"עדה כרמי־מלמד היא האדריכלית החשובה ביותר בארץ", "היא מסתכלת על העולם דרך אדריכלות" ו"יש שלמות אמיתית בעבודותיה, שבהן כל פרט חשוב" - אלו הם רק חלק קטן מהציטוטים המתארים את האדריכלית הנחשבת בסרט "עדה – אמי האדריכלית" שביימה והפיקה בתה, יעל מלמד ושהוקרן השבוע לראשונה במסגרת פסטיבל הקולנוע ירושלים ה-41 ובהמשך יוקרן ברחבי הארץ. אבל אולי מה שבולט בו הוא הקשר בין האם לבת והיחס של האדריכלית למשפחתה. הטריילר למשל נפתח בבקשה של הבת שאמה תצהיר על אהבתה כלפיה. האם מחייכת ואומרת שבין האדריכלות ובין הילדים, הבחירה ברורה וקלה.
כרמי־מלמד ידועה בזכות המבנים הרבים שתכננה ברחבי הארץ, המזוהים כאדריכלות מקומית ובלתי מתפשרת. המבנים שתכננה מלווים את המציאות הישראלית והפכו לחלק בלתי נפרד ממנה, ובראשם מבנה בית המשפט העליון שמככב עוד יותר בשנה האחרונה בעקבות המצב האקטואלי והמאבק במהפכה המשפטית. עוד אפשר למנות את מכללת בית ברל, מבנים באוניברסיטאות רייכמן ובן גוריון המועצה המקומית ומרכז המבקרים בנאות חובב ומרכז המבקרים ברמת הנדיב שבזכרון־יעקב. ואלו באמת רק בודדים מפורטפוליו עשיר ומגוון.
לעומת ההיכרות עם המבנים שתכננה, הסרט (שערכה שרון יעיש והפיקה הילה מדליה) חושף כעת לראשונה גם חלק מסוים מחייה האישיים, היחסים המשפחתיים והאופן שבו הם שזורים כל כך בחייה המקצועיים. אלו מתגלים לאורך הסרט דרך סיורים במבנים שכרמי־מלמד תכננה ובשיחות בינה ובין בתה הבימאית, שאף חתומה כמפיקה של הסרט "אינוסנטה", זוכה פרס האוסקר לסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר לשנת 2012.
13 צפייה בגלריה
פריים מתוך הסרט התיעודי המוצג מנקודת מבטה של הבת הבימאית, שמספרת בקולה על הרקע המשפחתי
(צילום: טולי חן)
13 צפייה בגלריה
מתוך הסרט התיעודי "עדה - אמי האדריכלית", הוקרן בבכורה בפסטיבל הקולנוע ירושלים ה-41
(צילום: גיא רז)
השיחות מתועדות לרוב בשני מבטים המוצגים במקביל – האחד מבט צד או פרופיל והשני מבט חזיתי. תיעוד קולנועי ואדריכלי כאחד. זו כמובן לא בחירה אקראית: אלו שתי נקודת מבט של המצלמה המזכירות במידה רבה שרטוטים אדריכליים שבהם המבנים תמיד יוצגו מכמה צדדים, מתוך תפיסה כי מבט או ייצוג אחד לא יכול להבהיר את התמונה המלאה. כך למשל, משרטוט של תוכנית (מבט־על, מושג הרווח גם בעולם הקולנוע) אי אפשר להבין את גובה המבנה או את החומרים בחזית המבנה, ולהפך.
הסרט מוצג דרך נקודת מבטה של הבת הבימאית, שמספרת בקולה על הרקע המשפחתי מיד עם תחילתו. הצופה נע, יחד עם הסרט, בין הסיפור האישי והמשפחתי ובין זה המקצועי, בין תמונות ילדות משפחתיות ובין צילומים וייצוגים של מבנים. תובנותיה של האדריכלית נכתבו גם בספרים הרבים שהוציאה לאור, אך לראשונה הן מוצגות אל מול חייה האישיים
שושלת של אדריכלים
כרמי־מלמד היא נצר למשפחה של אדריכלים. היא בת ואחות של שני אדריכלים בולטים לא פחות ממנה – אביה דב ואחיה רם. שלושתם יחד הותירו את חותמם על האדריכלות הישראלית וגם קיבלו הוקרה רשמית על כך עם זכייתם בפרס ישראל. לפי נימוקי השופטים להענקת הפרס לכרמי־מלמד בשנת 2007, "האדריכלות שמתוכננת על ידה נבחנת בערך הציבוריות המתקיים בה ומכוננת על יסודות של החמרה ותשומת לב קפדנית לעיצוב מציאות אדריכלית של תיווך בין הפרטי לציבורי".
