INYOO; ריהוט ואקססוריז: גלריה SAGA - ספה, מזנון וספרייה בעיצוב ליאור ימין; כריות: גור ענבר; הדום סרוג: איוטה; שולחן סלע: תומר ביסמוט; שרפכף (שרפרף עץ בצורת כפכף): "בעלות מלאכה".
השביל הזה מתחיל כאן
עיצוב חלל ואוצרות: אורנה מזור
יצאתי למלאכת הלבשת החלל מהעבודה "ירח" של עמית טריינין, אוצר התערוכה וראש המחלקה לאיור בבצלאל. האיור מתאר שביל לילי שבו הירח מפסיק להאיר את השמיים. המשכתי את השביל של עמית עם היער השרוף שיצרתי בחלל, בשילוב אמנות המבשרת על התחלה חדשה תוך כדי שימוש בצבעי יסוד. שימוש בצהוב ובאדום היום מסמל את המאבק לשחרור החטופים שעדיין נמצאים בשבי חמאס בעזה. הצהוב הוא הסמל הקורא לשחרורם, והכלנית האדומה מסמלת כאב לצד יופי, חיים וצמחייה.
בחרתי לעבוד בבסיס בצבעוניות שחורה "ושרופה" כדי לתת נקודות אור על ידי התאורה הקיר הלבן והשילוב של צבעי היסוד – אדום, צהוב, כחול וירוק של הצמחייה. העבודה של האמנית רבקה סבינר הוכנה במיוחד והיא מהווה פרשנות של האמנית לכלנית שהמשיכה את הפריחה בשבילים. העבודה של שולי וולף מסמלת את העיגול השלם של הקיבוץ ואת השאיפה להרמוניה למרות כל הכאב.
שילבתי את האגרטלים של האמן יובל בוכשטב, שאחיו יגב נחטף מביתו בקיבוץ נירים ב-7 באוקטובר, עם אשתו רימון קירשט, ונרצח במהלך השבי בעזה (רימון שוחררה בעסקת החטופים אחרי כ-50 ימים בשבי). בזמן ההמתנה לאחיו, כשעוד הייתה תקווה שיחזור בחיים, יצר יובל אגרטלים שרופים מעצי אורן שהוא מלקט בעצמו. גימור העצים נעשה בשריפה ובהברשה המדגישות את טקסטורת העץ. הם שיקפו ומשקפים את הלך הרוח שלו ושל משפחתו בשנה הנוראית שעברה עליהם.
העבודה הצהובה והכחולה היא של שי פרי. האובייקטים השחורים המונחים על הספסל הם של שולי וולף. הספסלים הייחודיים המשלבים עץ ואלומיניום באותו רהיט נוצרו בידי הילה שמיע, מבעלות "סאגה". את השרפרף מעץ עם הטקסטורות שמזכירות כתמים או אפילו גוף של פרה עיצב דניאל אלקיים. הכול ניצב על גבי שטיח שחור-לבן בדוגמת פסים המשלים את הנראות ואת התמונה שהיוותה השראה לקומפוזיציה. את הנראות חותמים גופי התאורה של גיא משעלי, שנדמים כמו שני ירחים חשוכים מלאים ועגולים המרחפים בחלל המקומר.
עבודות האמנות - מעגל החיים (אובייקט אדום), פסל מחווה למשרבייה: שולי בורנשטיין וולף; ירח: עמית טריינין; כלנית: רבקה סביניר; אובייקט כחול ואובייקט צהוב: שי פרי; אגרטלים שרופים מעץ אורן מלוקט: יובל בוכשטב; שולחנות צד וקונסולה: גלריה SAGA בעיצוב דניאל אלקיים והילה שמיע.
לחבר מחדש
עיצוב: אפרת דגני
הבית היפואי של משפחת קנדינוף שעלתה מבוכרה מטעמי ציונות שימש כגורם מחבר בין הקהילה היהודית ובין המשטר העות'מאני ששלט בארץ באותה תקופה. המבנה נפגע קשות במלחמת העולם הראשונה ושוקם. הצלקת שבקיר נושאת בגלוי את זיכרון השבר, ועם זאת הבית משמש מקום מפגש שוקק חיים לסועדים ולבליינים. כך גם עבודות הזכוכית של שולי וולף, העשויות מאהילי זכוכית שפורקו וחוברו מחדש לאובייקטים מלאי צבע ואופטימיות – הן מונחות על שולחנות הסלע שיצר תומר ביסמוט (גלריה סאגה). הזר השחור שיצרה שולי בורנשטיין וולף עשוי נייר צבוע ומסמל את ההבנה שהמשך החיים מלווה בעצב. האובדן שזור עם אהבה, שמחה ותקווה.
המפץ הגדול
עיצוב: לילך מורבר
המעצבת מדגישה בהלבשת החלל שלה את השבר, המפץ והרסיסים שנפוצו לכל עבר מאז 7 באוקטובר. "חג שמחת תורה 2023 ייחרט בזיכרון הקולקטיבי כחג כואב וקשה מנשוא", אומרת המעצבת. "בערב החג ישבו משפחות סביב השולחן, נהנות מארוחה משפחתית וממטעמי החג, כשחלקן השאירו את הכלים כמו שהם מתוך כוונה לפנות ולסדר אותם למחרת בבוקר. בחלל שעיצבתי מוצג שולחן אוכל ועליו כלי האוכל וההגשה שנשארו מארוחת החג, מנופצים ושבורים. הם מייצגים את השבר הגדול, המפץ, שהתרחש בבוקר החג ואת הזמן שעצר מלכת".
סביב השולחן משובצת צמחייה שעוטפת ומחבקת את השולחן והיא משמשת כלי שיקומי-טיפולי. לדברי מורבר, מחקרים רבים הוכיחו שהמגע עם האדמה ועם הצמחייה מהווה אמצעי טיפולי ומרפא. "הטיפול והדאגה לצמחים מעניקים לאדם חוויית חוסן ומסוגלות ומשמשים ככלי היכול לרפא את הגוף והנפש", היא מוסיפה. "במציאות ימינו, של מלחמה, שכול ואובדן, אנשים מחפשים נחמה לתחושותיהם בחיבור העמוק של האדם לצמחים, לאדמה ולטבע. לצד הכאב והחורבן הקשים מנשוא הם מספקים תקווה להתחדשות ולתקומה, ממש כמו שהטבע מתחדש אחרי שריפה או אסון".
הכלים השבורים מתנוססים גם על הקיר בנוסף לאלה המפוזרים על השולחן, שעליו גם מפה מבולגנת. והכול ניצב על גבי שטיח אפור כהה שנראה כמו שרוף – ניגוד לכלי השולחן הצחורים ולצמחייה הרעננה.
כלים לבנים תלויים על הקיר: יערה רבינוביץ לגלריה סאגה; כוסות: עדן אוחנא; צלחות שבואות מטקסטיל: מאי אבוקיה; צמחייה: atelier Lilach Moraver; עבודת טקסטיל: Studio Práxi; יצירת TU קונטרסט: עמית טריינין; איור ברקמה: ליאור בן זקן.