אביה, דב כרמי, תכנן מבני מגורים רבים בעיקר בתל־אביב, ובהם בית איילה זקס בשדרות בן גוריון ובית ליבלינג ברחוב אידלסון. הוא תכנן גם מבנים ציבוריים בולטים, דוגמת הוועד הפועל של ההסתדרות, היכל התרבות, ביתן הלנה רובינשטיין או בשמו החדש – ביתן אייל עופר (שניהם תוכננו יחד עם האדריכלים זאב ויעקב רכטר) ואת משכנה של כנסת ישראל (בשיתוף האדריכלים יוסף קלארווין, שמעון פובזנר ורם כרמי, בנו).
על המבנים שתכנן אביה אמרה כרמי־מלמד כי "נדמה שהם כבדים ומושרשים היטב בקרקע, כשהפרופורציה שלהם ופרטי הבניין מעניקים להם קלילות". בשנת 2018 יצא לאור ספר שכתבה על אביה, בשם "אבא שלי, דב כרמי" (הוצאת בבל). זהו ספר אישי שבו מנתחת הבת האדריכלית את הרישומים והמבנים שתוכננו על ידי אביה שהלך לעולמו בגיל 56 בלבד, בשנת 1962. נדמה שהספר מסביר במידה רבה גם את הבחירה של יעל לתעד את העבודה של אמה, במעין שרשרת תיעוד משפחתית רב־דורית. רק שהיא בחרה לעשות זאת דרך סרט, ואולי מכאן נבחר שמו.
לימודים בלונדון, חיים ועבודה בניו־יורק, בנייה בארץ
רם כרמי, אחיה שהלך לעולמו ב־2013, שאותו מכנה כרמי־מלמד רמי, תכנן פרויקטים רבים שהפכו לנחלת שיח ציבורי רחב, ועד היום נותרו חלקם שנויים במחלוקת. בין המבנים שתכנן - מתחם התחנה המרכזית החדשה בתל־אביב – מבנה ידוע לשמצה בשנים האחרונות, שיפוץ מבנה התיאטרון הלאומי הבימה ומתחם המגורים הולילנד בירושלים. הפרויקטים בתכנונו הפכו לאייקונים עירוניים ולאומיים – אך גם כיכבו בפרשות שלא מעולם התכנון. קנה המידה של המתחמים העניק להם לא פעם את הכינוי "פיל לבן" ולמרות השפעתם העצומה על סביבתם ועל האדריכלות הישראלית בכלל, עתידם לא ברור.
בעקבות אחיה, למדה כרמי־מלמד בבית הספר לאדריכלות של אגודת האדריכלים (ה־AA) שבלונדון וגם בטכניון בחיפה. אך בעקבות הצעה שקיבל בן זוגה עמוס, הם היגרו לניו־יורק ושם גידלו את שלושת ילדיהם. הם חיו יחד בארצות־הברית כ־14 שנים, שבמהלכן כרמי־מלמד גם לימדה באוניברסיטת קולומביה בניו־יורק. "בניגוד לערים אחרות שגרתי בהן, ניו־יורק הייתה אתגר גדול כיוון שהעיר משתנה עוד לפני שמספיקים להתרגל אליה. השינוי בה היה הדבר הקבוע", כך כרמי־מלמד מתארת בסרט את העיר שבה התגוררה.
בית המשפט העליון בהשראת התנ"ך ואהרן ברק
בשנת 1983, במהלך ביקורה של כרמי־מלמד בארץ, היא הוזמנה להתחרות יחד עם רם אחיה, ולהתמודד על תכנון בית המשפט העליון בירושלים. הזכייה בתחרות הובילה להזנקת הקריירה הענפה שלה - וגם למגורים בארץ, בנפרד ממשפחתה הגרעינית.
בית המשפט העליון היה הפרויקט הגדול הראשון של כרמי־מלמד. במהלך גיבוש הרעיונות והתכנון, היא מספרת, קדמה פנייתו של רם לתנ"ך כמקור השראה. אחד המשפטים שהובילו אותם היה משפט מספר תהלים, "אֱ֭מֶת מֵאֶ֣רֶץ תִּצְמָ֑ח וְ֝צֶ֗דֶק מִשָּׁמַ֥יִם נִשְׁקָֽף". כלומר, בני האדם עוסקים באמת, בעוד שהצדק למעלה ואפשר רק לשאוף אליו. ציטוט נוסף שהוביל אותם עסק בדימויו של הצדק כמעגל לעומת האמת שהיא קו ישר. ואכן, הקווים הישרים והמפגש עם אלו העגולים מאפיינים את מבנה בית המשפט, וגם את רוב המבנים האחרים שתכננה אחריו.
בזמן שרם כרמי פנה לתנ"ך להשראה, כרמי־מלמד הושפעה מספר שכתב השופט בדימוס אהרן ברק, שבו נכתב על תקדימים בתחום המשפט. היא התרשמה מהרעיון שבעת המצאת חוק חדש, יש למצוא חריץ בין כל התקדימים הקיימים בנושא ולהכניס דרכו את החוק החדש, זאת מבלי שיטשטש את החוקים שקדמו לו ויאפשר גם לנוספים להיחקק אחריו. כרמי־מלמד רואה את הפעולה האדריכלית באותו אופן – גם התכנון האדריכלי משתלב בהקשר ובסביבה מסוימים. לכן אמרה "צריך להתעסק בשכבות של מה שהיה קודם לכן ובין הרצון לחדש".
13 צפייה בגלריה
הקווים הישרים והמפגש עם אלו העגולים מאפיינים את מבנה בית המשפט
(צילום: אלכס קולומויסקי)
אחת מול אחד
העבודה עם אחיה על המבנה לוותה בחילוקי דעות רבים. "זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שאדריכלות לא צריכה להיות הרמונית", מתארת כרמי־מלמד, "חילוקי דעות במהלך תכנון המבנה יוצרים בו עניין". תכנון הבניין נסב סביב חיפוש הדרך לבטא את המושג "מונומנטליות" בנקודת המפגש בין צירים המתייחסים לעיר העתיקה של ירושלים, למוסדות האקדמיה והתרבות ולקריית הממשלה הסמוכים.
תהליך התכנון של בית המשפט העליון הוביל לסקיצות "ללא כיוון" כפי שנאמר בסרט, כיוון ששני האדריכלים ישבו אחד מול השני ועבדו זה מול זו. על הפרויקט ועל תהליך התכנון נכתבו ספרים ומאמרים רבים, גם על ידי האחים עצמם. הוא אף הוצג בתערוכה בבית המשפט העליון לכבוד 30 שנים לחנוכת המבנה, בשנת 2023 המורכבת, תערוכה שנוצרה בשיתוף עם ארכיון עזריאלי לאדריכלות, שם שמור אוספו של רם כרמי.
לאחר סיום הפרויקט פנה כל אחד מהאחים לדרך מקצועית משלו. כרמי־מלמד מרמזת בסרט שהיא קיבלה הרבה הצעות לפרויקטים – ואילו אחיה קיבל פחות. כרמי פנה למתחמים הגדולים שהוזכרו קודם ושמאופיינים בתכנון של מגה־סטרוקטורה עשויים בטון חשוף, בהתאם לתפיסות הברוטליזם. ואילו כרמי־מלמד התמחתה גם היא במבני בטון, אבל אחרים. קנה המידה, עיבוד הבטון האדריכלי ושילוב החלונות וקירות הזכוכית מדגישים את ההבדל בגישתם של השניים, הבדל הטמון במשפט המופיע בספר Ada Carmi Melamede Architect: Life Sciences Buildings, Ben-Gurion University of the Negev (בהוצאת Birkhauser Publishers for Architecture), שכתבה עם דיוויד רובינס על המבנים שתכננה באוניברסיטת בן גוריון: "הבטון יכול לתפקד כקיר הנושא את משקל הבניין או כקיר מעטפת דק ולעתים לא ניתן להבדיל בין תפקידיו".
הדרך הקצרה והיעילה או הארוכה והמעניינת?
כמו הקשר בין המבנה ובין הסביבה שבה הוא נמצא, כך רואה כרמי־מלמד גם את הקשר בין הדרך של האדם במבנה מסוים ובין תפיסה של משך זמן. "אנחנו לא רגילים לחשוב על זמן עד שהוא מכה בנו", אומרת כרמי־מלמד. היא מבדילה בין משך הזמן הכרונולוגי שלוקח לאדם לעבור דרך מסוימת במבנה ובין זמן אסוציאטיבי שמשפיע על מה שהוא עבר באותה דרך ועל מה שעוד יקרה בהמשכה.
התפיסה של כרמי־מלמד בנוגע לזמן ולדרך מתוארת ביחס לפרויקט מרכז המבקרים של רמת הנדיב שבזכרון־יעקב, הפרויקט שנפתח בשנת 2008 ומתואר על ידה כ"מקום של שקט". היא מסבירה כי "כשמדברים על דרך, בדרך כלל מתכוונים לנתיב עם התחלה אמצע וסוף. במבנים יש התחלה עם הכניסה והדרך נמשכת בפנים והשאלה היא מה קורה בסוף. בדרך כלל, הדרך הארוכה היא הדרך המעניינת והדרך הקצרה היא יעילה ופונקציונלית, אבל היא הרבה פחות מעניינת, לא עושים בה דבר מלבד להתנועע". משפט נוסף שלה בהקשר הזה הוא: "הרגליים מחפשות את הדרך הקצרה ביותר והעיניים את הארוכה ביותר".
במקביל לשיחה על נושא הדרך בסרט ממשיכה בתה יעל ומתארת את דרכה האישית והמקצועית. היא מספרת שגם היא למדה אדריכלות ואף עבדה במשרדה של אמה במשך שנה ובמהלכה עיצבה את דירת המגורים של כרמי־מלמד ואת משרדה, אך לאחר "שלא מצאה במקצוע את דרכה", לדבריה, היא עזבה לטובת עולם הקולנוע.
לאלף את האור
כמו הדרך וצירי ההליכה, גם תכנון האור מאפיין את כל המבנים שיצרה. "אני תמיד חושבת שעם קרן אור אחת שנופלת טוב, אפשר לשנות הכול", אומרת כרמי־מלמד ומדגימה זאת דרך מבנה הפנתיאון ברומא, המבנה החשוב בהיסטוריה של האדריכלות, לדעתה. הכול במבנה כאילו ידוע מראש: התוכנית הסימטרית הסדורה, החומריות – ואז קרן האור שנכנסת מלמעלה משנה את כל מה שחשבנו שידענו. "לכן, כשנכנסים לפנתיאון רואים את כולם מסתכלים למעלה, מתפללים אל האור", היא אומרת.
"האור בארץ כל כך חזק ובוהק, שצריך להוסיף הצללות ולמנוע ממנו להיכנס למבנה באופן ישיר. אבל כשהוא מגיע הוא משנה את המרקם של החומרים ויוצר רכות בתוך החדר", היא מסבירה. בספר שכתבה יחד עם האדריכלית שרון הררי, "שיחות על הדרך" (בהוצאת דניאלה די־נור) אומרת כרמי־מלמד כי האור הוא הפרט היחיד שלא ניתן לתכנן באופן מוחלט. "אני מנסה לאלף את האור, מתוך הנחה שהוא נמצא במקום מסוים המתקדם לכיוון ידוע בעוצמה פחות או יותר ידועה, אבל בפועל מובן שלעולם לא נדע לנבא את כל המצבים האפשריים, ואולי טוב שכך", אומרת כרמי־מלמד.
"אני מציירת הרבה את המבנים לאורך כל תהליך התכנון והבנייה ולמרות זאת, אחרי שהוא נבנה אני מרגישה שאני מכירה אולי חצי ממנו", היא מוסיפה. באותו אופן הפתיע אותה גם בניין בית הליבה שנפתח בשנה שעברה ומופיע לקראת סיום הסרט. זהו בניין שנבנה ברחבת הכותל, בלב העיר העתיקה בירושלים, מעל עתיקות שנחפרות במקביל על ידי רשות העתיקות. "אז יצרנו בניין מודרני שעובד ביחד עם העתיקות לצידו ומתחתיו, שנשארו גם הן בדיוק כפי שהן. העמוד ניצב ונתמך על ידי עמודים המחולקים לשלושה כדי שיהיו דקים ככל הניתן", היא מספרת על הפרויקט.
13 צפייה בגלריה
הבית הארוך בשכונת ימין משה בתכנון כרמי-מלמד. בית מגורים פרטי המחובר לסביבתו
(צילום: ארדון בר חמא)
חיפוש אחר שורשים
המבנים שתכננה ספגו גם לא מעט ביקורת ושאלות שנגעו בעיקר לפרופורציה שלהם ביחס לסביבה ולחלונות האורכיים שממסגרים את המבט כלפי החוץ ומקנים להם ממד מונומנטלי או מבצרי. אך למרות הביקורת, אי אפשר להתעלם מתרומתם. במהלך הסרט, הצופה מקבל תשובות והסברים על נקודת מבטה של האדריכלית בשנות ה־80 לחייה, שלקראת סופו מצולמת כשהיא מבקשת לסיים כדי "ללכת למשרד כי מאוחר".
אחד ההסברים נוגע למרחק בין כרמי־מלמד ובין משפחתה כשהיא בארץ או למרחק מה"בית" כשהיא שוהה בארצות־הברית. "פה הבית עם השורשים, שם יש בית אבל בלי שורשים. החיפוש שלי אחר השורשים הוביל לעיסוק גדול בתכנון המפגש של המבנה עם הקרקע, למשחק עם מפלסי הקומות ועם חצרות פנימיות. יש בניינים עם שורשים, שחודרים את הקרקע ומכים בה שורש, מבנים שהשייכות היא חלק חשוב מהחשיבה האדריכלית כיוון שהם נמשכים אל ההיסטוריה של המקום", היא מספרת על תפיסתה.
"כל בנייני הזכוכית שהפכנו שבויים שלהם נוגעים בקרקע וממשיכים הלאה לשמיים ללא שורשים", היא מוסיפה בביקורתיות. "במבנים אלו, הקשר לקרקע ולשמיים הוא אחיד בכל נקודה. שקיפותם המוחלטת של המבנים כלפי חוץ גם לא מאפשרים לאדם שבתוכם לגלות את החוץ. כשיש חלון, לעומת זאת, המסגרת של הנוף מגדילה את הסקרנות של האדם שמחפש להציץ ולהתבונן דרכו.
"השקיפות של המבנים כלפי חוץ מאפיינת גם את פתיחתו של החלל כלפי פנים, שמתבטא בתכנון קומה פתוחה וחופשית מעמודים ומחיצות ככל האפשר. בגלל השאיפה לסימטריה שאפיינה את המבנים עד המאה ה־19, לרוב הבניינים היה מרכז שכלל את כל הפעילויות המשותפות", מסבירה כרמי־מלמד ומדגישה לסיכום כי "התפקיד של האדריכלות הוא למצוא את השותפות שבין הפעילויות המתרחשות בבניין (הפרוגרמה). כל אחת מהפעילויות שואפת לקבל את התנאים האידיאליים לתפקודה, אבל עם תנאים אידיאליים, הן לא יחפשו את המרחב המשותף ובלי מכנה משותף אין לנו שפה. אפשר להגיד, אם נהיים קצת רומנטיים, שכשהיה מרכז היה לב לבניין, אז היום יש בניינים שאין להם לב, בכל המובנים. למרות כל התנאים והמלחמה חשוב לדעת שיש פה (בישראל, טל"ר) שורשים ואגדה ששווה לשמור עליה, שהיא מיוחדת".
במסגרת התמחותה כאדריכלית עבדה כותבת הכתבה, טליה לוי רוזנבוים, במשרד עדה כרמי־מלמד אדריכלים בשנים 2021-2019
